בתגובה ל"אשרי העומדים על סודך" מאת יהודה ליבס, גיליון פרשת נשא / ישראל ל'

הכל תלוי בייחוס

אולי ככה הוא נראה ואולי לא

ניסיונו של פרופ' ליבס להתעלם מחשיבות ייחוס הזוהר לרשב"י נובעת מאהבתו את התחום. חדירתו של הזוהר להלכה והפיכתו למושכל יסוד בחברה החרדית נובעת ישירות מייחוס זה

פרופ' ליבס שולל את טענתי שההשפעה העצומה של הקבלה התאפשרה רק בעקבות ייחוס ספר הזוהר לרשב"י, ואומר "אין צורך להכביר מילים להפרכת טיעון זה, כאילו די בהצמדת שם גדול לדבר קטן כדי לגרום לו להשתלט על עם ודתו, ולגרום למהפכה רוחנית". לראיה הוא מביא את מכילתא דרשב"י שלדברי ליאורה בר לבב יוחס לרשב"י בתקופה מאוחרת, אבל לא נתן לו שום חשיבות.

ליבס מדבר מתוך תפיסת עולמו שלו: אהבתו לקבלה ולזוהר היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, והוא אכן אינו זקוק לאישור של סמכות כל שהיא כדי לקבל את הרעיונות שכל כך קרובים לליבו.

לא כן הדבר באשר לחשיבה ההלכתית והרבנית מדורי דורות: עבורה, הדבר הקובע הוא מי אומר – ורק לאחר מכן מה אומר. התפיסה של "אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים" היא מאושיות היסוד של היהדות התורנית זה מאות בשנים, תפיסה שנשברה רק בעת החדשה על ידי חוגי ההשכלה, ועדיין קיימת במלוא עוזה בחברה החרדית שאני חי בתוכה, ובמידה מרובה גם בחברה הדתית. ישנה מערכת נוקשה של קדמונים וקדמוני קדמונים: אמורא אינו יכול לחלוק על תנא, 'ראשון' אינו יכול לחלוק על אמורא, ואחרונים אינם יכולים לחלוק על ראשונים. כל רעיון שיהיה – ולו המופרך ביותר – שייאמר על ידי תנא, אמורא, ואפילו 'ראשון', יהיה חשוב ביותר, ותושקע בו אנרגיה גדולה כדי להצדיק אותו ממש בכל מחיר. ולהיפך: הרעיון היפה ביותר שאין לו 'בית אב', ערכו קלוש מאוד.

רשב"י אמנם עומד בקדקוד הפירמידה של הזוהר. אבל הוא מלך של עוד עשרות ומאות אמוראים ותנאים שלדברי הזוהר עסקו בקבלה בכל מאודם. זה לא רק רשב"י – זה כל עולם התנאים והאמוראים עם כל הסמכות הגלומה בו. בשביל יהודי מאמין – דברי תנא הם 'מסיני' – פשוטו כמשמעו.

ברי לי, וכמדומני שאף ליבס יודה בכך, שכל גדולי עולם התורה שכפפו את דעתם בפני הזוהר, היה זה אך ורק מחמת הסמכות שיש לדברי התנאים בחשיבה התורנית וההלכתית. במאות מקומות עושים פוסקים מהפך של מאה ושמונים מעלות אך ורק משום שגילו מובאה בספר הזוהר הסותרת את דעתם. דוגמא אופיינית לכך היא הספר המצויין 'מטומאה לקדושה' של הרב ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין (הקבוץ המאוחד, תשס"ז) המראה באופן ברור כיצד התפיסה הקבלית הפכה על פניו את היחס למתים מדבר טמא ומרוחק לדבר קדוש ונערץ, תוך כדי עקירת הלכות מפורשות מהשלחן ערוך – כגון האיסור לומר קדיש בד' אמותיו של מת.

החשיבה ההלכתית והתורנית היא שמרנית מאוד, ואין ספק כי אם הזוהר לא היה מיוחס לרשב"י, היה גורלו לכל היותר כספריו של ר' משה קורדובירו ועוד מקובלים בעלי שיעור קומה גדול. הם לא היו תופסים מקום בכלל, ומן הסתם היו מזלזלים בהם בלעג, כמו שה'מתנגדים' זילזלו ומזלזלים בשיטת החסידות. כמה אנשים ראו בחייהם את ספרי רמ"ק ואחרים שכמותו? לעומת זאת, ספר הזוהר נמצא כמעט בכל בית חרדי. וכי יעלה על הדעת שקטעים מן הזוהר היו מוכנסים לתוך סידור התפילה לולי שחשבו כי הוא דברי התנאים והאמוראים? האם היו אומרים קטעים מן הזוהר ברגעים הקדושים ביותר בשנה, לפני 'כל נדרי' ולפני התקיעות? אין ספק שלא.

מותר לראשונים

כדי לראות את ההשפעה העצומה די לנו אם נראה את ההבדל בין תגובתם הקרירה של תלמידי תלמידי הרמב"ן, הלא הם הר"ן והריב"ש, לשיטת הקבלה. ובין דורות אחרונים. הריב"ש (שו"ת, סימן קנז) מפקפק בזוהר עד כדי כך שהוא לא חושש להביא את האמרה הלעגנית של הפילוסוף "הנוצרים מאמיני השילוש, והמקובלים – מאמיני הָעֲשִׂירִיּוּת", והוא אינו דוחה אותה בנחרצות. בדור מאוחר יותר היה מי שמצטט אימרה כזו מוקע ככופר מין ואפיקורוס.

ובשם הר"ן רבו מצטט הריב"ש "הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הרב רבינו נסים ז"ל, כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בעניין הקבלה ההיא". הרמב"ן מכונה דרך קבע 'רבינו הגדול' בכתביהם של תלמידיו וההערצה כלפיו היתה עצומה, ועם כל זה לא הועילה 'תקיעתו' להסיר את הפקפוק בחכמת הקבלה. שכן התפיסה התורנית שמרנית ביותר ולא בנקל היא מקבלת שינויים.

לעומת זה ראו את היחס של דורות אחרונים: היעב"ץ, שאינו חת מפני כול, מתנצל ומתנצל בבואו לטעון שחלקים מן הזוהר אינם לרשב"י. חכמים כגון ה'חת"ם סופר' שפקפקו ביחוס הזוהר לרשב"י לא העיזו לגלות את דעתם אלא ברמזים, והיחיד שמעיז לומר זאת באופן גלוי למדי הוא ר' אליעזר פלקלס, תלמידו של רבי יחזקאל לנדא. הרב יחיא קאפח, שיצא באופן גלוי נגד הזוהר וחכמת הקבלה בכלל, הוחרם ונודה עד כדי כך שה'דרדעים' הפכו למשהו נרדף לקראים, ובתפיסה הדתית הם ממש 'פסולי חיתון'. וכי היו עושים כך לולא התפיסה האולטימטיבית כי הזוהר הוא דברי התנאים?

ומכאן לרעיון שליבס מביע הן בתגובתו והן בכתביו האחרים. לדעתו ניתן לקבל מין עמדת אמצע: רשב"י אכן לא כתב את הזוהר, אבל נשמתו, ונשמת קדמונים אחרים, ודאי 'התעברה' בנשמותיהם של כותבי הזוהר, שאילולא כך לא היו מצליחים ליצור יצירה אדירה שכזו. דברים דומים הזכיר גם אלחנן שילה בתגובתו.

ובכן, כפי שכתב אלחנן שילה, זה טוב אולי למאמינים בזוהר, שרוצים לבסס אותו בכל מחיר. אבל עבור מי שאינו סבור שרשב"י כתב את הזוהר, זו נחמה בטלה.

כשלעצמי, ורבים כמוני, אינני מתפעל מכל חכמת הקבלה. העולמות הדמיוניים מרובי הפרצופים והזיווגים אינם קוסמים לי. טובים לי שמים פשוטים יותר, אלוהים יחיד, ולא מערכת מסועפת של עולמות המשתלשלים זה מזה, וכבולים לחוקיות שהמציאו שורה של מקובלים במשך דורות. כשכל מרחבי הדמיון שלהם היו הידיעות הקלושות באנטומיה של גוף האדם, ועוד אי אילו פירורי פילוסופיה ופיזיקה של ימי הביניים. אם חוקיות – עדיף לדידי לעסוק בחוקי הפיזיקה שהוכחו פעם אחר פעם, חוקים אלו הם ודאי מעשה ידי הבורא, ולא מעשה בני אדם וכל מחשבותם.

שלא לדבר על כל ה'סטרא אחרא' והקליפות למיניהם, כל אותה מאגיה שחורה שהקבלה קידשה, כל אותה עבודת אלילים שכבר כמעט בטלה מן העולם עד שבאה הקבלה ונתנה לה חיות מחודשת. דבר זה אינו מטיבותיה של הקבלה, לכל הדעות, אף לדעת מעריצים כמו פרופ' ליבס והרב קוק.

לקבלה יש צדדים יפים מאוד. החסידות באה לעולם בזכותה, ויש הטוענים כי לולא התפיסות שהחדירה הקבלה, לא היתה הדת היהודית יכולה לשרוד את המודרנה. אבל הייתי מעדיף שהמעמד שלה יהיה כמו זה של החסידות: תפיסה שניתן לחלוק עליה בחריפות ולא להיזרק עקב כך אל מעבר ללגיטימיות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 ביוני 2011, ב-גיליון קרח תשע"א - 724, תגובות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: