ערכם של הדברים הנכונים / גיל הראבן

 

אפלפלד עושה זאת שוב. גיבורו הוא איכר יהודי היוצא למסע בעקבות בני משפחתו הרצוחים ותוהה בדרכו על נתיב חייו המוחמץ. בלי להיות משל פילוסופי זהו סיפור מושלם הנוגע בשאלות שבבסיס הקיום האנושי

מים אדירים, אהרן אפלפלד; כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 207 ע"מ

אהרן אפלפלד הוא בעיניי גדול הסופרים העבריים החיים, והסופר היהודי השלם ביותר בעת הזאת. טרוניה אחת בלבד יש לי עליו: בכל פעם שאני גומרת לקרוא ספר שלו אני מתקשה לאחוז ביצירה של כותב אחר. זו נראית עמוסת כולסטרול וההיא נוטפת סוכר, זו מקימה רוב מהומה על לא מאומה וההיא מעפעפת ומתחנפת אל הקורא. אחת התכונות של ספר חשוב היא שהוא הופך אחרים לתפלים, לעתים למכעיסים ממש, וכך עשה אצלי גם מים אדירים.

זהו ספר קצר, וכמו יצירות אחרות של אפלפלד מבקש להיקרא לאט. כשאומרים על ספר שיש לקוראו לאט, השומע נוטה לחשוב שמדובר ביצירה שרק דוקטורנטים לספרות יכולים לצלוח: בסיפור שעלילתו דלה ומשפטיו נפתלים וכבדים. לכן מוטב שאבהיר: עלילת מים אדירים עזה כשל מיתוס, ועוצמתם של המשפטים המרכיבים אותה נובעת בין השאר מפשטותם הסגפנית. אצל אפלפלד לא נמצא עדיים מטפוריים ולא מגדלים דקדוקיים שבהם היגד נסמך על היגד. האמת בפשטות נאמרת, גם אם איננה פשוטה, ואפלפלד הוא באמת סופר יוצא דופן: סופר שיש בו חשדנות עמוקה ביחס למילים והיודע להעריך את ערכה של שתיקה.

גיבור הסיפור הוא לפני הכול "גיבור" במובן העתיק של המילה, כלומר, גבר שעלילותיו מצריכות אומץ לב וכוח גופני. יששכר, איכר בן איכרים, החי בקרב איכרים רותנים, שומע שאחיו וגיסתו וילדיהם נרצחו. מתוך "הרצון למעשים, לסדר ולצדק" הוא רותם את עגלתו ויוצא לעבר הכפר האלים שבו גרו. כמחצית מהסיפור מתרחשת בדרך לשם, וכמחצית בדרך חזרה.

הדרך – דרך קונקרטית, כוללת מקומות יישוב ומקומות חנייה, שלג, ושמש ובוץ, אד שמיתמר מהאדמה, צרחות של אווזי בר, אש מדורה, מי פלג קרים, ריח לחם, חמאה, מלפפונים וקפה. הכול מוחשי לגמרי. אלא שבעודו מתקדם במסע, יששכר שב וחוזר אל עברו, וכשם שהוא משיח עם אנשים שנקלעים בדרכו הוא מדבר גם עם אלה שהוא נושא בלבו.

יששכר מכוון להבין מה השתבש בנתיב חייו, מהו הדבר שחוצץ בינו לבין העולם ומעלים את השלמות שידע כילד. "למה אני כל כך נכרי כאן", הוא תוהה. "כאן" הוא המקום הקונקרטי, "כאן" הוא אולי גם העולם הזה בכללו. וכשחווית הניכור והגלות במרכז, זירתה של עלילת הגבורה היא הנפש: נפשו הייחודית של יששכר, ובמובן דק גם נפש-יהודי בכלל. "אני יהודי בכל גופי, אבותיי שוכנים בכל התאים של גופי. נכון, התפילה אבדה לי, אבל לא ישותי היהודית", הוא אומר.

ממה נובעת התחושה של ליקוי מאורות? מדוע נעלמה "השתיקה הנכונה", זו "שהאבות היו דבקים בה", ו"למה מכבידה עליו השתיקה"? מהם הדברים ש"הרחיקו אותו מחייו שלו"? האם הליקוי הוא נפשי ופרטי של הגיבור או שמשהו בעצם הוויית העולם לקה? על שאלות שכאלה לא תיתכן תשובה אחת. הספר איננו מציע נחמת טיפשים של הסבר כולל או תיאוריה, אך יש עובדות שנמסרות טיפין טיפין. יששכר חשוך ילדים. אחיו מתו כשהיה ילד. אשתו האהובה חלתה ומתה. "חיים בלי נחמה אינם חיים", הוא אומר לשכנתו. כמו משפטים רבים בספר גם המשפט הזה נושא משמעות מרובה: נחמה היה שמה של האישה, אך היא הייתה גם נחמתו, הצדיק הפרטי שדרכו יכול היה להתפלל גם משנפגמה תפילתו וגם לאחר שאבדה לו. 

ברגע מסוים נדמה ליששכר "שכבר שנים הוא בדרך, מחפש את החלק הנאצל שניתק מגופו והסתלק ממנו… אותו חלק, לכשישוב אליו, יחיה את תנועותיו. הוא יפסע אחרת, ירכב אחרת… ולפנות ערב, כשהנשמה צמאה להתעלות, יקרא בקול 'אמת ויציב'". אלא שלא רק נפשו של יששכר מואפלת, ודומה שלא רק ממנו הסתלק החסד. יששכר נע בתוך עולם רוחש אלימות, ומתוך פגישות שיש לו במסעו אנו למדים: יהודים נרצחו בפונדק, גבר הכה את אשתו למוות, בנות זנחו את אביהן, איכרים הורעלו וסומאו על ידי נשותיהם. השבר הוא בעולם, לא רק בנפש, והגיבור היהודי איננו היחיד שחש בכך.

בפרק אחד מסופר שפורעים חיללו את בית העלמין, שכמה יהודים ניסו לתקן את המצבות ולקומם את החומה, שגשם ששטף את האזור סחף את החומה החדשה שבנו, ושאין עוד אפשרות לתקן. מנגד, בפרק אחר, מספר ואסילי, האיכר הזקן, על מטעיו שנעקרו בסופה אחרת. "הטראסות התמוטטו. דורות החזיקו מעמד, ולפתע בלי אזהרה התמוטטו". ועוד הוא אומר ליששכר: "כולם משאירים לבניהם שדות ומטעים, אני לא אשאיר להם דבר. מה שהורישו לי אבותיי נלקח ממני, ולי משלי אין כלום".  ואסילי יודע שבניו שהתרחקו לא ישובו להקים את הטראסות. "לא בירידה מדובר, אלא בקריסה".

יששכר, ש"כבר שנים מנותק מן התפילה ומן הספרים", מוצא מחסה בדרך בבקתה של עיוור. "היש לכם כאן תפילה מיוחדת שאתם מתפללים?", הוא שואל אותו, והעיוור משיב: ""בכנסייה מתפללים הרבה תפילות. אני לדאבוני כבר מזמן לא הייתי בכנסייה…"

"הפנימיות נפגעה", מסביר יששכר לנסיך בורוצקי, שאוהב את היהודים וחוקר את היהדות. אלא שהפגיעה נרחבת, הרבה מעבר לפנים נפשו של אדם אחד, והנסיך עצמו כבר לא חי כנסיך. סבו התמכר לשתייה ולהימורים ואביו המשיך ובזבז כל נכס שהיה לשושלת, והוא מתקיים על סף רעב.

איזה "מעשים" ו"צדק" ו"סדר" ניתן לעשות בעולם כזה? ואיזה תיקון אפשרי בכלל לאדם המגלה ארבע גופות מבותרות של קרובים?

אחיו הנרצח של יששכר – "לא היתה שום מחיצה בין דיבורו למעשיו". יששכר מאמין כי "התנועה הנכונה, זה היה סוד חייהם של האבות". הוא הכיר את תנועותיהם של אבותיו, "אבל חסר היה לו התואם. התנועות שלו היו מתעכבות או מתבלבלות". גם לאחר מותה של אשתו היו רגעים שבהם עוד שמח "למראה פרי בשל וסוס שדוהר בקצב אחיד". אבל איזה מעשים נכונים, ותנועה נכונה וקצב נכון ייתכנו לאחר הרצח?

התיקון שאותו יששכר מבקש נוגע ל"פנימיות שנפגעה", אך כגיבור קלאסי אין הוא מסתפק בזירת הנפש ובפעולה על עצמו. יש בו "רצון למעשים… הוא צריך להתקדם במהירות, ואם יהיה צורך לעזור לנזקקים, יעזור, אך אם הרשעים ירימו ראש, יכה אותם…".

האמונה הנכונה, הקצב הנכון, התנועה הנכונה, הדיבור הנכון, השתיקה הנכונה – כולם קשורים זה בזה. מילת מפתח ביצירה היא "נכון". אך ספק עד כמה כל אלה אפשריים כשההוויה – לא רק ההוויה הפנימית – משוללת תום, כשהיא מלאה במחיצות, ורבים תועים בה כגולים וכנכרים.

"מים אדירים" מעלה עלילה מוחשית של דמות קונקרטית, ועם זאת, תמונה-תמונה, פרק-פרק, הוא נוגע בחוויות ובשאלות שבבסיס הקיום. הרומן בשום אופן איננו משל פילוסופי. אין פרט אחד שנכנס לסיפור כדי לשמש כסמל: הסוס הלבן הזקן ששב אל אדונו הוא לפני הכול סוס, יבדוכה השכנה היא לפני הכול שכנה שמבשלת לעצמה דייסת בוקר. אלא שכמו שקורה לעתים בחלומות, תמונות מוחשיות ופרטיות מאוד יכולות להיות גם ארכיטיפיות, וסוס מסוים שמופיע לפנינו יכול להיות תמצית כל הסוסים שהיו פעם.

שיווי המשקל שבין הקונקרטי לארכיטיפי ובין המוחשי למופשט, האופן שבו המוחשי והקונקרטי מהדהד את הארכיטיפ, הוא מהסגולות המייחדות את יצירותיו של אפלפלד. וכך, אף שעלילת "מים אדירים" מתרחשת בסביבה גיאוגרפית מוגדרת בתקופה מוגדרת, לסיפור יש גם איכות על זמנית, וכמו מיתוס, נדמה שעלילתו קיימת מאז ומעולם וחוזרת לעולם.

האם ניתן למצוא בעולמנו זה דיבור נכון, שתיקה נכונה, מעשים נכונים וקצב נכון? "מים אדירים" איננו רומן מגויס. הוא לא מתיימר להסביר את הסיבות לחוליי אנוש ואיננו מציע תשובות. ובכל זאת אולי אפשר למצוא בו תשובה מסוימת, כי במעשה היצירה הזה לפחות, הדיבור, והשתיקה, והמעשים והקצב – כולם נכונים, ובין כולם שורר תואם גמור.

ספרה האחרון של גיל הראבן, 'לב מתעורר', יצא לאור בשנת 2010 בהוצאת אחוזת בית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: