כי אתה עימדי / אלחנן ניר

 

אדם ניצב בפני מחלה קשה או בפני המוות. כיצד ניתן להיות איתו ולעזור לו? תחום הליווי והתמיכה הרוחנית, שהחל להתפתח לאחרונה, מבקש לתת מענה וכלים טיפוליים למצבים קשים אלו

אולגה אביה קסייננקו, וידוי, תשס"ב

זה הגיע. בלי הכנה, בלי הודעה מראש, אבל כן, זה הגיע. היציבות והביטחון האישי שהאדם עטה על עצמו בעמל-נמלים של שנים מתערערים; הקרקע מתגלה כגב לוויתן הפכפך וגלי הצונאמי כבר שולחים לשונות ומאיימים לטרוף הכול.

זה לא משחק. הקריצות הקטנות, ה'יהיה בסדר' המוכר כל-כך – כבר לא מתפקדים אל מול הסיטואציה החדה. אדם רואה את המוות. מחלה קשה מאיימת, התקווה הגדולה נגוזה ואין עוד כוחות פנימיים כדי לדלות ולסייע. והנפש מחפשת משען; תרה אחר מישהו שיוכל להיות, שיהיה עמה בצרה ויֵדע גם להקשיב ולהאזין, להכיל בכולו את הסיטואציה הנוראה והמכוננת הזו.

יש מי שהולך, בימי רעה מעין אלו, לחבר שהתברך בחכמת חיים עמוקה. אחֵר הולך לפסיכולוג, למורה-רוחני או לרב. שלישי מוצא את עצמו בפתח חדרו של מרפא הוליסטי או בשיחה ממושכת עם יועץ פילוסופי. בשנים האחרונות נפרשת ומוצעת אופציה חדשה: פניה למלווה ולתומך רוחני.  

אני נזכר בעצמי בימים הנוראים של מחלתה של אמי ע"ה, בימי ה'שבעה' העמוסים ולאחר מכן בימים הנמשכים שאין בהם חפץ. וכמה חיפשתי אז הבנה. מישהו שילווה את התהליך, שאוכל להשיח עמו את המפגש הכול-כך חשוף וקרוב שלי עם המוות ועם אמי ההולכת אל סופה, וכמה נעדרה ממני אז אותה הדמות. אכן, זכיתי והייתה בין אמי לביני פתיחות נדירה ובלתי-מצויה הן בימי בריאותה והן בימי מחלתה, אך למפרע הבנתי עד כמה היינו זקוקים – שנינו – לדמות חיצונית שתלווה את התהליך שעברנו, שנוכל לדבר איתה, יחד ואף ביחידות, וזו לא נמצאה לנו.

נכתב מעט, וגם היא כתיבה שכולה הגיעה לכאן מארצות רחוקות, על התחום הזה. בין הכתיבות המשמעותיות הוא "ספר המתים והחיים הטיבטי" שכתב סוגיאל רינפוצ'ה, המיטיב ומעמיק את תהליך הפרידה, וכן ספריה המבורכים של ד"ר אליזבת קובלר-רוס (הרב שג"ר צררם בצקלונו והביא לי אותם מיד לאחר ימי ה'שבעה'. "זה כנראה הדבר היחיד שאפשר לקרוא בתקופה הזו", אמר לי). לכן כל כך התרגשתי כששמעתי על התחום החדש המתפתח לאחרונה בארץ, תחום הליווי הרוחני, והלכתי, מלא תקווה, להכיר מעט.        

להיכנס לנעלי החולה

הגעתי לראשונה למערב בתחילת שנות השבעים, ומה שהטריד ומטריד עמוקות את מנוחתי הוא שבתרבות המודרנית אין כמעט לחלוטין סיוע רוחני לנוטים למות. בטיבי איש לא מת בלי שהקהילה מטפלת בו, במובנים שטחיים כמו גם עמוקים. שמעתי סיפורים רבים על אנשים במערב שמתו בודדים, במצוקה ובאכזבה נוראית, ללא עזרה רוחנית (סוגיאל רינפוצ'ה, ספר המתים והחיים הטיבטי, עמ' 209).

תחום הליווי והתמיכה הרוחנית הוא תחום חדש בישראל. התחום פותח לפני קרוב למאה שנים בארצות הברית, בתוך החברה הפרוטסטנטית-אמריקנית, ויובא לכאן לפני שנים אחדות. המלווה הרוחני מלווה את החולה בכאב, בסבל, כמו גם בגסיסה ובאובדן, ומציע לו פינות חמות של הקשבה, אהבה, התפתחות וצמיחה. הוא מוכן להיות נוכח לצד החולה החש כבר את המוות נושף בעורפו ולצדם של בני משפחתו הדואגים. הוא מכיר את התהליכים הנפשיים והרגשיים האופייניים לזמן המחלה ומציע נוכחות ערה בתקופה זו, שלא פעם מביאה על האדם בדידות שכמוה לא ידע מימיו. והוא מוכן להיות עם החולה ברגעי הפחד כשהמוות כבר נוקש, ולחשוב יחד איתו על הדרכים שבהן הוא הולך ולקבל אותו, על דרך הפרידה מהקרובים והיקרים לו, ועל המקום שבו הוא מבקש להשיל את גופו מנפשו.

לא פעם היחסים בתוך המשפחה וחוג הידידים כבר מקובעים, ודווקא המוות מביא לתקשורת מחודשת ומזמן הזדמנות פז למפגש חדש ופתוח, כזה שלא יתעלם מהעבר וממשקעיו אך גם יֵדע שלא להיוותר בו. מלווה רוחני נבון יֵדע למנף את התקופה הזו לתקופה שאינה סוגרת רק מעגל אישי-פנימי, אלא גם מעגלים משפחתיים וחברתיים של עשרות שנים. 

לאחרונה נערך בירושלים כנס על "תמיכה רוחנית כשפה טיפולית בחברה הישראלית". את הכנס ארגנה עמותת "תשקופת" לליווי רוחני-יהודי בישראל, המאגדת עשרים ושניים ארגונים העוסקים בתחום, ומבקשת לגלות לחולים ולבני משפחותיהם כיצד יכולים המחלה והאובדן להוביל לצמיחה רוחנית ומנטלית. בכנס, שלארגונו חברו גם 'ג'וינט ישראל – אשל' ו-NAJC, השתתפו עשרות רבות של עובדים סוציאלים, רופאים ופסיכולוגים, רבנים ויועצים, שבאו לשמוע את משנתם של מומחים לליווי רוחני מהארץ וממדינות שונות בארה"ב.

האונקולוג פרופ' בן קורן, מנהל מכון הקרינה בבית החולים 'איכילוב' ומי שייסד, יחד עם רעייתו דבורה קורן, את עמותת "תשקופת", מספר לי בהתרגשות של ילד על אביו שהלך לעולמו כשהיה בן אחת עשרה. "המערכת הרפואית והקהילתית שבה גדלתי בניו-יורק לא הבינה בכלל מה עובר עליי ועל אחי. אבי חלה ונזקק לטיפול רפואי ממושך, ולנו אמרו שהוא במסע עסקי בעולם", הוא מספר. הסיפור האישי שלו הוביל אותו לזהות את הצורך הגדול בפיתוח תחום הליווי הרוחני. לדידו, הפן הרפואי-מקצועי בישראל מתקדם ביותר ואין סיבה להפנות היום פציינטים לטיפול בחו"ל, אולם הפן הרגשי של החולה ושל המחלה עדיין איננו מקבל מענה ראוי: "העובדה שאין תקן בכל בית חולים למלווה רוחני היא שערורייה".

מה קרה בשנים האחרונות, שהתחום הזה החל להתפתח?

"הרפואה המודרנית גרמה לכך שאיבדנו את המגע הממשי בין החולה לרופא. הדבר הקל ביותר לרופא הוא להוריד עוד תרופה מהמדף או לרשום סוג חדש של כימותרפיה. אבל בעיניי הדבר החשוב ביותר הוא להבין שאני, כרופא, חייב להיכנס לנעליים של האחר ולא להזניח אותו".

כיצד יכול הרופא לשמש גם מלווה רוחני?

"החולה שמתמודד עם המחלה או עם סוף החיים מתחיל לקבל פרספקטיבה על מצבו. חשוב שאיש המקצוע, הרופא או האחות, יראה את עצמו במקומו של החולה; שיחשוב שנכון שכרגע זה מישהו אחר, אך עוד רגע זה יכול להיות הוא עצמו. שלא רק ירשום רצפט אלא יראה שיש מולו אדם הנדרש להתמודד עם קשיים כה רבים. זה חייב להיהפך לשליחות. חייבים להבין שאיבדנו את הצפון ולגרום לשינוי בהסתכלות על החולי. ברגע שנעשה זאת – כל החברה שלנו תתקדם".

תוכל לספר על השילוב היומיומי שלך בין הרפואה לליווי הרוחני?

"התמודדתי לאחרונה עם אישה שסבלה מסרטן השד שהתפשט בגופה משך זמן רב. מדוע היא לא סיפרה למשפחתה על כאביה, מדוע לא הלכה לרופאים? היא פשוט התביישה לומר למשפחה שהיא חשה כאבים. וכעת היא יושבת מולי והיא צריכה להתמודד לא רק עם הפרוגנוזה הקודרת, אלא גם עם ההאשמות של בני המשפחה בעניין הסתרת מצבה. הבאתי את העובדת הסוציאלית, ישבנו יחד עם החולה ועם בִּתה ודיברנו על הכול – על המצב הפיזי ולא פחות מכך על המצב הרוחני-מנטאלי. בהתחלה אכן היו האשמות הדדיות ועצמיות בין האם לבת, אבל לאט-לאט התחילו בכיות וחיבוקים והתפתח בין השתיים שיתוף שלדבריהן לא היה ביניהן מעולם".

בגוף אנחנו מרפאים

ד"ר אסף רולף בן-שחר, פסיכותרפיסט התייחסותי וגופני, דיבר על מושג האינטר-סובייקטיביות הטיפולית וגם הדגים ותִרגל. מושג האינטר-סובייקטיביות,שפותח בידי סטיבן גיליגן (תלמידו של מילטון אריקסון, אבי השיטה האריקסוניאנית בהיפנו-תרפיה), מתאר כיצד מתוך מפגש אנושי בין שניים נוצרת ישות שלישית הנקראת 'אנחנו', בעלת איכויות אוטונומיות-כמעט; ישות המשפיעה על אלו שבנו אותה לא פחות מכפי שהיא מושפעת מהם. כל מי שחווה קשר אינטימי וחברי קרוב מכיר את החוויה. "הרעיון הזה מופיע ביהדות במצווה של 'ביקור חולים', היוצרת שינוי רפואי אצל החולה ולוקחת ממנו אחד חלקי שישים מן המחלה. הרעיון דורש מאיתנו לוותר על האגו, לוותר על הרעיון שה'אני' הוא 'אני' נפרד. הוויתור הזה איננו פשוט. הוא דורש עבודה", ציין בן-שחר.

אחר ההצגה בקווים כלליים של התיאוריה, ניגש בן-שחר לפרקטיקה ודיבר על הסיטואציה שבה אדם יושב קרוב לאדם ההולך למות. "האדם הזה מלא בפחד מהלא-נודע. כיצד אני מתקרב אליו, אני שואל את עצמי, כיצד אני יכול להתקרב אליו באמת מבלי להתמוטט בעצמי. אני מציע שהכניסה למרחב הזה תתבצע כמו כניסה אל מרחב קדוש, ותכלול חמש הכנות מקדימות. הכנה ראשונה היא מִרכוז, כך שאוכל להביא במגע את החלק הכי עצמי, תוכִי ומיטיב שבי. מרכוז הוא מיומנות ויש לתרגל זאת; באמנויות לחימה זהו מרכוז פיזי, ובדתות זהו מרכוז רוחני-תפילתי. הכנה שנייה היא קרקוע, להיזכר בדברים היציבים בחיים (זוגיות, משפחה, עבודה) כדי שלא איעלם בתוך הסיטואציה. ההכנה השלישית היא להאמין שאני מוחזק, שמישהו גדול ממני מחזיק אותי ('ואם אני לא מאמין במישהו גדול ממני?', צעק מישהו מהקהל; 'אני לא יודע מה לומר לך, אני יודע לטפל רק באנשים שמאמינים במישהו', ענה בן-שחר במבוכה). ההכנה הרביעית היא ערעור היציבות שלי. זאת באמצעות דמיון מודרך של חווית טלטלה אישית (פיטורים מהעבודה, למשל), כדי שאוכל להתקרב לערעור היציבות של הזולת. ההכנה החמישית היא חזרה אישית-פנימית שלי אל היציבות, אל המרכוז והאיזון, אל הבית – אך ללא נטישת האחר וללא איבוד השיתוף שכבר קיים ביני ובין הזולת".

לאחר כל ההכנות הללו מתחיל הטיפול הנקרא "נפש רחבה", הדומה לא מעט להיפנוזה מודרנית. טיפול זה מציע להתמסר אל הזולת בצורה שבה הזהות האישית מתגמשת, וגוף המטפל מהדהד את המתרחש במרחב המשותף שבינו לבין המטופל. בשלב זה המטפל אינו עושה פעולה אקטיבית. הוא פשוט הכשיר והכין את עצמו בחמשת השלבים שתוארו וכעת נוכחותו כשלעצמה הופכת למרפאת. כך ניתן להרגיש את הזולת דרך הגוף, והשינויים שעושה המטפל בגופו משפיעים גם על המטופל והופכים למשאב רפואי. דרך זו, הדגיש בן-שחר, קוראת תיגר על הנפרדות הבסיסית של הזהות האישית, ונשענת על תפיסת זהות שלפיה ערבות הדדית וזהות קיבוצית קודמות לאינדיבידואל.   

"בתרבות השמאנית, כאשר אדם חולה זקני הכפר יבואו ויודו לו על כך שהוא מבטא בגופו חוסר איזון, ישימו אותו בצריף קטן בצידי הכפר, והקהילה כולה תדון כיצד משיבים את האיזון לקהילה. כאשר האיזון מושב, על פי רוב האדם החולה מתרפא. התודעה המסורתית יודעת זאת מאות ואף אלפי שנים, אבל האדם המערבי שכח זאת. כעת, ולאחר הרבה כאב, הוא שב למושגים דוגמת אהבה, חמלה ושייכות", הוסיף בן-שחר.  

שיר חדש לסחלבים

ד"ר לורי גליק, מרצה לסיעוד ב'מכון טל', ציינה שבעבר לא עסקו ביחס הרוחני-מנטלי לחולה, ואילו נכון להיום כבר ישנם קורסים העוסקים בכך במהלך הכשרת מטפלים סיעודיים. גליק מלמדת קורס בסוגיות מחשבת ישראל מנקודת מבטה של האחות, ובו היא מלמדת על משמעות הסבל והייסורים, על היחס לרגשות נטישה ביחס לקרובים או לא-להים, על התמודדות סיעודית עם ניצולי שואה ובעיקר על האפשרות המנטלית-רוחנית לעזרה. עזרה זו מתמקדת בהקשבה פעילה, במגע תומך, בריפוי במוזיקה, באמפתיה ובחמלה.    

לאחר דבריה של גליק הציגו שלוש אחיות העובדות בתחומים שונים של אונקולוגיה והמטולוגיה וגם עוסקות בליווי רוחני את הדרכים שלהן לליווי בעבודתן הסיעודית. הן הדגישו את שני הכובעים – שלא פעם אף מתנגשים ביניהם – שהן לובשות: העשייה האינטנסיבית והבוטחת של האחות מחד-גיסא, לעומת השהות הרגישה, ולא פעם המהוססת, של המלווה הרוחנית. הן סיפרו על הפוטנציאל הגדול שהן חוות ביחסי הגומלין שבין הסיעוד לליווי הרוחני. אחת מהן סיפרה כי טיפלה בחולה שלא הפסיקה להתמרמר על מר גורלה, מה שהוביל לכך שצוות האחיות והרופאים כבר החל לפתח כלפיה יחס סולד. האחות סיפרה שיום אחד היא ניגשה לאותה חולה-רוטנת, שרה משהו לעצמה ושאלה אותה מה היא אוהבת לעשות. השאלה הזו פתחה בחולה משהו, והיא הפסיקה אט-אט להיות החולה הרוטנת והפכה לחולה אפשרית, אפילו צוהלת מדי פעם, שסיפרה לאחות המשתאה מן השינוי שהיא אוהבת לגדל סחלבים.

כיצד אתן נכנסות לחדר שעוד רגע יבוא בו המוות, הן נשאלו שוב ושוב מן הקהל. אנו מנסות לכייל את התדר הפנימי, הן ענו בוורסיות שונות, באמצעות הרפיה, תפילות, נשימות מודרכות ומדיטציות חמלה קצרות.

במושב אחר סיפרו שתי פסיכולוגיות על הכשרת רבנים מכהנים לתפקוד בשעת חירום. ההכשרה הטיפולית, הנעשית יחד עם רב-מלווה ובתיאום עם פיקוד העורף, עוסקת בבניית החוסן הקהילתי, ביצירת זיקה בין הרב למשאבים המקצועיים המצויים בסביבה, בעזרה ראשונה זוגית ובמענה הלכתי ומנטלי לסכסוכים. ד"ר נעמי באום, מנהלת יחידת החוסן במרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה, סיפרה על בניית חוסן אישי בעקבות טראומה ומלחמה, טרור ואסונות טבע. בעקבות משברים שאירעו ברחבי העולם פיתחו באום ועמיתיה את "ציר החוסן", הבנוי על עבודה עם מחנכים, שוטרים, רבנים ואחיות, ומיועד לבנות חוסן אצל כל אותם בעלי מקצוע שתפקידם הוא להעניק חוסן לאחרים. ראשית יש לתת מענה למעניקי החוסן, היא מסבירה, ורק לאחר עבודה נכונה איתם יהיה בכוחם לתת מענה לתלמידים או למטופלים הזקוקים להם, אבל חזקים.

הרבנים זקוקים לעזרה

בהפסקה אני משוחח עם הרב אברהם מרמורשטיין, רב קהילה במנהטן ורב בית החולים בניו-ג'רזי, שהגיע להרצות בכנס על ייעודו של רב בית החולים כמלווה רוחני. "אני מטפל בכולם", הוא מספר לי וזיק של אור בעיניו, "בחסידי סאטמר, ברפורמים ובאתיאיסטים. המלווה הרוחני הראשון היה משה רבנו, שאליו העם בא לדרוש א-להים. מה זה לדרוש א-להים? רש"י אמנם מסביר שדרישת א-להים משמעה לימוד תורה, אולם הרמב"ן כותב כי לדרוש א-להים פירושו 'להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם'. זהו, בעיניי, תפקידו של המורה הרוחני: להתפלל על החולים ולעזור להם כאשר הם נתונים בתוך סיטואציה אבודה". הרב מרמורשטיין מספר על שאלות קיומיות ואמוניות רבות, על רצון להבנה תיאולוגית של הייסורים ועל משמעות העשייה הדתית בתוך מחלה אנושה, סוגיות שהוא נתקל בהן שוב ושוב אצל החולים.

"טיפלתי במשך השנים בעשרות רבנים שחלו, והם אמרו לי שוב ושוב שהם יודעים לייעץ לתלמידיהם, אולם ביחס לעצמם הם מצויים במבוכה, ואני מנסה לעזור להם. גם גדולי ישראל זקוקים לא פעם לליווי רוחני. ראיתי שלא פעם דווקא לאדם  פשוט יש ביטחון עמוק ובסיסי בקב"ה, ודווקא הרב הגדול מלא בפחדים".

 אחרי ההפסקה אני יוצא אל האוויר הירושלמי החם. היה משהו כבד באינטנסיביות של שעות רבות שבהן המילה מוות הייתה נוכחת כמו החיים, ללא הפרד. אבל הדבר כל-כך נדרש ומתבקש, אני יודע מחיי שלי ונזכר בדברים הכל כך פשוטים שאמר ר' נחמן מברסלב, צדיק שבהגדרות עכשוויות היה מלווה ותומך רוחני מן המעלה הראשונה:

על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק כי הוא דבר גדול מאוד (שיחות הר"ן, מג).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו בסיון תשע"א, 17.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 ביוני 2011, ב-גיליון שלח לך תשע"א - 723 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: