שולחן הכותב מעצמו / דוד בראון

 

ארבעה סיפורים על חיפוש מן העבר נשזרים יחד ועוסקים בירושה ובזהות ואולי אף בשאלת מקומו של היהודי בעולם. בסופו של דבר הקורא נותר בתחושה שמשהו לא פתור

 בית גדול, ניקול קראוס; מאנגלית: שאול לוין, מחברות לספרות, 2011, 283 עמ'

נדיה, סופרת ניו-יורקית מצליחה החיה לבדה, נוסעת ארצה כדי לנסות למצוא את שולחן הכתיבה שעליו כתבה את ארבעת ספריה הקודמים ולהחזירו אליה. את השולחן נתנה למי שטענה להיות בתו של הבעלים המקורי. אביו של דוב, שופט אנגלי בדימוס, מנסה למצוא דרך לתקשר עם בנו שחזר ארצה לאחר שאמו נפטרה אחרי שנים שלא דיברו. זה אותו בן שרצה להיות סופר אבל נטש את הרעיון לאחר מלחמת יום כיפור והחליט לרדת מהארץ. יואב ולאה וייס, ילדיו של סוחר עתיקות, חיים יחד בלונדון עד שיום אחד בא אביהם ומחזיר אותם חזרה לרחוב האורן בעין כרם, הבית שבו גדלו עד שאמם נפטרה. ומר ברג מתחקה אחר עקבותיו של בנה האבוד של אשתו המנוחה לוטי, סופרת אף היא. אלו ארבע הדמויות, או יותר נכון ארבעת הסיפורים השונים המרכיבים את ספרה החדש של ניקול קראוס 'בית גדול'.

במאה ושבעים העמודים הראשונים של הספר עוברת העלילה ברצף על סיפוריהן של ארבע הדמויות הללו ומתארת את חייהן, מחשבותיהן וקשריהן המשפחתיים. נושא הכתיבה מרכזי מאוד בספר. כל הדמויות אקסצנטריות משהו וכל אחת בדרכה שלה מנסה למצוא את מקומה בתוך עולם רגשי וסוער שנראה שגדול עליה. לרוב הן עושות זאת באמצעות הכתיבה. נדיה ולוטי הן סופרות מוכרות, הראשונה בארצות הברית והשנייה בבריטניה; דוב רצה להיות כזה אך לאחר מלחמת יום כיפור נטש את הרעיון וירד מהארץ; לאה ויואב וייס חיים בבידוד משאר החברה הסובבת אותם, כשלאה סגורה בחדרה כל היום ומנגנת על פסנתר ואילו יואב קבור בספריו.

בחלק השני של הספר מתחילות דרכיהן של הדמויות השונות להצטלב. הדמות המרכזית המקשרת את ארבעת הסיפורים הללו היא רהיט, שולחן כתיבה ליתר דיוק, ענק ממדים, העובר בין הדמויות השונות לאורך השנים ומתגלגל מיד ליד. הבעיה היא שגם לאחר שגילינו את השולחן, בין במפורש ובין באמצעות רמיזה אליו, בכל אחד מהסיפורים, עדיין לא ממש ברור מה הקשר ביניהם. חציו הראשון של הספר פורש בפני הקורא את ארבעת הסיפורים בכתיבה אינטנסיבית, רהוטה, ולמעשה די אינטימית, המזכירה יותר מונולוג מאשר תיאור עלילתי. הדיבור בגוף ראשון נותן תחושה של סיפור גדול יותר המתאר את ההתרחשויות מנקודת מבטו של הצופה מהצד, אף פעם לא מצדה של הדמות המרכזית באמת, וככל שמתקדמים בקריאה הולכת ומתגברת התחושה שמשהו כאן מחכה לפתרון. זוהי קריאה שדורשת התאמצות מצד הקורא, משום שהיא דורשת ממנו להתחיל מהתחלה בכל פעם שמוצגת דמות חדשה. קראוס בונה את המתח בסבלנות, מתמקדת בכל סיפור כאילו הוא היה מרכז העלילה ומעמיקה בתובנות על חייהן של דמויותיה עם כל הכאב והאירוניה המתגלים בביוגרפיה האישית של כל אחד ואחד. אלא שההבטחה שמעולם לא הובטחה גם לא מתממשת והפתרון איננו מגיע. לא מעט מהתעלומות נשארות ללא מענה. כך שגם לאחר שהספר נגמר מוצא עצמו הקורא עוד מהפך בו במחשבתו, שואל את עצמו מה בעצם קרה כאן.

בקריאה ראשונה זהו ספר מעט מאכזב. אולי הסיבה לכך היא הציפייה. לאחר רב המכר 'תולדות האהבה' התרגשתי לקבל לידי את 'בית גדול', מקווה לצלול שוב לתוך עולם מרהיב של מילים המתלכדות יחד לשפה קסומה שספק אם נהגתה אי פעם בידי מישהו בצורה כל כך מדויקת. אמנם 'אדם נכנס לחדר' גם לא היה ממש לטעמי (יותר מדי סצנות סוריאליסטיות שאחת מהן מזכירה באופן מדויק להחריד סצנה אחרת מספרו של פול אוסטר 'מוזיקת המקרה') אך הרף שהציבה הסופרת הניו יורקית היהודייה ב'תולדות האהבה' הוא די גבוה. ובכל זאת, משום מה, במשך כמה ימים לאחר שסיימתי את הקריאה בו המשיך הספר לנקר בראשי.

בראיון עם ג'ף בראון מרשת PBS האמריקנית מעידה קראוס שבעיניה הסיפור הוא במידה רבה סיפור שכתב את עצמו, הקשור לא מעט לביוגרפיה האישית שלה. זמן לא רב אחרי שנולד בנה היא מצאה עצמה כותבת סיפור קצר על שולחן כתיבה ענק. לאחר פרסום הסיפור חשבה קראוס שבזה הסתיים העניין אלא שהשולחן לא עזב אותה ובשלב מסוים היא הגיעה להבנה שמדובר בעצם בשולחן שלה. הכתיבה המשיכה ונהייתה לבסוף לספר 'בית גדול'. הלידה בתקופה הקרובה לכתיבת הספר מתקשרת לאחד הנושאים המרכזיים של הספר: ירושה.

הספר שבמובן מסוים 'כתב את עצמו' התבהר לקראוס בשלבים והיא מעידה כי היא ניסתה להיכנס לגמרי לתוך ארבעת הסיפורים השונים בספר ולהבינם עד תום. רק מאוחר יותר החל להתברר הקשר. כל אחד מארבעת הסיפורים נוגע בעול הירושה, בסביבה שלתוכה אנו נולדים ובזו שמתהווה סביבנו. השולחן העובר מיד ליד הוא רק מרכיב אחד בסיפור הזה. זו אחת הסיבות מדוע הספר כל כך לא פשוט לקריאה. הוא דורש התרכזות רבה והשתתפות מצד הקורא, הנדרש להיות חלק מהתהליך ההולך ונרקם בין הדמויות השונות למרות שאיננו כתוב בפירוש.

תובנה נוספת שקשורה בביוגרפיה של הסופרת מאירה לדעתי באור נוסף את עלילת הספר החדש. בזמן שקדם לפרסום הספר שהתה קראוס בארץ למשך תקופה של כמה חודשים ואף השתתפה בשנה שעברה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים. על רקע חומות העיר העתיקה ראיין אהרן אפלפלד את ניקול ושאלת מקומו של היהודי בעולם כיום עלתה לא מעט. גם בספר הזה – בניגוד גמור ל'אדם נכנס לחדר' ובצורה ישירה בהרבה מזו שהייתה ב'תולדות האהבה' – תופס הנוף הארצישראלי מקום רחב. כל הדמויות יהודיות ולכל הפחות חצי מהן מתגוררות בארץ. שאלת הירושה, שלדברי קראוס עומדת במרכז הספר, הופכת להיות גם שאלת הזהות: ג'ורג' וייס, סוחר העתיקות שבסופו של דבר מחזיר את שולחן הכתיבה שהיה של אביו אליו הביתה בניסיון נואש לשחזר את חדר העבודה שלו מלפני מלחמת העולם השנייה, מגיע בחיפושיו למר ברג, בעלה של ניצולת השואה המסרב לדבר על עברה. לאחר שברג מספר לו שהשולחן כבר לא אצלו, ומביא לו את היומן של הבעלים הבאים, שואל אותו וייס בהפתעה גמורה: האם שמעת על רבן יוחנן בן זכאי? ברג הנדהם עונה ששמע רק את השם ושואל למה. וייס עונה שזהו אחד הסיפורים הזכורים לו ביותר מאביו וממשיך להסביר על בית המקדש שנחרב, ועל היהדות החדשה שייסד בן זכאי:

"יום ולילה הגו חכמים בתורה שבעל פה, וטיעוניהם היו לתלמוד, המשיך וייס. הם היו כל כך שקועים בעבודתם עד שלפעמים שכחו את השאלה שהעלה מורם: מהו יהודי בלי ירושלים? רק בהמשך, אחרי מותו של רבן יוחנן בן זכאי, הלכה תשובתו ונגלתה לאיטה, כדרך שציור קיר ענקי מתחיל להתברר רק כשהולכים ומתרחקים ממנו: להפוך את ירושלים לרעיון. להפוך את בית המקדש לספר, ספר רחב ידיים וקדוש ומורכב כמו העיר עצמה. לכופף עם סביב צורתו של מה שאבד לו, ולהניח לכול לשקף את דמותו החסרה. בהמשך נודע בית המדרש שלו בכינוי 'בית גדול' על פי הפסוק בספר מלכים…" (עמ' 274).

שם הספר מעיד על מרכזיותו של הקטע הזה בסיפור העומד מאחורי העלילה הסבוכה. מעבר לשאלת הירושה הפיזית והמנטאלית עומדת שאלה גדולה בהרבה והיא שאלת מקומו של היהודי בעולם, כנצר לעם שבחר לרכז את חייו סביב המילה הכתובה ולבודד את עצמו מהסביבה; עם שמנסה ללא הרף לשחזר את עברו ולהקים מחדש את ארץ אבותיו. כמו רבן יוחנן בן זכאי, כך גם וייס של קראוס מנסה לשחזר את חדר העבודה של אביו, אלא שכאן גם באה התובנה הכואבת – מי שהשקיע את כל חייו בשחזור עברם של אחרים במטרה אמיתית למצוא גם את עברו האבוד שלו, מצליח. ומתאבד. בין דמויות שנטשו את הוריהם, הורים שנטשו את ילדיהם וסופרים שמנסים למצוא את הפשר לכל דבר באמצעות הכתיבה ומתבדלים מאחרים, קראוס מציעה לנו אפשרות שאולי את מה שהיה לא ניתן לשחזר בלי לשלם מחיר כבד. דווקא מר ברג שבוחר לבסוף לא להמשיך לתור אחר עברה של אשתו הוא הדמות היחידה בספר שסופה שלם.

בקרוב לשלוש מאות עמודים של כתיבה רהוטה לוקחת אותנו קראוס למסע, מסע בין דמויות בהווה ובעבר הקרוב, כולן מתמודדות עם אותה השאלה וצוללות אל תוך עברן, ולבסוף משאירה אותנו עם מסר שלא נאמר בפירוש, עם סוף שנשאר פתוח ועם תחושה חזקה שישנה שאלה גדולה שאנו עוד רחוקים מלמצוא לה פתרון.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: