על שערות וקרחות / דוד צוראל (לפרשת קרח)

 

מדרש חכמים על נשותיהם של און בן פלת וקרח מעניק לסיפור עומק ותולה הכל בנקודת ההתייחסות. בין שער לשער

איור: מנחם הלברשטט

למרות שנשים לא מוזכרות כלל בפרשת קרח – אלא בביטוי האגבי-משהו 'ונשיהם ובניהם וטפם' (במדבר טז כ"ז), במדרשי חז"ל הן תופסות תפקיד חשוב: במדרש אחד אשתו של און בן פלת ואשתו של קורח מניעות את ההחלטות של בעליהן; במדרש אחר, קורח מתלונן על הנהגת משה ואהרן בשל אישה אלמנה שכל רכושה נלקח בידי הכהנים, ובמדרש נוסף העם חושד במשה בניאוף וכל אחד ואחד מקנא לאשתו.

להלן נדון באגדה על אשת און ואשת קרח, אגדה שמציגה שני כיוונים מנוגדים באופיו של הבית, וביחס בין פנים התא המשפחתי ובין ההתנהגות כלפי חוץ. האגדה מובאת במסכת סנהדרין בדפים קט וקי.

אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו.

אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה – אנת תלמידא, ואי מר רבה – אנת תלמידא [=אמרה לו: מה יוצא לך מזה? אם הוא (משה) הרב, אתה תלמיד, ואם הוא (קרח) הרב, אתה תלמיד…]

אמר לה: מאי אעביד, הואי בעצה, ואשתבעי לי בהדייהו [אמר לה: מה אעשה, הייתי בעצה, ונשבעתי יחד איתם]

אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו, דכתיב 'כי כל העדה כלם קדשים' (במדבר טז, ג). [אמרה לו: יודעת אני שכל העדה קדושים, כמו שכתוב 'כי כל העדה כולם קדושים']

אמרה ליה: תוב, דאנא מצילנא לך. אשקיתיה חמרא וארויתיה, ואגניתיה גואי. אותבה על בבא, וסתרתה למזיה, כל דאתא חזיה, הדר. אדהכי והכי אבלעו להו.

[אמרה לו: שב, שאני מצילה אותך. השקתה אותו יין ושיכרה אותו, והשכיבה אותו בפנים. ישבה על השער, וסתרה את שערה. כל מי שבא ראה אותה – וחזר. בין כך וכך נבלעו להם]

עד כאן הסיפור על אשתו של און בן פלת. הגמרא מספרת לנו גם על אשתו של קרח:

איתתיה דקרח אמרה ליה: חזי מאי קעביד משה! איהו הוה מלכא, לאחוה שוויה כהנא רבא, לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא. אי אתיא תרומה – אמר תיהוי לכהן, אי אתו מעשר דשקילתו אתון – אמר הבו חד מעשרה לכהן. ועוד דגייז ליה למזייכו ומיטלל לכו כי כופתא. עינא יהב במזייכו.

[אשתו של קרח אמרה לו: ראה מה עשה משה! הוא מלך, את אחיו מינה לכהן גדול, את בני אחיו מינה לסגני כהונה. אם באה תרומה – אומר שתהיה לכהן. אם מביאים מעשר שאתם לוקחים – אומר תנו אחד מעשרה לכהן. ועוד, שגזז את שערכם ומשחק בכם כגלל. עינו נתן בשערכם!]

אמר לה: הא איהו נמי קא עביד!

[אמר לה: הרי גם הוא עשה כן! (כלומר גילח את השער, כדין הלויים כשניתנו לאהרן)]

אמרה ליה: כיון דכולהו רבותא דידיה, אמר איהו נמי 'תמת נפשי עם פלשתים' (שופטים טז, ל).

[אמרה לו: כיוון שכל הגדולה שלו, אמר הוא גם 'תמות נפשי עם פלשתים']

ומסכמת הגמרא:

היינו דכתיב 'חכמות נשים בנתה ביתה' (משלי יד, א) – זו אשתו של און בן פלת, 'ואולת בידה תהרסנה' – זו אשתו של קרח.

שיער כפנים וחוץ

קיים הבדל ראשוני בין הנשים בנקודת המבט שלהן: אשת און מסתכלת פנימה לתוך הבית, ומכירה בכך שהמחלוקת לא תקדם אותו. אשת קרח, לעומת זאת, מבססת את טענתה על הקנאה באחר – לא על המקום של הבית עצמו, אלא על עמדת החיסרון לעומת בתים אחרים.

השוני בנקודת המבט מסומל על ידי השיער: ביתו של קורח נטול שֵׂעָר, אין מה שיחצוץ בינו לבין החוץ, והוא מסתכל כלפי חוץ ולא כלפי פנים. טיעוניה של אשת קורח אמנם נראים בתחילה כבעלי משקל, אך לאורך הדו-שיח הם הולכים ונעשים פחות הגיוניים, עד שקורח עצמו משיב שמטרת גילוח השיער של הלויים לא יכולה להיות הגדלת שמו של משה, שכן הוא עצמו גילח את שערו. תשובת אשת קרח לא מניחה את הדעת, שכן אין טעם להשפיל את עצמך רק כדי להשפיל גם אחרים, ומתברר שטיעוניה לא נובעים ממקור של הגינות וצדק, אלא מקנאה.

נראה שיש משמעות גם לפסוק בו בוחרת אשת קרח להשתמש (שלא כדעת יונה פרנקל, שהביא את הפסוק כדוגמא ל"קישוט רטורי"(סיפור האגדה- אחדות של צורה ותוכן, עמ' 198)), שכן אלו הם דבריו האחרונים של שמשון, שהקשר בין שיער ליחס בין פנים וחוץ בולט אצלו במיוחד. שמשון נועד לחיות את חייו כנזיר, והשיער אמור להיות החוצץ בינו לבין הפלשתים. סיפורו של שמשון סובב סביב הקשר בינו לבין הפלשתים, ונפילת המחיצות המתמשכת מסתיימת בחשיפת כח שערו לדלילה ולפלשתים, ובגזיזת השיער. כמו שמשון, גם בית קרח לא מצליח להעמיד מחיצות בפני החוץ. וגם אצל קורח, כמו אצל שמשון, חוסר היכולת להעמיד מחיצות גורם למפלה ולמוות.

אשתו של און, לעומת זאת, משתמשת בשיער שלה כדי לחצוץ בין הפנים ובין החוץ. גם במובן הפיזי וגם במובן הסמלי, שיערה של אשת און יוצר הפרדה ברורה בין מה ששייך לבית לבין מה שנשאר בחוץ. במובן הפיזי הפשוט, היא מנצלת את צניעותם של אנשי עדת קורח כדי למנוע מהגברים את הכניסה לבית שבפתחו יושבת אישה פרועת שיער. הנימוק ההלכתי שלה, "כי כל העדה כולם קדושים", הוא שימוש אירוני בסיסמת המרד של קרח ועדתו, כדי למרוד בהם עצמם. במובן הסמלי, השיער הפרוע הוא אמירה שביתו של און הוא יחידה סגורה שלא מושפעת מן החוץ.

יתכן שהמדרש משחק גם בצליל המילה "שיער". אצל אשת קורח המשחק הוא בין שֵׂעָר ומַעֲשֵׂר – גם את מתנות הלוויה לא מעריכה אשת קורח בפני עצמן, והיא רואה את החלק שמועבר לכהנים, ולא את החלק שנשאר בתוך הבית שלה. אשת און, לעומת זאת, יושבת בשַׁעַר ומשתמשת בשֵׂעָר כדי למנוע מזרים את הכניסה. יתכן שקיים כאן מדרש שם סמוי נוסף: און נקרא כך על שם הברכה שקיבל סבו מיעקב: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מט, ג). ביתו של און נקרא על שם הכוח והחוסן שלו. שמו של קורח, לעומת זאת, נדרש כאן באופן סמוי כ"קירח" – חסר שיער, וחוסר יכולת עמידה בפני החוץ.

מרד במרד

כמה מרכיבי הסיפור רומזים לנו על דמותו של הנזיר. ראשית, כאמור, הוזכר כאן הנזיר המפורסם מכולם – שמשון. בסיפורו של און אנו מוצאים את שלושת איסורי הנזיר: "און – שישב באנינות" כנגד איסור טומאה למתים, אשתו משקה אותו יין כדי להרדימו, כנגד איסור שתיית יין, והיא עצמה פורעת את שערה, כנגד מה שנאמר בנזיר "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ה). לוינס, בקריאה התלמודית שלו על שיער הנזירות, טוען שגידול השיער שבנזירות מבטא מרד בממסד, וגזיזתו בתום תקופת הנזירות היא אמירה שהמרד נעשה למען מטרה מסוימת, והוא איננו מרד לשם מרד. אם משה מסמל את הממסד, וקרח את המרד בממסד, הרי שאון מסמל את המרד במרד – את ההכרה שלא כל ערעור על סדרי החברה הוא מוצדק כשלעצמו, וגם את מניעי המרד ותוצאותיו יש לבחון.

מרכיבים אחרים בסיפור רומזים לפרשה הסמוכה לנזיר – הסוטה. הגמרא אף רומזת למוטיב זה בהמשכה, שם נאמר: "וישמע משה ויפל על פניו … שחשדוהו מאשת איש, שנאמר ויקנאו למשה במחנה … מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה". אשת און נקשרת במעשי האישה הסוטה, אלא שהיא סוטה בכיוון ההפוך מזה שמתואר בפרשת נשא: היא לא בוגדת בבעלה עם איש אחר, אלא בוגדת עם בעלה באנשים אחרים.

סוטה נסתרת עם איש אחר בתוך בית, ואילו אשת און נסתרת עם בעלה בתוך הבית מפני אנשים אחרים. שערה של סוטה נפרע במקדש כדי לבזותה על כך שנסתרה עם איש אחר, ואילו אשת און משתמשת באירוניה ב"כל העדה כולם קדושים" כדי להסתתר עם בעלה מפני אנשים אחרים. סוטה נשבעת שלא זנתה בבעלה ומתברר שמדובר בשקר, ואילו אשת און עוזרת לבעלה להפר את השבועה שנשבע למרוד עם אנשים אחרים. אשת און, אם כן, היא האנטי-סוטה: היא לא מורדת בבעלה עם אנשים אחרים, אלא עוזרת לבעלה למרוד באנשים אחרים. המהלך שלה לא מפרק את הבית לטובת החוץ, אלא מחזק את הבית ומונע את כניסת החוץ. נראה שעל אשת און אפשר לקרוא את דברי ספר משלי: "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ: בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא וְאַל תְּאַשֵּׁר בְּדֶרֶךְ רָעִים: פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר" (משלי ד, יג-טו). הסטייה כאן איננה מדרך הישר לדרך הרשע, אלא לכיוון ההפוך.

השימוש בדמויות הנזיר והסוטה מביע מסר חשוב: המרד כשלעצמו הוא כלי, שלא ניתן לגנותו או להצדיקו באופן אוטומטי ובפני עצמו. מרד קורח מתואר לנו כבר בתורה, ועל גביו בונה המדרש עוד מרד, שמופנה כלפי עדת קרח עצמה. המרידה עצמה איננה זוכה להצדקה או לגינוי, ויש לבחון אותה לפי תוכנה ולפי מגמותיה.

אותו מסר עצמו טמון בזיקה העמוקה בין קורח לבין שמואל הנביא, שהיה מצאצאיו. שמואל הנביא היה נזיר, טוענת המשנה בסוף מסכת נזיר. אמו, חנה, איימה כלפי הקב"ה להשתמש בסוטה למטרה טובה, כך מסופר בגמרא בברכות. שמואל פועל בדור שבו יש כהנים מושחתים שלוקחים את מתנות ה' לעצמם ושוכבים עם נשים נשואות בשל מעמדם. גם הוא לוי שמשרת בבית ה', וגם הוא עסוק בהחלפת הכהונה. ההקבלה המבנית מדגישה את התהום המהותית: ההנהגה בימי קרח היתה הנהגה נאמנה, בשעה שבני עלי היו מושחתים. לא המרד או הנאמנות להנהגה היא העיקר, מסתבר, אלא האמת.

דוד צוראל הוא בוגר ישיבת הר עציון, סטודנט למדעי המחשב ולמקרא באוניברסיטה העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 ביוני 2011, ב-גיליון קרח תשע"א - 724, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: