עוצמת השתיקה / ירון אביטוב

 

הרומן הגדול הראשון של אפלפלד, על משפחה יהודית-אוסטרית מתבוללת ומתפוררת, יוצא במהדורה מחודשת ומתגלה שוב כמעולה. תנו לו פרס נובל

תור הפלאות, אהרן אפלפלד; כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 205 עמ'

מסופר שדבק בו בשנות ה-70 הכינוי האירוני "חצי קילו שואה", הפך אהרן אפלפלד במרוצת השנים למי שנבחר כ"אחד מ-50 הסופרים מעוררי ההשראה הגדולים בעולם". השינוי חל מכמה סיבות: אפלפלד הוא באמת סופר טוב וחשוב, טעם הקוראים השתנה במרוצת השנים ומאפשר להבחין בסגולותיו, והסיבה השלישית היא העורך יגאל שוורץ, שנטל את אפלפלד תחת חסותו וידע לדחוף אותו עד שהפך למועמד לגיטימי לזכייה בפרס נובל.

"תור הפלאות", שראה אור ב-1978 ומוגדר על ידי שוורץ כ"אחד מהספרים החשובים ביותר שראו אור במאה השנים האחרונות", הוא הרומן שבזכותו עלה שמו של אפלפלד לראשונה כמועמד לפרס. עתה יוצא הרומן מחדש במסגרת פרסום מחודש של ספרי אפלפלד, ובקריאה מחודשת הוא אכן מתגלה כאחד מטובי ספריו – רומן שמצליח לשמור על כוחו גם 33 שנים לאחר שראה אור לראשונה.

עלילת הרומן נפתחת בנסיעת לילה. רכבת האקספרס האוסטרית נעצרת לפתע באישון לילה, דבר שלא קרה מעולם. "מישהו יצא מדעתו", מתרעמים הנוסעים המהוגנים, עד שמתבררת הסיבה: כל הנוסעים היהודים מצטווים לרדת ולהירשם. גם המשך הרומן מתנהל לאורך קו מסילת הברזל, בין נסיעות ברכבות בתקופות שונות, רכבות שהופכות לסימבול. באחת מהנסיעות הרבות שבסיפור יהודי עיירה אוסטרית מוטענים על רכבת משא לתחנה הסופית.

   חלקו הראשון של "תור הפלאות" מתרחש ערב מלחמת העולם השנייה, וחלקו השני, שהוא לטעמי מעט פחות טוב, מתרחש כעבור שנים, כשהגיבור ברונו שב לעיירת הולדתו ונשאר בה תקופה ארוכה מכפי שתכנן. ברונו מכה שם קשיש אנטישמי, שהתרעם על כך שהוא מאריך יתר על המידה את ביקורו בעיירה, וגם הפעם הוא יוצא ממנה ברכבת, משולח ולא מגורש, אבל הטעם הרע עדיין נשאר בפה. האנטישמים האוסטרים רוצים לשכוח את היהודים, אבל תמיד יש מי שמזכיר להם. במהלך הביקור פוגש ברונו על כל צעד ושעל יהודים ויהודים למחצה, רובם בני תערובת או צאצאים של יהודים שזוכרים את העבר. ברונו מגלה, אפוא, שהיהדות עדיין שרירה וקיימת במקום שהיה אמור לכאורה להיות "נקי" מיהודים.

רומן החניכה הזה מתרחש בצל המלחמה. ברונו הילד ממשיך להכין בהצטיינות את שיעורי הבית שלו באלגברה ולטינית, כאילו בעוד רגע לא ינקשו על הדלת. אביו, הסופר א', ממשיך לשקוד על ליטוש כתבי היד שלו, הגם שהוא מקבל שוב ושוב סירובים מהמו"לים שבהם נכתב: "לאוסטריה דרושה ספרות אחרת, ספרות בריאה" (עמ' 128). האב רואה בעצמו סופר אוסטרי, לא יהודי, ומתעלם מהכתובת על הקיר. כמו בספרו "האיש שלא פסק לישון", גם כאן מצליח אפלפלד לעצב דמות משכנעת של גיבור שהוא ילד או נער. אפלפלד הסופר מחובר מאוד לדמות הנער הניצול, הנער שהיה הוא בעצמו, הנער שבעזרתו הוא מצליח לגעת בקורא.

אפלפלד טווה רומן אלגי ועצוב, מינורי ומאופק מאוד. הוא מקמץ כאן במילים, אבל לא ברגשות. הצעקה נשמעת בין השורות, לא בתוכן. הזוועה מרוככת, ומתוארים חיים כמעט אידיליים על פי התהום. ק. צטניק בחר לצעוק, פרימו לוי דיווח כביכול, אפלפלד מספר ומתאר. ניכר מהרומן שיותר מכול מעריץ אפלפלד את קפקא, הדמות הנערצת גם על הסופר א', אביו של ברונו.

   ועדת פרס נובל לספרות כבר החמיצה סופרים גדולים רבים, בין השאר את הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי. אלי ויזל, הסופר היהודי-אמריקני ניצול השואה, זכה אמנם בפרס נובל אבל לא בתחום הספרות. אולי הגיעה העת שוועדת פרס נובל תעניק פרס לסופר ניצול שואה על תחום התמחותו, הכתיבה הספרותית, וכך ייעשה הן צדק ספרותי עם סופר דגול והן צדק היסטורי, במיוחד בימים אלה שבהם מכחישי שואה צצים בכל פינה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: