ספרים הם לפעמים געגועים – פרויקט לשבוע הספר

 

עורכים, כותבים ומבקרים ב'מקור ראשון' חוזרים אל ספרים שנגעו בהם. מסע אישי בין יבשות ותחושות

איזה אי בודד לקחת לספר / שמואל פאוסט

בעקבות שיחה עם המבקרת הותיקה של העיתון, חבצלת פרבר, פניתי למבקרים ולעורכים בבקשה לשתף את קוראינו בספרים שאליהם היו שמחים לחזור. הכרכים הישנים שאליהם כמהים לשוב כמו אל בית חם וטוב, להתכרבל עמם ולהתבשם מריח הדפים ומן הדמיון הנברא מהאותיות הכתובות וממלא את הראש ואת הלב, ולהתרפק על זיכרונות חוויית הקריאה הראשונה בהם. תוצאות הרמת הכפפה של כמה מבכירי עורכינו וכותבינו מונחות לפניכם.

רפרוף קל מעלה שכמה ספרים וסופרים שבים ועולים, במדגם המקרי ומאוד לא מייצג הזה. מסתבר שהספרות הרוסית דומיננטית לא רק בקרב מי שגדל על ברכיה בשפת המקור וגם ההשפעה היוונית עודה ניכרת במקומותינו. אך בסך הכול, עלה כאן יבול ספרותי עשיר המתפרס על פני הגלובוס כולו, מן המקומי והמוכר ועד לערבות קזחסטן ולמומביי, לכבישי אמריקה ולאיים בודדים, לקור הסקנדינבי ולעיירה המדומיינת מקונדו. מסע גיאוגרפי שהוא גם מסע ז'אנרי וגם שיוט בזמן – מגיבורי המקרא, דרך ימי בית המקדש ומלחמות עולם, ועד תקומתה של המדינה בזכות נערי חבורת חסמבה. ומה עוד אפשר לדרוש מספרים אהובים – לקחת אותך למסע למקומות רחוקים ולזמנים אחרים, שהוא תמיד, כידוע, מסע אל עצמך.

תקראו ותיהנו!

###############################################################

עלילות קזחיות ברכבת / אלחנן ניר

זה היה כבר לפני יותר משבע שנים, אבל אני חוזר לזה שוב ושוב: שליחות של חודש וחצי ברחבי אוקראינה, עריכת סדר פסח, שיעורים ושיחות, א-ביסלה יידישקייט, קצת סיפורים נחמדים על ישראל, ובעיקר הזדמנות לפגוש את הפנים של האנשים הטובים והרחוקים הללו.

הנסיעות ממושכות, ארבע-עשרה שעות ברכבת מאייוונו-פרנקובסק, שיהודים קראו לה סטניסלב, לקייב. עצירות אין-סופיות בצידי כפרים שכוחים כדי שכפריות זקנות ידדו מעלה בדרך למחוז חפצן. הכפריות לא מסתכלות בנוף, הן לא נאנחות או מקטרות, ואפילו לא עיתון. הן פשוט לא מפסיקות לקרוא. אוחזות רומנים עבים. דוסטויבסקי, אני מזהה אצל אחת מהן לפי התמונה. ומשהו בטוטליות הרוסית הזאת גורם למבוכה ומצמיד אותי ל"והיום איננו כלה" של צ'יינגיס אייטמוב (עם עובד 1994). משהו בסביבה הגיאוגרפית לא נותן לי לזוז מהעלילה המתרחשת לה אי-שם בבורנאלי, יישוב בגודל זרת השוכן לו בערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, הסארוזק, שבו מסתופפות כמה נפשות של פועלי מסילה שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות הסדירה.

הדילוג של אייטמוב – יליד כפר בקירגיזיה – בין עבר לעתיד, בין מציאותי לפנטסטי, בין ג'ינגיס חאן (שהסופר נקרא על שמו) לבין ברית המועצות הקומוניסטית-סטלינסטית של המאה העשרים – כובש. הנה, אני מסתכל מהרכבת האוקראינית השוקקת שבתוכה דממה משתקת ורואה אותם. את ידגיי, פועל המסילה הזקן המוביל את ידידו המנוח, קזנגפ, לקבורה בבית הקברות העתיק, אנה-בית, מלווה כל העת בקרנר, הגמל חם-המזג. ובמסע הזה, בן היממה האחת בלבד, יש תמהיל נפלא של אגדות-עם קזחיות ומפגש היסטורי עם ציוויליזציות מן החלל החיצון, התוודעות למלחמת העולם השנייה ולחיי פרטיזנים כמו גם לאימת הקג"ב, ובתוך כל העלילות הללו גם פניני-הגיג נוקבים. הנה אחד מהם:

הטמיר והנעלם, שרק הוא לבדו יכול להביאנו לידי השלמה וליישב ברוחנו את הדברים שאינם מתיישבים זה עם זה: את ההתחלה ואת הסוף, את החיים ואת המוות. וזה כנראה טעמה של התפילה… מילות התפילה שלוטשו כמטילי זהב אלפי שנים, הן המילים האחרונות שהחי מצווה לאומרן על המת. זה מנהג העולם (עמ' 91-90).

עלילה קטנה על אנשים קשי-יום שחיים בסוף העולם, נאבקים במה שכולנו נאבקים – בדידות, פחדים ומוות – בגדלות רוח ובאיכויות אנושיות שעבורן כנראה שווה לנדוד עד בורנאלי השכוחה.  

###############################################################

 בית ספר לעיתונאים / חגי סגל

כבר שלוש-ארבע פעמים קראתי את הספר הזה, בין השירות הסדיר בצבא לבין העידן הסבאי בחיי, כך שכנראה יש הצדקה להמליץ גם לכם לקרוא, אם רק תוכלו להניח עליו יד. העותק שלי כבר בלוי, מתפורר ויקר ללבי. לא אוכל להשאיל אותו. במקור הוא נכתב באנגלית. ב-1970 תרגמו אותו לעברית: "יוהאנס קפלר – ביוגרפיה", מאת ארתור קסטלר, בהוצאת דביר ועם עובד.  

תחילה קצת ביוגרפיה על הביוגרף: קסטלר היה עיתונאי-סופר בכיר ביותר במחצית הראשונה של המאה שעברה. בשלב מסוים הוא גם היה קומוניסט נלהב. תהילתו הבינלאומית באה לו בזכות ספר התפכחות אכזרית מהקומוניזם – 'אפלה בצהרים', שהיה מחקר מרשים על נפשו של בולשביק ותיק. בהמשך הוא כתב גם את 'גנבים בלילה', על פעילות המחתרות העבריות נגד שלטון המנדט. בין לבין הספיק להיות קיבוצניק בארץ ישראל, למכור לימונדה ברחובות חיפה, להשתתף בכתיבת מקומון ימני בעיר הכרמל, לערוך שבועון גרמני-עברי בקהיר, ולספוג גזר דין מוות בבית דין צבאי של המורדים במלחמת האזרחים בספרד. משרד החוץ הבריטי הציל אותו.

אם עדיין לא אמרנו, הוא היה יהודי. בצעירותו למד פיזיקה וכך התוודע לסיפור חייהם של ראשוני המדענים בעת החדשה. קפלר היה אחד מהם. התוכֵן הפולני-גרמני ניסח לראשונה את החוקים המתמטיים של מסלולי הכוכבים בשמים. זאת הייתה עבודה גאונית עצומה, ששינתה את פני המדע. קסטלר מתעד אותה בנאמנות בלתי מייגעת. ממנו למדתי שאסור להקריב את הסיפור על מזבח הפרטים הקטנים והכרונולוגיה המדויקת. אחרי הכול, הקוראים אמורים ליהנות ולהחכים, לא לקבל עונש.   

###############################################################

 מהודו ועד כוש / אורלי גולדקלנג

אגתה כריסטי הייתה בשבילי הטעימה הראשונה במעבר מספרי הנעורים המצוינים של דבורה עומר ואסתר שטרייט-וורצל למדפי המבוגרים בספרייה העירונית. ומרגע שנחשפתי – נשביתי בקסמה. כל ספר מתח של כריסטי הוא מעין חידת היגיון מורכבת ומרתקת. מתוך שפע הספרים שכתבה בולט במיוחד הספר "עשרה כושים קטנים". ברבות השנים ועם התפתחות עידן הפוליטיקלי-קורקט שונה השם המקורי ל-'ואז נותר אחד' ובגרסה אחרת ל-'עשרה אינדיאנים קטנים'. הגרסה העברית שמרה על השם המקורי. 'עשרה כושים קטנים' הוא שיר ילדים בסגנון 'עשרה בקבוקים היו על העץ', רק עם סוף קצת יותר טרגי. הכושים הקטנים יושבים יחד לסעודה ובזה אחר זה הם הולכים לעולמם עד שלא נותר מהם אף אחד. בספרה של כריסטי נאספים לאי אחד בודד 11 אנשים שלכאורה אין שום קשר ביניהם. בחדרו של כל אחד מהם מופיע שיר הילדים המדובר, והוא יהפוך למוטו של הסיפור כולו כשכל אחד מהמבקרים באי ימצא את מותו בצורה דומה לכושי שנעלם בכל אחד מבתי השיר. כמו בכל ספרי המתח שלה, גם ב'עשרה כושים קטנים' שומרת כריסטי על רמת מתח גבוהה וקבועה, ועל עלילה מורכבת ומפתיעה. אלא שבספר זה כל הדמויות נהרגות, ולכאורה מדובר בסדרת רציחות ללא רוצח. רק בעמודים האחרונים מתירה כריסטי את התעלומה בצורה מקורית ומרתקת במיוחד.

מי שמחפש סיפור עם סוף טוב, כדאי שימצא לעצמו ספר אחר. אלא אם כן הוא מתעלם מהכותר של הספר – "אנה קרנינה" – ובוחר לו כדמות ראשית את קונסטנטין לווין וקיטי רעייתו. בכל הנוגע לאנה קרנינה צפוי הקורא ללוות הידרדרות תלולה של אישה קסומה בשיא פריחתה שהופכת לנגד עיני הקורא לפרח נבול ופצוע שלא יודע את נפשו עד לכלימה מוחלטת. ובכל זאת, הרומן הרוסי אנה קרנינה סוחף ומרתק כשהוא מצליח לאפיין לעומק מגוון דמויות עירוניות וכפריות, יהירות וצנועות שכולן מחפשות הגשמה עצמית ואהבה. אז למה בכל זאת בחר טולסטוי לקרוא לספרו 'אנה קרנינה' ולא 'קיטי לווין', למשל? כי גם הוא יודע איזו עלילה מעניינת באמת. אחרי הכול, הוא זה שחתום על הביטוי הנפלא שפותח את הרומן ושזכה לאינסוף אזכורים ופרפראזות לאורך השנים: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה".

ראם, גיבור "נער החידות ממומביי" של ויקאס סווארופ, הוא נער הודי יתום, עלום זהות ונטול השכלה, שזוכה בפרס הגדול בתוכנית הטלוויזיה 'מי רוצה להיות מיליונר', ונחשד ברמאות. כשהוא עובר על קלטת התוכנית עם עורכת הדין שלו הוא מספר לה כיצד ידע לענות על כל שאלה ושאלה, ותוך כך נחשף בפני הקורא סיפור חייו הטרגי והמרגש של הנער ולא בצורה כרונולוגית, מה שמוסיף קסם ומסתורין לסיפור כולו. גם ספר זה זכה לעיבוד קולנועי, אלא שהסיפור הקולנועי שונה לחלוטין כשפרטים מרכזיים בעלילה שונו ללא הכר. לשם שינוי זה אפילו לא מעצבן או מאכזב, עד שאפשר ליהנות מכל אחת מהיצירות בזכות עצמה. למעשה הרווחנו פעמיים – ספר וסרט שהמשותף להם הוא סיפור החיים הנחשף דרך התוכנית הפופולרית, וכמובן המוצא ההודי. הספר כתוב בכישרון רב, בצורה קולחת ומעניינת. דרכו נחשפת הודו אחרת, על מורכבותה ועל אנושיותה המכאיבה, מצחיקה ומרתקת. ספר שבהחלט שווה לקרוא שוב ולהתענג על הטוב והרע שבו.

###############################################################

לחזור דרך הילדים / יואב שורק

התפקיד העיקרי שאני ממלא בלא-מעט השנים האחרונות הוא להיות אבא. חלק מהתפקיד הנכבד הזה הוא להיות סוכן תרבות לגיל הרך, או בשפה פשוטה יותר להקריא סיפורים. הסיטואציה הזו הביאה אותי פעמים רבות להנאה גדולה ולהתרגשות לא קטנה, מה שמעיד שספרות ילדים טובה היא ספרות טובה גם בלי הילדים (או, לחלופין, שאני הילד בכל הסיפור הזה…).

את הבכורה לוקחת, בעיניי, רבקה אליצור עם "שלום לך אורחת" (מורשת) שלה. בסיפורים שממשיכים לרגש אותי פעם אחר פעם, מעמידה אליצור את יסודותיו של עולם שעמודיו הם חסד ותום, אמונה וחכמה. יש בהם חיבור עמוק ומובנה אל בניין הארץ ושיבת ציון, אל אהבת התורה וחיי האמונה, בלי שמץ של צדקנות או טרחנות – אלא תוך אימוץ נקודת המבט של הילד, הפשוטה והחפה מיומרה. הדברים אמורים לא רק כלפי הטקסט – אלא גם כלפי איוריה של בינה גבירץ, שהיוו חלק בלתי נפרד מהחוויה. אותה מאיירת היא גם שאחראית לדמותה שובת הלב של סבתא שמחה, גיבורת סדרת ספרים של יפה גנז תבל"א, שגם בהם ניתן לחוש את אותם תום, הומור ואהבת האדם.

ומכאן למחוז אחר ומוכר הרבה פחות: "שבעה אכלנים משונים" (הד-ארצי, שבא, תשנ"ח) הוא מעשייה מחורזת מקסימה מאת הסופרת האמריקנית מרי אן הוברמן. כאן יש משקל, חריזה והומור, וגם משפחה של שבעה ילדים בלי שאיש מרים גבה – ואת מה שהמילים אינן אומרות אומרים הציורים של מרלה פראזי: המשפחה המתוארת בספר אינה המשפחה האמריקנית או הישראלית הממוצעת. הבית הוא בית עץ (שהאבא בנה, כנראה), על גדת אגם, שבו חיה המשפחה בפשטות ובצניעות (אין שם אפילו טלוויזיה) ובעליצות רבה. הבלגן חוגג, הילדים מטפסים על עצים ומציקים זה לזה, והאוכל כולו טבעי ובכמויות… הסיטואציות המתוארות מדיפות ריח טוב של עוגה ביתית: ההורים נמצאים בבית, הילדים מלאי משובה טובה, והאינטראקציה בין הגדולים לקטנים היא כמו שמכירים רק מי שזכו לגדל משפחה ברוכת ילדים ומשוחררת מתקשורת. הרבה מיופיו של הטקסט נזקף לזכותה של המתרגמת, רימונה די-נור, שהפליאה לעשות בכל הקשור למשקל ולקצב של הסיפור.

לא אניח לנושא בלי להזכיר לכל מי ששכח לקרוא עוד פעם את "מעשה בשלשה אגוזים" (ספריית פועלים) – מעשייה חכמה ומבריקה פרי עטה המופלא של לאה גולדברג, שמתחבאת לה מאחורי 'דירה להשכיר' המוצלח פחות (ופוליטי יותר) לטעמי – וגם כאן איוריו של יוסי שטרן הם תענוג לעין; ולילדים הגדולים יותר את "אולי בשבת יזרקו סוכריות" (ספריית בית אל) – הספר המבריק של אורי אורבך ושי צ'רקה, שאיננו מתעייפים מלצטט ואפילו לקרוא שוב ושוב. לפחות עבור מי שחי את העולם המתואר בו, החיקוי של 'הילד הזה הוא אני' עולה על המקור.   

 ###############################################################

מתבגר, אבא ו-חתול / ערן בר-טל

רק כשילדיי הגיעו לגיל ההתבגרות הבנתי עד כמה הושפעתי מספריו של הרמן הסה. דמיאן, זאב הערבה, מתחת לגלגל… את כולם קראתי בשקיקה. רק לחברים קרובים במיוחד סיפרתי על המפגש שלי עם הספרים האלה שכאילו יש להם כוח לקרוא מחשבות כמוסות של מתבגר, אבל לשמחתי חבריי לא קראו אותם, הם הותירו אותי בתחושת יתרון. לצערי, גם הילדים שלי לא הצליחו לצלוח אף אחד מספריו. הסה הוא הסופר הראשון שנגע בי וגרם לי לחשוב על עצמי באופן שונה. התחלתי להבין שלאנשים שונים יש איכויות שונות, לכולם יש איכויות.

נראה לי טבעי שמי שנכנס לתחום ה"איכות" יעלה כיתה לרוברט מיינרד פירסיג, הגאון האחראי ל"זן ואמנות אחזקת האופנוע". עם פירסיג חציתי את ארה"ב מחוף לחוף, על אופנוע, כך לפחות הרגשתי. לשמחתי קראתי אותו לפני שהייתי לאבא. עוצמת היחסים בין האב לבנו בספר מטלטלת ומרתקת. מהר מאוד הבנתי שאני חייב להקצות לעצמי מספר עמודים ליום, כדי שהוא לא ייגמר לי מהר מדי, מכיוון שאני לא מצליח לקרוא ספר פעמיים ולא מדובר בספר שפשוט להבין בקריאה רצופה אחת.

למיכאיל בולגקוב הגעתי בשנים האחרונות. לא בכדי. הייתי צריך לעבור טרנספורמציה של ממש לפני שיכולתי ליהנות מ"האמן ומרגריטה", או בגרסה המצונזרת "השטן ממוסקבה". ליהנות אמרתי, אבל התכוונתי להתמוגג. זה המקום לשלוח תודות לפטר קריקסונוב שאחראי לתרגום החדש הזה לעברית – אין כמוך! בולגקוב קיווה ששפע הסמלים והמטאפורות יציל אותו משיני הצנזורה, אבל גם צנזור טיפש לא נדרש לדמיון רב כדי להבין את הלעג לרעיונות הקומוניזם, לביורוקרטיה ולכוחות השיטור. אבל לסמלים האלה יש תפקיד הרבה יותר עמוק. הדמויות שלו כל-כך שלמות ואמינות עד שאין כל משמעות לעובדה שאחת הדמויות המרכזיות היא בעצם חתול. הנה נגמרת לה הרשימה מבלי להזכיר את ש"י עגנון, האחד והיחיד, שאת ספריו התחלתי לקרוא בפעם השנייה.

 ###############################################################

מרוסיה לרומן רוסי / זאב שביידל

את שלושת הספרים שאליהם הייתי רוצה לחזור אני מסדר על פי הסדר הכרונולוגי של המעבר שלי מהספרות של ארץ מוצאי לספרות בישראל.

תחנה ראשונה – אי שם ברוסיה בגיל 12 בערך. אמא חושבת שאני כבר מספיק גדול לקרוא את אחד הספרים שעד לא מזמן היה מומלץ שלא להזכיר אותם בקול רם – "האמן ומרגריטה" לבולגקוב. בין המון הדברים שקסמו לי בקריאה הייתה התובנה המדהימה שאולי החינוך האתאיסטי שקיבלתי בילדות לא נכון ושאולי בכל זאת יש אלוהים. הסצנה המסיימת של הרומן הותירה אותי שיכור ממש. מובן שאז לא הייתי מודע לתשתית האנטישמית העמוקה של בולגקוב. היה מעניין לחזור לזה היום, וגם לקרוא את התרגום העברי של פטר קריקסונוב.

תחנה שנייה – סביב גיל 14, זמן לא רב לפני העלייה לארץ. מישהו מביא הביתה ספר קטן ועבה בכריכה שחורה. "אקסודוס" של ליאון יוריס. גבורת הציונות וזוועות השואה נחשפות בפניי לראשונה. אני מתחיל להבין את המשמעות של "להיות יהודי גאה".

תחנה שלישית – אני לומד בתיכון בישראל. העברית שלי כבר מספקת בשביל לקרוא סיפורת בעברית. יום אחד ספרנית ממליצה לי על הספר "רומן רוסי" מאת מאיר שלו. מהעמוד הראשון מקסים אותי הסגנון העסיסי והציורי. בקטעים אחדים אני צוחק כל כך עד שהספר כמעט נופל מהיד. הרבה יותר מאוחר שמעתי ששלו סיפר שפעם אמרו לו שלמרות שהוא כותב בעברית הוא סופר רוסי. היום כל ספריו של מאיר שלו קיימים ברוסית, בתרגומו של רפאיל נודלמן. אני קורא אותם ולא מצליח להבין – כיצד סגנונו הקליל והמענג של שלו הופך בתרגום לכבד מנשוא והקריאה הופכת לחוויה של היפוך סלעים? האזכה לטעום עוד פעם אחת מסופר עברי אחר את אותו טעם מופלא? או שנשיקה ראשונה יש רק פעם אחת בחיים?

 ###############################################################

תשוקה יוונית ומאגיה צבעונית / יעל (פרוינד) אברהם

יש שני ספרים שהייתי רוצה לחזור אליהם אבל אני נמנעת, ולא רק כי הזמן אינו מאפשר, אלא מפחד לפוגג את הקסם. ספר טוב הוא הרי לא רק אוסף מילים כרוך של כותב מוכשר או עיצוב גרפי מושך את העין ונוח לקריאה, אלא רצף של נסיבות ומקום ותקופה ומוסיקת רקע, וברגע שאלה יתפרקו למרכיביהם העוצמה עלולה להתנדף. ועל כן, ויסלחו לי כל כותרי התקופה הראויים להתרפקות, שבתי לזמן, מקום ומוסיקה אחרים.

ראשון ובלתי נשכח הוא "זורבה היווני" של ניקוס קאזאנצקי (עם עובד, בתרגום הישן והמומלץ של חנוך קלעי). במרכזו עומד מפגש בין המספר, אינטלקטואל יווני צעיר – 'תולע ספרים' בלשון הכתובים – שחי את חייו דרך ספריו, שאותם הוא נוטש לכמה חודשים, לבין זורבה היווני – דמות חד פעמית ומחוסרת עכבות, גסה – אבל באופן חינני – פועל מכרות מבוגר המחויב רק לתשוקותיו. החיבור הדיכוטומי העוצמתי ביניהם, על רקע חופי כרתים ונגינת הסאנטורי, הוא מפגש אנושי אוניברסלי בין האיד לסופר אגו, בין עולם היצרים לעולם הכבלים החברתיים שהצמיחה התרבות המערבית. התאהבתי בדמותו של זורבה עד כלות, ממש כמו המספר: "זורבה היה האיש אשר חיפשתיו לשווא לזמן רב כל כך. לב חי, פה גדול וזוללני, נפש גדולה ופראית, וקשור בטבורו לאמא אדמה".

שני ואחרון ובבחינת לא היה עוד כדבר הזה הוא "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גארסיה מארקס (עם עובד). הרומן הפנומנלי שלא עיצב רק את הספרות הדרום אמריקנית – באפריקה הוא נבחר לאחד מהספרים המשפיעים – אלא גם הספרות הישראלית לא הייתה מה שהיא בלעדיו, ותשאלו את מאיר שלו. סיפור קורותיה של משפחה הנמתח על פני מאה שנה בעיירה מקונדו המדומיינת. אהבה, מלחמה, בגידה, אכזבה, אושר, ייאוש והמון צבע עוטפים את האאורלינוז והחוסה ארקדיוז לדורותיהם, המתנהלים במערכת חוקים פנימית ואינפנטילית שייחודית רק לזמן ולמקום. הריאלי הצבעוני מתחלף לפרקים במאגיה, והשיגעון – בשיגעון חמור ממנו. את השקט המצמית הזה, המהדהד עם משפטי הסיום על מלקיאדס בעל הגווילים, נצרתי איפשהו בימי הצבא. לא היה כדבר הזה.

 ###############################################################

מהדוד סבוני להרי שומרון / חבצלת פרבר

"שני רעים יצאו לדרך" מאת ימימה טשרנוביץ-אבידר (טברסקי, תש"י) הוא סיפור לילדים על אילן הצבר ויעקב, ניצול השואה. אילן חזק, ספורטיבי. יעקב גר עם סבו בצריף וכוחו במוחו ולא בשריריו. היריבות ביניהם מתגברת, עד הרגע שבו אילן מתוודע לסיפורו של יעקב ולעובדה שיש לו אחות, חנהל'ה, שהוסתרה במנזר באיטליה והכנסייה מסרבת להשיבה. הילדים יוצאים למסע ומחלצים את חנהל'ה. סוף טוב אבל לא פשטני, משום שחנהל'ה מסרבת תחילה להיפרד מן הצלב ומן התפילות הנוצריות. זה אינו רק סיפור הרפתקאות. הוא חודר לתחומים בעייתיים ומציג פיסות מציאות. המהדורה הישנה אזלה מזמן. הספר מודפס באותיות מיושנות, קטנות וצפופות, המקשות על ילדי הדור הנוכחי לקרוא, וחבל.

על ספרי אריך קסטנר – "פצפונת ואנטון", "אמיל והבלשים", "35 במאי" והאחרים, לא צריך להרחיב. התרגום החדש, של מיכאל דק, יצא בהוצאה שפרסמה את התרגום הראשון של אלישבע קפלן (אחיאסף). למרות העדכנות של דק, אני מתגעגעת לדוד סבוני ולדני. ההחלטה של דק להשיב את השמות המקוריים אולי ראויה, אבל בעיניי – קונרַד ודוֹד רינגלהוט אינם תחליף לדני ולדוד סבוני. 

מובן שספרו של פנחס שדה "החיים כמשל" נחת אצלי עם צאתו לאור ב-1958. קראתי אותו שוב ושוב, וכתלמידת החינוך הממלכתי-דתי נדהמתי מיחסו האישי, הפיוטי, של שדה אל האלוהים (באותם ימים רווחה אצלנו ההתייחסות השכלתנית, ועדיין לא פשתה ה"קרליבכיות", ה"ברסלביות" והאקסטטיות). התרשמתי גם מן היסודות הכה-נוצריים שבספר. לא פעם ראיתי את שכונות ירושלים, שהוא מתאר בפרטות, מבעד לעיניו. לעומת זאת הבהיל אותי יחסו לנשים, ונדמה לי שבספר הזה מצאתי את אמרתו של ניטשה: "בלכתך אל האישה – אל תשכח את השוט".

ומכאן למשהו ממקום שונה (אף שיש קרבה רוחנית בין השניים) – ניקוס קזאנצקיס וספריו: זורבה היווני, חירות או מוות, פאפא יאנארוס. החל ב-1958 הוציאה ה"ספריה לעם" סדרת תרגומים מיוונית, שרובם עסקו בשחרור היוונים מעול התורכים. הספרים התאפיינו בתאוות חירות ובלאומיות עזה, אבל היה גם מאפיין נצחי של התלהבות, אהבת חיים ומלודרמה, צבועה בצבעים עזים תחת השמש הקופחת.  "זורבה" של קזאנצאקיס עומד בראש כולם. יש בו גם מלנכוליה והרהורים פילוסופיים ומטא-פיזיים, שיתגברו בספרו "דין וחשבון לגרקו", שלמיטב ידיעתי לא הופיע בעברית.

בין הספרים שאליהם הייתי רוצה לחזור, רבים קשורים לשואה. ספר שעקבותיו נעלמו לגמרי הוא ספרו של היהודי-האוסטרי פרידריך טורברג "הנני, אבי" (ספריה לעם, עם עובד, 1982). הסיפור מתרחש לפני המלחמה, אך כבר תחת שלטון הנאצים. יהודי נסחט לשיתוף פעולה עם הגסטאפו, על מנת להציל את אביו הכלוא במחנה ריכוז. מיקומה בזמן של העלילה, לפני השואה, מאפשר לקורא שיפוט יותר פתוח וסובלני של הדילמות בשיתוף הפעולה בין הקורבנות לרוצחים.

ואחרון-חביב, ספר ישראלי שמשום מה לא זכה להדים רבים. כוונתי ל"כף הקלע" של שמואל לרמן (עם עובד, 1998). אחד הרומנים הראשונים שעסקו בהתיישבות ביהודה ושומרון. ספר מורכב, הכתוב באהבה ומתוך מעורבות.

###############################################################

 יעקב העברי ורבקה הבריטית / רבקה שאול בן צבי

הנוסטלגיה אינה גבוהת מצח: ספרים שונים זה מזה במהותם ובערכם מתקבצים בסל ענק אחד.

הייתי ילדה בת עשר כשנתגלגל אליי הרומן הבריטי "רבקה" מאת דפנה דה מוריה, סופרת של רבי מכר. הרומן מספר על אישה צעירה ממעמד נמוך שנישאה לאלמן מבוגר ממנה בשנים רבות והושלכה לאורח חיים זר שעמד בצלה של אשתו הראשונה. עדיין זכורה לי תחושת הגאווה על שצלחתי לראשונה בחיי ספר למבוגרים. אבל היה כאן דבר עמוק יותר שגרם לי לשקוע בספר ולזכור את פרטי פרטיו עד היום הזה: הגיבורה חסרת השם הייתה מוכרת לי מפנימיותי. הבנתי עד כאב את תגובותיה הנפשיות, ויחד איתה שמחתי בגילוי הגדול והמסוכן שהשיב לה את חייה. בחלוף השנים הבנתי שאין זה ספר קלאסי, וגם תהיתי על הגיבוי שנתנה הסופרת לאי מוסריות. ועדיין נותר הקסם של ספר שבהשוואה לספרות ההמונים של ימינו הוא אנין ומעודן.

      ספר שונה לחלוטין שאני חוזרת אליו מדי שני עשורים הוא הטטרלוגיה המופלאה של תומאס מאן "יוסף ואחיו". כתיבת סיפורת על התנ"ך נראית מוזרה, שהרי עוצמת המקור מייתרת כל הרחבה אפית. ובכל זאת, כמה נפלא להיחשף כביכול לפרטי חייהם של אישים מהתורה, באותה תנופה האופיינית לתומאס מאן. אכן, גם ספר זה, כספריו האחרים, מתקשר למסגרת הרעיונית המתבטאת בכל יצירותיו, אך יש בו ניסיון אמיתי ומכבד להגיע אל חקר חייהם ונפשותיהם של אבותינו. אני נזכרת באיזו התרגשות קראתי על ברכת יעקב לבניו לפני מותו, כאשר הוא מתוודה לפני יוסף על סוד אהבתו אליו, כמי שאינו מייצג את שגב ההרים אלא את יפי הגבעות.

את "פארק מנספילד" של ג'יין אוסטן קראתי בעקבות סרט שהוקרן בהמשכים בימי שישי הארוכים בערוץ היחידי של הטלוויזיה, שם נהגו להקרין סדרות שלמות של ספרי מופת בריטיים, ביניהם "הגדה לבית פורסייט" של גולסוורתי, שגם הוא רומן המעורר בי געגועים, לצד "בית טיבו" של מרטין דה גאר הבלתי נשכח. ל"פארק מנספילד" נמשכתי בשל המשחק הנהדר של סילבסטרה לה טוזל, אשר שיקף להפליא את השינויים שחלו בגיבורה במרוצת חייה. תמיד נמשכתי לספרים וסרטים המתארים דמויות חידתיות הנתפסות באופן שגוי על ידי הסביבה. ספרים שיש בהם ביטוי לחידת האדם. פאני פרייס היא ילדה ממשפחה חלשה שהובאה לבית בורגני-אריסטוקרטי ושם גדלה כאחת מהמשפחה, אך נחותת מעמד בעליל. פאני נראית כמו ציפור אפורה ושקטה, מין "ילדה טובה" מקצועית היודעת את מקומה. במהלך היצירה נחשפות פנימיותה הקורנת ועוצמתה הנפשית-מוסרית, ודווקא היא הצנועה הופכת למוקד הארוטי של הגבר הכי בולט בשטח, אבל אינה מוצאת עניין ב"יפיוף" אלא מתחתנת בסופו של דבר עם האדם האיכותי שתמיד אהבה. "פארק מנספילד" הרבה פחות מפורסם מספרים אחרים של ג'יין אוסטן, סופרת משובחת שהייתה לה עדנה בימינו, אבל יש בו קסם צנוע ומופנם מסוג הקסם של גיבורתו. 

 ###############################################################

בארוחה, במנוחה ובהליכה / כרמיאל כהן

אף פעם לא החמצנו את "שבוע הספר" בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (לימים כיכר רבין). תמיד חזרנו עם ספרים, ותמיד חזרנו עם עוד כמה כרכים של "חסמבה". לא סתם כרכים של חסמבה אלא חתומים עם הקדשה מאת המחבר יגאל מוסינזון. מוסינזון השתעל בכבדות ושאל לשמות כל הילדים שהסתופפו סביבו, וכתב בסבלנות לכל ילד וילדה. זוהי אחת החוויות הזכורות לי כילד מ"שבוע הספר" שלפני למעלה משלושים שנה. השנים חלפו ובני שבכיתה ג' שמע על חסמבה מחבר, והתחיל לבלוע יום יום לפחות ספר חסמבה אחד לפני הארוחה, בארוחה ולאחר הארוחה. אם זה ספר שהוא טרם קרא (וכבר יש בודדים כאלו והם אוזלים והולכים), מה טוב, ואם כבר קרא – אז אפשר לקרוא שוב ושוב ושוב… הופתעתי מכך שצאצאי בן שנות האלפיים מוצא עניין בשפה ארכאית למדי, אבל עם עובדות קשה כנראה להתווכח. מסתבר שנגזר על ירון זהבי, תמר הסגנית, אהוד השמן, עוזי הרזה, מנשה התימני וחבריהם ומחליפיהם להישאר במערה החשמלית שלהם, לומר יחד חסמבה חסמבה חסמבה, ולרתק עוד כמה דורות בעלילות גבורה ואומץ לב של חבורת סוד מוחלט בהחלט.  

הפסקת צהריים בישיבה. כל הבוקר למדנו ועוד נלמד בהמשך היום אל תוך הלילה, ובין לבין – נחים. אני קורא את "מלך בשר ודם" של משה שמיר וכולי נפעם. נפעם מהלשון ונפעם מהסגנון. "עוד קטע ודי" אני אומר לחברים הנחים ומפריע את מנוחתם בקריאה בקול. אני מרגיש שאני חייב לשתף את כולם בעונג הזה של הקריאה, לשתף את כל העולם או לכל הפחות את חברי החדר. ממרחק של כעשרים שנה אני זוכר את "העם שותק, וההיכל שותק, ואבינו שבשמים שותק" בשעה שנטל ינאי המלך מאחיו אבשלום בזרוע את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. ואני זוכר את עבדו של ינאי שהרג אב ביום חתונת בנו, והבן יוסי אף על פי שגאל דמי אביו אינו מוצא גאולה לנפשו ו"חש עצמו שהוא נתון למבט עיניו הנוראות של ריבון כל העולמים". ועוד ועוד אני זוכר. "מלך בשר ודם", תיאור קורותיו של המלך אלכסנדר ינאי, מבוסס על מקורות תלמודיים והיסטוריים אבל לאו דווקא מתחייב להם (קלוזנר אמר על הספר שלפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?!). בין כך ובין כך משה שמיר קושר עניין לעניין ביד אמן ובלשון פיוטית נפלאה.

את הספר "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג סיימתי לקרוא בהליכה. מצומרר וקפוא-דם קראתי בספר באוטובוס בדרכי הביתה. והאוטובוס, ברוב חוצפתו, הגיע לתחנתי בטרם סיימתי. לא יכולתי להמתין את הזמן הקצר מהתחנה אל הבית והמשכתי לקרוא בדרך. הגעתי הביתה המום. חבורת נערים, וביניהם נערים ממקהלת כנסייה, על אי בודד. וכברת הדרך הנפשית שהם עוברים מחוסר היכולת להרוג חזיר "בגלל התועבה שבנעיצת הסכין בבשר החי", דרך השירה הקצבית "הרוֹג חזיר. דקור אותו. שפוך דמו" והריקודים  הפראיים, ועד שהתחילו הרציחות ורוג'ר חידד מקל בשני קצותיו בעבור ראשו של המנהיג המודח ראלף. ההתדרדרות המוסרית המתוארת אמנם קצת מוקצנת לצורכי המשל הנוקב על חברה ותחלואיה, ובכל זאת לאחרונה אני מוצא את עצמי נזכר בספר הזה שקראתי כנער, כאשר אני צופה מן הצד בכאלו שמפזזים ומכרכרים לצלילי לחן קצבי ועליז של שיר הקורא לנקמה.        

 ###############################################################

נעורים שהיו ואינם / גל אורן

על אף שטרם מלאו לי שנות חיים רבות דיין כדי לפתח ראייה נוסטלגית, אני שם לב כי גם זמן קצר מקנה געגועים ליוצרים שהמפגש עמם הימם אותי עד כדי כך שלא יכולתי להפסיק מלהרהר בהם וביצירתם, גם אם לא נמצאה לי ההזדמנות, בשל סאון היום-יום, לשוב אליהם. באופן לא מפתיע עסק כל אחד ואחד מהם בגיבוש דמותו הרוחנית של האדם הצעיר לנוכח שלל התופעות הסותרות שקיומנו המורכב לא מפסיק לייצר.

אני נזכר בבאזארוב, גיבור "אבות ובנים" (1861) מאת טורגנייב, הבורח מתוך התמימות של הכפר הרוסי אל תוך עולמה הקשה, המכאיב והאכזרי של רוסיה המיטלטלת בין קצוות בלתי אפשריים לגישור. באזארוב, שתפיסת עולמו מתהפכת מן הקצה אל הקצה, הוא הניהיליסט הספרותי הראשון, מהפכן עז נפש מחד גיסא ומטריאליסט מגוחך וצר אופק מאידך גיסא, אשר דמותו הספרותית הִקדימה וגיבשה עולם רוחני שלם שבא בעקבותיה; עולם שקיצו, כסופו הטראגי בטרם עת של באזארוב, לא איחר לבוא.

שנים לא רבות לאחר מכן, במקום הרחוק ביותר ממהפכות, בדנמרק המנוהלת על מי מנוחות, קיפל סופר צעיר, יֶנס פטר יעקבּסן שמו, את הפרובלמטיקה שהייתה עתידה להטריד את מנוחתה של אירופה עוד עשרות בשנים, ושנדמה – עם כל השוני – שהיא כמו ממשיכה את הסיפור שבו פתח טורגנייב. רילקה, מאן, הסה ואפילו עגנון הושפעו ממנו השפעה מכרעת, שבאה לידי ביטוי ביצירותיהם בדבר חוויות הנעורים. "נילס לינה" (1880), הרומן השני של יעקבסן, אשר הושלם שנים ספורות טרם מותו בדמי ימיו, מתאר את סיפורו של משורר עול-ימים שנואש מן היצירה ואשר כל חייו הם מאבק בלתי פוסק על האידיאלים שהוא נושא את נפשו אליהם ועל האהבה השלמה הממאנת להתגשם; פרשת חייו של אדם המיטלטל בין חלום להגשמה, בין רומנטיקה לפוזיטיביזם, בין אמנות לחיים, שרוח המלנכוליות הצפונית מהלכת עליה את קסמה האפל, עד סופה, שאין מכאיב ממנו. ברפיון רוחו, שלא מבושש לבוא, מתגייס נילס למלחמה, ממנה הוא יודע שלא ישוב.

      שנים לא רבות לאחר שקראתי את "נילס לינה", כשכבר התוודעתי ל"נבוכותיו של החניך טרלס" (1905), שבו חזה מוסיל את הפאשיזם, ול"דיוקן האמן כאיש צעיר" (1914), שבו מכר ג'ויס את עולמו הדתי בתמורה לכהונה לדמיון הנצחי, קמה פתאום לנגד עיניי בבואתו של נילס מקברה – אך רק על מנת לפנות אחור. בספרו "מארש רדצקי" (1932) מעלה יוזף רוט את בן דמותו של המשורר הדני המסכן מן המתים (כנער החלוש ורך-הלבב קארל יוזף) אל ימי מלחמת העולם הראשונה. וזאת רק על מנת לטומנו בשנית, ובעצם בכך לומר שאין יותר מקום, גם במאה החדשה, לנערים רגישים שרוצים בכוח הרצון המתמסמס 'לכבוש את העולם' או פשוט 'לחיות את החיים'. "מארש רדצקי" מספר את סיפורה של משפחה אחת בממלכה האוסטרו-הונגרית שעליה נמנים אבי המשפחה, חייל נוקשה ומוגבל שזכה בתואר אצולה על מעשה גבורה; הבן, שר מחוז, פקיד קפדן שמתגלים בו הסדר הקיים והשמרנות; והנכד, קצין צבא חלש שאינו מסוגל להתרומם למדרגת אבותיו. על ידי פרשיות חייהם מעמיד רוט בראייה פסיכולוגית וחברתית דקה דיוקן-מופת של אימפריה בשקיעתה, ובכך גם את נפילתו הסופית של עולם שלם, הוא עולם הנעורים, שהשתנה במרוצת השנים מן הקצה אל הקצה.

###############################################################

 הקורא שואף להיחטף / אורין מוריס

אני עוד זוכר את הכריכה: מצד שמאל, בלבוש לבן, דמות נער שעומד על קצהו של צוק ומשקיף לפניו על ים חשוך ועוין שנפרס לימין התמונה. אנו צופים בנער מגבו, משקיפים כמוהו, מעל הצוק, לעבר הים הסוער. בפינה הימנית העליונה מופיע בקצרות שם המחבר, ר.ל. סטיבנסון, ומתחת לשם זה, באותיות גדולות יותר, מתנוסס שם הספר: "החטוף".

 על אף שלא היה זה הספר הראשון שקראתי מימיי, היה זה הספר הראשון, ואולי אף היחיד, שגילם עבורי את האידיאל של הקריאה. למעשה, אינני זוכר ממנו היום דבר. נכון, יש להניח כי הנער נחטף על ידי חבורת אכזרים שגררה אותו בכוח הזרוע אל מעבר לים. יש להניח כי בסוף נחלץ הנער והצליח לשוב לביתו ולחייו. בינתיים, מן הסתם, נהיה מנער רך לאיש למוד ניסיון וקשיים. אבל כל זאת מושלך על תמונת העבר מן ההווה עמוס הספרים, כי מהספר "החטוף" אני זוכר, כאמור, רק את הכריכה. אבל אני זוכר אותה בפלסטיות כזאת, כאילו לרגע לא משה ממסך האקרן המצוי באחורי מוחי. משום שהחטוף הוא לא רק תיאור קורותיה של דמות. היות "חטוף" הוא תיאור מצבו של הקורא מול הספר הטוב. וזהו, כאמור, גם תיאור של אידיאל: אתה הרי רוצה שספר יעשה בך בדיוק את זה. שייקח אותך ממקומך המוחמץ והטרוד אל מחוזות מופלאים של צוקים מאיימים ועלמות יפות. של נשפים בארמון וסכנות חיים נשקפות. של היחלצויות ברגע האחרון מספינות שטובעות בגלים משתברים.

אמת, מאז ימיו של רוברט לואי סטיבנסון הקולנוע הוא שמשמש בעיקר למלא צורך זה. והוא עושה זאת בהצלחה מסחררת. מבלי לגבות מחיר כבד משרירי העיניים בלילות טרופים של קריאה. הקולנוע זה מכבר הוכיח כי אפשר לדחוס הרפתקת חיים מצמררת בשעה וארבעים, או לכל היותר שעתיים. אל מול הצלחה עצומה זו, עדיין שמור מקום מיוחד לספר. הוא אמנם צורך זמן ומאמץ, הן מן הקורא והן מהסופר, אך ביכולתו להשיג סוג של אינטימיות והזדהות שזרים למדיום הקולנועי. הרי הקולנוע הוא חזיתי. אנו רואים בו בעיקר גופות אנושיים מתנועעים ופרצופי אדם. הדמות אינה רק דמות, מאחר שיש לה פנים. ואילו בספרות, תמיד נישאר מן הגב, צופים יחדיו עם שותפנו–גיבורנו לעבר ליל ים סוער. אבודים וחסרי פנים ממש כמותו. חטופים כמו ילד, שנחלץ מחוטפיו, ועכשיו עומד על קצה צוק קודר, לא רואה מאין תבוא לו ישועה. זו הספרות, זה הקורא, אלה החיים.     

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

פורסם ב-11 ביוני 2011,ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: