מודרנה לכתחילה / בנימין לאו

 

בנתיבי הפסיקה של הרב פרופ' דניאל שפרבר. דברים לקראת הכינוס השנתי של המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן המתקיים לכבודו במלאת לו שבעים

פרופ' דניאל שפרבר בבר אילן

"בינו שנות דור ודור (דברים לב) – בכל דור ובכל תקופה באה מן השמים הבנה חדשה בתורה שהיא מתאימה לדור, וצדיקי כל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדור" (מתוך חידושי הרי"ם, רסו).

בציטוט זה בוחר הרב שפרבר לפתוח את ספרו "נתיבות פסיקה" (תשס"ח), שמשלים את חיבורו "דרכה של הלכה" (תשס"ז) – שני ספרים שבאו לסלול דרך ולהתוות נתיב למורי ההוראה בדורנו. המגמה היא לחבר את עולם המחקר אל עולם התורה בתחום לימוד ההלכה ולהעמיק את הקשר שבין הפוסק וקהלו במישור הדעות והלכי החיים. כיום, עולם הרבנות הקלאסי מונע עצמו משני הדברים גם יחד: הוא אינו נעזר בהישגי המדע (בוודאי לא בתחומי הרוח) ואינו שותף לאורחות החיים של הציבור המודרני, על צדדיו השונים: התרבותי, החברתי והרוחני.

גם בעולם הרבנות של הציונות הדתית מתנהל מאבק רוחני בתחום זה. ההנהגה המרכזית של הציונות הדתית אינה מוכנה לשלב ידיים עם הציבור שמזוהה בכל אורחותיו עם הישגי המודרנה. נוצר פער מוזר ומעוות בין ההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית, שמסרבת לראות את המודרנה כערך חיובי, לבין הציבור שפועל בכל מרחבי החיים המודרניים: בחברה, במדינה ובתרבות. במסגרת מאבק רוחני זה נפסלים כל האגפים שמעוררים רוחות חדשות. פסילת רבנים "נגועים" בהשכלה הפכה להיות דבר שבשגרה במערכות הישיבות של הציונות הדתית. בכל פעם שמעז מישהו מהזרם המודרני להשמיע קולו, בכתב או בעל פה, מתעוררת תגובת "שומרי הסף" המנגחים את המחדשים בטענת היותם רפורמים.

בין האישים הבולטים בהנהגת הזרם השותף למודרנה מלכתחילה הוא הרב פרופ' דניאל שפרבר, שמצטיין בעצמאות פסיקותיו ללא "יראת הוראה", בתביעתו לשימוש כולל בהישגי עולם המדע (בתחומי הטבע, החברה והרוח) ובחתירתו הגלויה לחשיפת פניה הידידותיות של ההלכה. בספריו ובמאמריו מבקש הרב שפרבר לעורר את התביעה של הציבור הרואה עצמו מחובר למודרנה ולהלכה כאחד ולא מוכן לכוף ראשו לאלימות רבנית המוטלת כלפיו חדשים לבקרים. 

שיפוט המציאות

הרב שפרבר מלמד שההתנגדות לפסיקות מחודשות אינה נובעת מקריאה שונה של המקורות אלא מהשקפת עולם ומקריאת המציאות. גם כשהמקורות מוסכמים ומאפשרים את הפסיקה ה"ידידותית" ניצבים פוסקים כחומה בצורה מול החידוש, בגלל עצם היותו דבר שלא היה בעולם: "אבותיך לא עשו כן, הוריך לא עשו כן, לכן אל לילדיך לנהוג כן. זהו עיקרון שמרני בסיסי, שבהחלט יש לו מקום בחשיבה ההלכתית. אך בוודאי שאין הוא עומד לבדו ואי אפשר להכריע מראש שמה שהיה הוא שיהיה, ולהפוך את כל מלאכת הקודש של הפוסקים במשך הדורות למיותרת" (דרכה של הלכה, עמ' 104).

נדמה לי שאין כמעט חולק על הדברים הללו, אלא שלא לכולם "לוחצת הנעל" באותו מקום. דוגמה פשוטה שיוצרת עניין רב בקרב הציבור הדתי-לאומי היא סוגיית העלייה להר הבית. כל מי שעוסק באופן ישר ומעמיק במקורות מגיע למסקנה שעקרונית יש חלקים בהר שאליהם מותר לעלות. כבר לפני שנים רבות העיר הרב ח"ד הלוי זצ"ל שהפתרון לעליה להר נמצא בידי מהנדסים ולא בידי רבנים. רבנים חשובים מכל העדות קראו בקול רם לרבנות הראשית לקבוע באופן ברור את התחומים בהר שבהם ניתן להיכנס ולהקים מקום תפילה קבוע ליהודים: "וידע העולם כולו כי הר קדשנו ותפארתנו לא-להי ישראל הוא" (מתוך קריאה לרבנים הראשיים בשנת תש"ם, הרב ע' יוסף והרב ש' גורן). זוהי אחת הדוגמאות לצורך הדחוף בשינוי הלכתי מהמקובל בדורות שעברו.  

ואולם, רוב ציבור הרבנים בעולם, אשכנזים וספרדים, חרדים וציונים, הביעו התנגדות גורפת למגמה המבקשת את ההיתר לעלייה להר. ביניהם היה הרב עובדיה יוסף שהתפרץ כלפי המגמה הזו בדרשתו:

הנכנס להר הבית בכמה מקומות חייב כרת… אלה רבני יש"ע שפרסמו כך, האם הם רוצים להיות רפורמים? שיגידו שזה רצונם! הרי זה מכשול לרבים. מספיק עוונות יש לנו. האם צריך להוסיף עוד עוונות לישראל? (דרשה ממוצאי שבת מטות מסעי, תשנ"ז).

עוד סוגיה העומדת במרכזו של פולמוס היא מקומה של האישה בחברה. כידוע, הזמן החדש הביא לתמורה במעמדה של האישה – ממעמד של "מודרת" הפכה האישה לשותפה שווה בכל חזיתות החברה. בשני העשורים האחרונים הפך נושא זה למרכזי ומהותי והוא מחייב חשיבה מחודשת וכוללת ביחס למגוון תחומים: לימוד תורה, מערך הכוחות בבית, פוריות ותכנון משפחה, מקומה של האישה בבית הכנסת (בתפילה ובקריאת התורה), מעמד הנשים כמורות הוראה ועוד.

גם כאן, בכל פעם שמתעוררת שאלה הקשורה לשינוי מצבה של האישה מתפרצת זעקה מצד השמרנות ההלכתית שזוהי "רפורמה". רבנים רבים רואים בדרישת האישה לשינוי במעמדה במערך החיים הדתיים מגמה חיצונית וזרה, היונקת מזמורות זרות של פמיניזם. אך כמו בכל הנושאים ההלכתיים גם נושא זה עובר תהליך של הבשלה והפנמה, והרבנים כמו הציבור מתרגלים לשינוי במעמדה של האישה.

בין חידוש לרפורמה

הרב שפרבר הצטרף בפסיקתו לעמדה המאפשרת את קיום קריאת התורה על ידי נשים לציבור שכולל גם גברים (במניינים אורתודוקסיים רגילים). בפתיחת מאמרו בנושא זה הוא כותב: "יודע אני שירננו עלי מקצת חברי אולם רואה אני את דברי אבי וסבי זצ"ל כציווי לי ולרבני הדור הזה" (פתיחה לספר "דרכה של הלכה"). כוונתו לקיום הצו "לא תגורו מפני איש", שמודגם ברוחב במאמר זה ופזור במאמריו הרבים. העיקרון המוביל את פסיקתו הוא "כבוד הבריות" בהתייחס לנשים המבקשות להיות שותפות במעשה הדתי בבית הכנסת.

לפני כמה שנים, עת פרסם הרב שפרבר את פסקו שהפך לגושפנקה לקהילת "שירה חדשה" בשכונתי, הלכתי לשוחח עִמו על מדיניותו. התנהל בינינו ויכוח שלא עסק כלל במקורות ההלכה אלא בשיפוט המציאות ובשאלות של ניווט הקהילה. זהו ויכוח לגיטימי שבו כל אחד רואה את המציאות בזווית שונה ומכריע על פי שיקול דעתו והבנתו.

מתי העמדה ההלכתית מפסיקה להיות לגיטימית? מתי הפוסק ה"ידידותי" חוצה את הקווים והופך להיות "רפורמי"? הרב שפרבר מצטט במאמרו על קריאת התורה של נשים את דבריהרב יהודההרצל הנקין, הידוע בפתיחותו ובמסורת הפסיקה המקִלה שלו בהלכה בכלל וביחס למעמד האישה בפרט: "…עליות נשים נותרות מחוץ לקונסנזוס, וקהילה שמאפשרת זאת אינה אורתודוקסית בהגדרתה ולא תישאר אורתודוקסית למעשה" (מתוך כתב עת Edah, 28 (2002), דרכה של הלכה, עמ' 103).

ואולם, אם תשאלו את הרב הנקין מה דעתו על אמירת קדיש בקול רם על ידי אישה, הוא יצטט את פסקו של הרב אהרן סולייביצ'יק הכותב: "כשיהודים נלחמים למען שוויון בין גברים ונשים בעניינים כגון עליות, אם רבנים אורתודוקסים ימנעו מנשים לומר קדיש בעוד ישנה אפשרות להתיר את הדבר, זה יחזק את השפעתם של הרבנים הרפורמיים, לכן אסור למנוע מנשים להגיד קדיש" (ראו אצל שפרבר, דרכה של הלכה, עמ' 109, ושם בהערה מפנה למאמר של הרב הנקין). גם בנושא גובה המחיצה, דברי תורה על ידי נשים, קריאת מגילה על ידי נשים לנשים – אפשר למצוא את כל קשת הדעות בתוך תחומי הפסיקה האורתודוקסית. ללמדך שמה שנחשב אצל האחד "רפורמי" נחשב אצל רעהו מחויב המציאות כדי לא לאבד את הציבור.

כתיבה מבפנים

אחת השאלות הקשות ביותר למקרא ספריו של הרב שפרבר היא שאלת הסמכות. בידי מי נמצאים המפתחות להנעת תהליכי החידוש בהלכה? שאלה זו צריכה להיות נדונה באופן רציני דווקא בתקופתנו שבה הידע נגיש לכול וכל אחד יכול להיות "מרא דאתרא" של אינטרנט. שאלת האחריות לרציפות הפסיקה ולהיותה קשורה לכלל ישראל מחייבת מצד אחד את "יראת ההוראה" אך אל לה להוביל לשיתוקה.

הגישה של ראשונים רבים הייתה שכל הפסיקה הבאה אחרי התקופה האמוראית היא יצירה פתוחה ונתונה למחלוקת . הדמות המרכזית שעיצבה השקפה זו (עם חישוקי הגנה) היה רבנו אשר (הרא"ש), שכתב (פסקי הרא"ש למסכת סנהדרין סימן ו):

…אבל אם לא ישרו בעיניו ומביא ראיה לדבריו המקובלת לאנשי דורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו ואין לך אלא כל שופט ושופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בתלמוד שסדרו רבינא ורב אשי יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים.

עקרונית מקבל הרא"ש את אפשרות המחלוקת בכל דור ביחס לדור הקודם. כל פסק הלכה מסוף התלמוד ואילך פתוח למחלוקת. אולם יש תנאים מגבילים הכרחיים. התנאי העיקרי הוא היות הפוסק "גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות". יש כאן תביעה נוקשה ורצינית המבקשת מכל מורה הוראה לבדוק את עצמו עד כמה הוא ראוי להיכנס לשדה הקרב של מלחמתה של תורה. הביטוי "להכניס ראשי בין ההרים" אינו ביטוי טקטי של ענווה אלא תחושה פנימית של מורה הוראה החש שעוד לא הבשיל להיכנס למקומם של גדולי תורה שידיעותיהם ומעלתם גבהו ממנו.

כל מי שאמון על קריאת פסקי הלכה, לאורך כל ההיסטוריה של ספרות ההלכה (ללא קשר למודרנה ולתגובות אליה), חש את עוצמת המתח בין הלגיטימיות שבמחלוקת לבין התחושה של "ננס" לעומת "ענק". נבדוק את תולדות הרבנות במהלך מאות השנים האחרונות ונברר כמה מהרבנים העזו לכתוב ספרי שו"ת. אם נגיע לאחוז אחד מן הרבנים נהיה חשודים בהגזמה. רבנים הנדרשים להורות הוראות בקהילותיהם לא הופכים להיות "פוסקים". הם מורים על פי כל מה שהצטבר לפניהם ועל פי מסורת רבותיהם. כדי להיות מחבר שו"ת צריכה להיות עמדה של "גמיר וסביר"; צריך הרב הפוסק להיות בעל עמדה משמעותית של אחריות וסמכות, ללא שום קשר לחברותו בתנועה חברתית זו או אחרת.  

הרב פרופ' שפרבר הסתפק במשך עשרות שנים בכתיבה "מבחוץ" – כתיבה עשירה ומעוררת השראה על מנהגי ישראל, על תרבות ישראל ועל תורת ישראל. כעת הוא נכנס לכתיבה "מבפנים". זהו שלב אחר שבו הוא מבקש לשמש מורה דרך לציבור שלם החפץ לשמוע את קול ה' שמחובר למציאות החיים. הרב שפרבר חי בתוך הציבור המודרני, לא מעליו ולא לצידו. הוא חווה יחד עם סביבתו הקרובה את חוויות הזמן ושאלותיו ומתוך חוויה זו מנווט את קהלו ושומעי לקחו אל מחוזות של רגישות, הקשבה והכלה.

הכינוס יתקיים ביום שני, י"א בסיון התשע"א (13 ביוני 2011), באולם מינץ, אוניברסיטת בר-אילן

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: