צניעות הקיום / תמרה אבנר

 

שיריה של גלעד נוגעים בקסמו של הטבע השב ומהדהד את חייה שלה. כך היא מבקשת לחבר בין הנשמה היתרה לבין רוח האין-סוף המהלכת על פני הארץ

רגע אחד על פני האדמה, מירי גלעד; הקיבוץ המאוחד, 2011, 94 עמ'

הכוהנת הגדולה של שירת העשבים מסתובבת יחפה ומוכת התפעלות בינינו, ואני תוהה איך לא נרעדים אמות הסיפים בכל פעם שרואה אור ספר ובו קובץ מפעים ומרגש של שירתה הרליגיוזית. משוררים כה מעטים ניחנים באברי חישה ובכושר ראייה חדים ומלוטשים כשל גלעד, ואם לא די בכך, גם בכוח ובכישרון לעשות את הקשה מכול – לתרגם את המראות ואת הקולות במלוא הדרם, מלוא כניעותם, אל הכתב.

יש בה צניעות ואגביות, מבטים חטופים שקלטו איזה רעד, איזו גחמה של העולם שבכלל לא הייתה אמורה להיראות, אלא עשתה את שלה ללא קשר וללא צורך באדם המתבונן בה, ובתנועת טוויסט מופלאה מהמותן קיבלו משמעות אחרת בנפשה הרגישה של המשוררת.

לולא כמיהת הערב אל קווי קיום אחרונים,/ לא הייתי יודעת מראה עירום:/ עורב על ענף עליון// צניעות הקיום,/ חף מעין מתבוננת.

הפליאה הראשונית ותמימותו של ילד המביט סביבו ואינו שבע, המביט וכמה, מלא יראה וחשש מכוחות הטבע האימתניים שעלולים לבולעו, או לפגוע בו מבלי משים, ומנגד פורשים וחוסים עליו רגעי חסד המעצימים את רוחו, היא המניעה את שירתה של גלעד.

עלי למהר./ שהרוח לא תטעה בי – תחשוב ענף פרוע, גלגל קוצים אקראי,/ שזר לא יצביע, לא יזהה את דמותי על פי בגד…/ בערב תאסוף אותי/ אבנים אבנים/ פנימה/ והשדה יוותר כשהיה.

בכך היא אוחזת ונאחזת במוטיב החוזר ועולה בשירתה, בשאלת השאלות – מי אני, מה כוחי, מה מקומי? האם יש בכלל היגיון וסדר בכל הכאוס הסובב את עולמי, או להיפך – האם אוכל להשליך מסדרו של עולם – מסדרי הנביטה והזריעה, אל הכאוס הפנימי שעושה בי כבשלו. או בלשונה: "מה יהיו הסימנים שעל פיהם /אדע אם עברתי היום בעולם…" או "מה חיי כעת – סדק בדלת נפתחת/ והים אורב כל היום".

האני המשורר חובר ומתנתק ללא הרף בשירתה של גלעד מן הטבע. הוא חלק בלתי נפרד ממנו, הוא נזר הבריאה, אבל הוא גם לעתים נאלץ להיפרד ממנה, מפוחד, מתגמד מולה.

הניסיון החוזר והנשנה להתמזג עם 'סדק ופרח סתוונית', 'תאוות הגפן', 'ורידי השקיעה', 'מיטת השדה', 'הלילה הנקרש בין ברושי הלימונית', 'שרכים מחותלי מים יונקים משד אור ראשון' (ועוד ועוד ועוד) מתמיד בהשתוקקותו להשקיט את רוחם ולשרת אותם. ומנגד, הטבע משתקף ומתמזג בגופה של הכותבת, ובנפשותיהם של הקרובים לה, דבר שאולי יבטיח איזו שהיא התממשות נרעדת של נירוונה, סוג של מנוחה נכונה בלבה.

מה שנשקף לעיניה (ומעיניה) של המשוררת אינו רק יפי הנוף הנכנס והיוצא מחיי היום-יום, אלא טבעה שלה, האני שלה, הנשגב והאלוהי. זהו המקום שבו נעשה החיבור בין הניצוץ האלוהי, הנשמה היתרה, לבין רוח האלוהים המהלכת על פני הארץ.

היכולת לצאת אל הטבע ולהיכנס לתוך הטבע האנושי, וגם להיפך, מהלב אל החוץ – "ידי מלטפות את העולם היוצא מגופי / ביום בו אחרים מבקשים את השמים" – הוא זה שהופך את חווית הקריאה לאישית מאוד מחד, ולכלל אנושית מאידך.

כאילו הבעל שם טוב והבודהה יושבים על המדף ומכוונים את דרכה שעה שהיא מתבוננת ב"אחד". הוא העולם, הוא טבעה האנושי שלה, זה הניתן לפירוק ולהרכבה מתמדת, להתמזגות אינסופית. והכול כאן ועכשיו, ודרך התבוננות דו עינית – בעיניה הפיסיות הצופות כלפי חוץ ובעין המתבוננת הפנימית, שעדה לרחש-בחש שבנפשה.

מבחינתה של גלעד, הטבע מהווה רק יד נוספת, המשך כף רגל המגששת מגופה. העולם משתקף בה, והיא משתקפת בממלכתו, שחוקיו ושיגיונותיו שבים לטלטל ולנחם אותה לסירוגין. וקיימת איזו ברית עמוקה בין הכותבת לבין הסודות הסובבים אותה, וכמעט בכל סיום שיר הקורא חש במעין החמצה על כך שניתנת לו הזכות רק להציץ, לטעום קצה קצהו של רמז מהשפה שמעבר למילים שמנהלת הכותבת עם היקום, ושלעולם לא תהה שפת-אם השגורה על פיו. 

ולמרות זאת, אין בכתיבה של גלעד איזו יומרה להציג כאילו היא יחידת סגולה המנהלת רומן בכתב סתרים נעלם עם האינסוף. כתיבתה נטולת אגו, מעין שיחה חטופה שהיא מנהלת עם עצמה ועם העולם, ושייתכן (אבל לא הכרחי) שהיא עלולה ליפול לידי הקורא המזדמן. מכאן שאין בכתיבתה שום רצון להתחנף, אבל גם לא לנקר את העיניים.

משוררים רבים ניחנים ביכולת לצאת אל המרחב הפואטי-פילוסופי שדרכו הם מביטים במציאות. חקר המציאות, התבוננות בה, בגלוי ובמובן כביכול, כדי לגעת בשורש הנעלם. אבל המשוררים הישראלים שעוסקים בזה, רובם ככולם מדברים על זה, משאירים את מסקנותיהם צפונים וחידתיים – אבל הם לא מדברים את זה. בשירתה הצלולה של גלעד ישנו גם איזה פענוח, שלא מותיר את הקורא 'תלוי באוויר': "אמי ואני מדברות עלים, משוות פניהם,/ מנסחות את תבונת הצורה ביחס לכוח הצבע./ הכרזת חיים חרישית ומדויקת/ טרם אלימות הקיץ".

שיריה טעונים במטענים מטפוריים ובדימויים ייחודיים ומהוקצעים, מדויקים ומדודים, שכובשים ומפתיעים כל פעם מחדש (עמק כורע נאחז בחבלי מפלים; הבית כמו נחלץ מקירותיו היבשים; השמש תפרע מקוצי המדבר השורטים את בטנה,/ שעה שהיא מבקשת מנוחה, / נשענת רגע אחד על פני האדמה).

יציאה ל"סיבוב" עם גלעד בגינה הגובלת בביתה יחד עם אמה, או ביערות המושלגים של אירופה -שעדיין נושאים בחובם את צִלה וצינתה של המלחמה שעוד מהדהדת בנפשה החרדה את הוריה – או ברירה בין חפצי בנה שחזר מהבסיס, ואולי סביב שולחן האוכל עם בן זוגה, הינה הבטחה למסע מענג. והוא נטול קלישאות ומאחורי כל פינה בו מסתתרת פנינה לשונית ורעיונית, מרנינה ומגביהה, או קודרת ומעיקה עד כאב.

תמרה אבנר היא סופרת ומשוררת. ספרה "התנתקויות" ראה אור בהוצאת זמורה-ביתן בשנת 2009

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722, שירה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: