עדות אישית על חשיבות שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים מטילה אור חדש על דילמת ההשתתפות במרוץ רעננה, שההכרעה שנתקבלה לגביו מערערת את החינוך שאליו אנו חותרים

 קראתי בעיון רב  את מאמרו של ידידי הרב שי פירון. פועלו החינוכי של הרב שי פירון ידוע בשער בת רבים, והגיגיו החינוכיים ראויים לעיון וללמידה. אולם השורה התחתונה של המאמר העלתה בי תחושה קשה של חמיצות ואכזבה, מכיוון שהאירוע שעליו נסב הדיון יכול היה להיות אירוע מכונן בעיני התלמידים ביחס להרבה מאוד ערכים שעליהם אנחנו עמלים לחנך את ילדינו.

סיפור זה, להוותי, הוא "נפילה" לגומחה של איבוד ייחודנו כציבור דתי ציוני, שומר מצוות ופתוח לעולם, שאיננו מאבד את האיזונים הפנימיים שלו כאשר הוא בא להתייחס לשאלות השעה ונותן מקום לתחושות הטבעיות שלו מתוך אמונה בנקיותו הפנימית.

מושא דיוננו הוא האפשרות להשתתף במרוץ עממי של "עם ישראל", תוך שילוב  נדיר ומרגש של אנשים בעלי מוגבלות מכוח עזרה של חברים. כפי שעולה במאמר, במרוץ זה היו אמורים להשתתף לא רק התלמידים אלא גם מחנך וראש ישיבה, מעשה חינוכי נפלא כשלעצמו, ואיש מהם לא "עלה" על איזושהי בעיה באירוע הזה. והנה, בוקר אחד, תשובת סמ"ס משדדת מערכות והופכת עולמות, ובעיה שלא הייתה קיימת כלל קמה לתחייה, בבחינת גולם שקם על יוצרו.

וכי לא ברור שאנשים המשתתפים במרוץ של עשרה ק"מ רצים בבגדי ספורט מטעמי נוחות, וכל מי שבא להשתתף במרוץ כזה לא בא לשזוף את עיניו, אלא להשתתף באירוע ספורט שדורש מאמץ גופני גדול ולקיים כפשוטו "נפש בריאה בגוף בריא" (ללא ספק מתקיים פה הכלל "באומנותיה טריד")?

התחושות הטבעיות נבלעו ונתפוגגו מכוח תשובת סמ"ס המכילה שתי אותיות ,לא, שרמסה עולם שלם שהיה בו מן הכנות הטבעית, ובנסיבות המיוחדות של הסיפור אף הכיל אחוות חברים נדירה ומרגשת. הרי למדנו: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם" (אורות הקודש ג'). אנשים צריכים להאמין באינטואיציות ובהכרות הפנימיות שלהם, ולא להיבהל מ"הנחתות הלכתיות" הנופלות עליהם כתורה משמים.

לקראת סיום מאמרו כותב הרב שי כי הוא "מעריץ את מסירות הנפש של המשיבים" ויחד עם זאת הוא מעלה הרבה מאוד בעיות בתשובות מסוג זה, הגורמות לפשטנות ולחוסר העמקה. אין אלו שאלות בענייני בשר וחלב או מותר ואסור בשבת, אלא שאלות הצומחות מתוך החיים, ויש בהן שאלות הנוגעות ליסוד הקיום, ולמתח המתמיד בין החיים וההלכה, שעליהן נשתברו קולמוסים רבים. הפיכת תשובות מעין אלה למקור מחייב בבחינת "עובר לעשייתן" היא בעייתית מאוד.

יש צורך גדול, למען גידולם הבריא של ילדינו, לצאת כנגד תשובות אלה גם אם הן נכתבות על ידי רבנים גדולים. ההתייחסות שעולה מדברי הרב פירון – "מרגע שנפסקה הלכה ברבים אל לנו להשתתף" – היא בעייתית ביותר. האם פרסום תשובה שניתנה לאדם אנונימי ששלח שאלת סמ"ס הופכת להלכה שנפסקה ברבים? נכון שרב חשוב כתב את התשובה, אבל האם הדבר הופך אותה למעין פסיקה של בית דין? ושמא לעובר עליה יש דין זקן ממרא? אתמהה!

יש מקום רב להצטער על כך שסיפורו הנפלא של הרב פירון לא הסתיים בהשתתפותם של תלמידיו במרוץ, תוך כדי קידוש שם שמים – השתתפות שהייתה מבטאת את התפיסה ההלכתית המשלבת בין חיים לתורה. בכתר "מסירות הנפש" הייתי מכתיר את תלמידיו שהיו מוכנים לשאת את חברם במרוץ של עשרה קילומטר, ולא את הרב שמנע את הופעתם. 

הרב יוסי חובב, ירושלים

————————————————————————————————-

קראתי בעיון רב ובנשימה עצורה את המאמר ואני מרגיש צורך אישי להגיב עליו.

אין לי כל יומרה לפסוק הלכות; אינני רב ופוסק – אני מכהן כיועץ חינוכי ועובד סוציאלי. אבל   סיפור חיי רלוונטי למאמר, ואולי יש בו כדי לתת משקל נוסף לשיקול שהיה חייב להכריע בדיון שתואר במאמר.

נולדתי עם נכות המוגדרת כקשה. הודות להוריי, זכרם לברכה, ובעיקר לחבריי לכיתה בקיבוץ בארות יצחק, כמו גם לחברי הקיבוץ, למוריי בבית הספר ולבני משפחתי, הגעתי לאן שהגעתי כשאני משולב בחברה ובעיסוקיה באופן מלא.

נקודה חשובה ביותר בדרכי הייתה נחישותם של חבריי, בני גילי, שלא לוותר על השתתפותי בכל הקשור לפעילות ספורטיבית בים וביבשה ובטיולים בארץ לאורכה ולרוחבה.

בכל שנה השתתפתי בקייטנה שהתקיימה ב"סידנא עלי", במרום מצוק הכורכר שבהרצליה פיתוח של ימינו. יום יום היינו יורדים לשחות בים. על מנת לרדת לחוף היה צורך לבוסס בחול עמוק, בנקיק בין הסלעים, ובצהרי היום להט החול בחום. בשנים הראשונות, שנות בית הספר היסודי, ייצרו עבורי מנשא שנקרא בפינו "אפריון" – מעין אלונקה שנישאה על כתפי ארבעה מחברי. זו הייתה כמובן עבודה קשה. הם עשו זאת בשמחה, כמשהו מובן מאליו. הייתי אומר שהם כמעט רבו ביניהם מי יישא את האפריון. בשנים מאוחרות יותר גויס לשם כך חמור שעליו רכבתי בגאווה.

אותו אפריון שימש אותי–אותנו גם בטיולים ובמסעות אחרים. הודות לחבריי זכיתי לעלות למצדה ב"שביל הנחש" – כשעדיין לא היו רכבל, מדרגות או מעקות, והשביל נותר בדיוק במצב שבו השאירו אותו הרומאים לפני 2,000 שנה. כך היה גם בעלייה מעין עבדת לראש ההר, במונפור ובכל מקום.

זכור לטוב גם המורה שלנו לספורט, נפתלי לנדסברג ז"ל, חבר בארות יצחק, שהבין את משמעותו של ה"שילוב" דרך הספורט עבור ילד בעל צרכים מיוחדים. בימים ההם נהוג היה בבתי הספר בוחן "אות הספורט", שאותו עברו התלמידים כחלק מחובת החינוך הגופני. הבוחן כלל ריצה, קפיצה לגובה ולרוחק וכדומה.  הודות לנפתלי שונו מקצועות הספורט ונכללו בהם ענפים שבהם יכולתי להשתתף, כגון הדיפת כדור ברזל ושחייה. הודות לו ולנחישותו מול משרד החינוך, שלעתים פעל באופן "מרובע", קיבלתי את "אות הספורט" וזכיתי בתחושת שייכות ובהוכחת יכולות שכה היו חשובות לי.

היום, כמרצה בפורומים שונים, ובין השאר כמנחה במכללת "מקור המעיינות" בבני ברק, אני שב ומעלה סוגיות אלה של חשיבות שילוב הילד בעל הצרכים המיוחדים.

אין זו, כמובן, רק שאלה של פילנתרופיה או חסד. בעיניי, כאחד שהצליח,  ב"ה, להשתלב, זוהי ממש שאלה של חיים ומוות בבחינת "עזוב תעזוב עימו" – שאלה שבה תלויות סוגיות פסיכולוגיות עמוקות של יצירת דימוי עצמי חיובי, ואף (בהמשך החיים) של יכולת לבנות בית נאמן וכשר בישראל.

זוהי שאלה של פיקוח נפש, במובנו הרחב, וככזו היא בוודאי דוחה שיקולים אחרים שהוזכרו בהקשר ל"מרוץ רעננה".

אינני יכול להגזים בחשיבות קידוש השם הקשורה לפעילות בנושא הזה ואני מקווה שימשיכו תלמידי הישיבה בפעילות זו.

אין לי כל ספק שהתלמידים יוצאים "נתרמים" מפעילות זו לא פחות ואפילו יותר מאשר שני התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים שאיתם רצו לרוץ. בדיוק כך אני גם אומד את התרומה שזכו לה ידידיי בני כיתתי, ושזוכים לה תלמידים אחרים שאותם אני מלווה כיועץ חינוכי – תלמידים שבכיתותיהם יש תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, המצליחים להשתלב במסגרת הרגילה.

בברכה חמה,

אלי ברמן, בארות יצחק

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו בסיון תשע"א, 17.6.2011