לא צריך להזמין / חבצלת פרבר

 

הילתו של מחבר רבי המכר הספיקה כנראה כדי להוציא לאור ספרון תמוה, הכולל ראיון מביך ואנקדוטה זעירה המטופלת בשטחיות

אני מזמין משטרה, ארווין יאלום; תרגום: יוליה-אלעד שטרנגר ושרה ריפין, כנרת, 2011, 120 עמ'

מה בדיוק חשבו לעצמם מי שהחליטו להוציא לאור את הספר המביך והמיותר הזה? ועוד בכריכה קשה (כאילו היה זה ספר חשוב ואיכותי במיוחד) ובמחיר של 79 שקלים חדשים ל-113 עמודי-תוכן? ומי בדיוק חתום על הספר הזה: האם זה ארווין יאלום (מחבר "כשניטשה בכה", "על הספה" ועוד)? קרלו שטרנגר, המופיע על גבי כריכת הספר כמי שמציע "הקדמה ושיחה עם המחבר"? ואולי זה רוברט ל' ברגר (מנתח לב  מאוניברסיטת בוסטון וניצול שואה מהונגריה) ששמו מופיע בשער הפנימי תחת שמו של יאלום ("עם רוברט ל' ברגר")?

כל השותפות הזאת הצמיחה בסופו של דבר ספר, שכמובן אינו מיועד לאנשי מקצוע מתחומי  הפסיכותרפיה והפסיכיאטריה, שעבורם הוא פופולרי מדי ולא די מקצועי. אבל גם לא לקוראים סתם של ספרות יפה – שמבחינתם הספר מכיל המון פרטים לא רלוונטיים ו/או פופוליסטיים ושטחיים מדי: "פתח דבר" שרוב עניינו קילוס של ארווין יאלום וטפיחה עצמית מביכה של פרופסור שטרנגר, וראיון שבו "קרלו שטרנגר מראיין את ארווין יאלום" על זיקתו ליהדות ולשואה. ראיון ושיחה (על פני 48 עמודים) שהם מן המוזרים והמבישים שקראתי מעודי, הכוללים רעיונות שבכל בית "גיל זהב" שומעים יפים ועמוקים מהם.

ב"פתח דבר" מצאתי קטע אחד – 2 עמודים מתוך 18 – שיש בו משום תרומה לקורא. לפי שטרנגר, יאלום טוען שאנחנו פועלים "בהשפעת ארבעה מניעים בסיסיים": המודעות לסופיות החיים; המודעות לחופש הבחירה; הבדידות הקיומית והמאמץ להימנע מהמודעות לה – אנחנו "תולים את הגדרתנו העצמית במערכות היחסים שלנו עם האחרים המשמעותיים בחיינו … (כדי) להימלט מתחושת הבדידות. אנו דנים את עצמנו לחיים חסרי אותנטיות"; ואחרון הוא הצורך האנושי במשמעות. לדעת יאלום, "אף אחת ממערכות המשמעות שלנו אינה בחזקת אמת מוחלטת. כולן מעשה ידי אדם… כל מערכת משמעות, כמו הבחירה בה, היא שרירותית מיסודה". התפיסה האקזיסטנציאלית הזאת עמדה בבסיס עבודתו של יאלום, כשלדעתו מקורה של הנוירוזה בהתכחשות של המטופל לאחריותו לגורלו. בין אם מסכימים לדברים או לא – לפחות כדאי לחשוב עליהם.

במרכז הספר עומד סיפורו של רוברט ברגר המבקש לספר לחברו יאלום משהו מחוויותיו כניצול שואה בבודפשט ומהדחקותיו בהווה. זה החלק שנתן את שמו לספר כולו "אני מזמין משטרה". הפרק הזה אינו בא כאן כנושא לעצמו, כביטוי לכבוד כלפי פרופסור ברגר וכלפי ניצולי השואה או כאות להזדהות איתם, אלא כאמצעי לדיון בהדחקות של ברגר לגבי עברו, ובעיקר כדי להציג את לבטיו של יאלום באשר ליהדותו וליחסו לשואה. מי שקרא את ספריו של הפסיכולוג ויקטור פרנקל יכול בנקל להבחין בהבדל בעמקות, ברצינות, באינטליגנציה הרגשית ובאיכות האינטלקטואלית של הדיון של פרנקל לעומת השטחיות שלא-תאומן של הדברים כאן.

סיפורם של רוצחי "צלב החץ" ההונגרים ומעורבותם בשואת יהודי הונגריה הוא סיפור קשה וכואב, שאולי אינו ידוע כל כך בציבור, ומבחינה זו בלבד טוב שמישהו מזכיר אותו. עם זאת, אינני יודעת מה חושב מנתח הלב ברגר על התוצר העלוב שיצא כאן מתחת ידו של ידידו הוותיק. אילו הייתי במקומו היה לבי נשבר. באותה מידה, השימוש בצילום, שמופיע גם בגוף הטקסט ("האנדרטה לזכר הקורבנות שנורו לתוך מי הדנובה הקפואים בבודפשט"), כאיור לעטיפת הספר, הוא כמעט בגדר זילות הטרגדיה, מאחר שהצירוף בינו לבין שם הספר והקרדיטים שעל הכריכה אינו רומז אפילו למשמעות הנוראה של מה שרואות עינינו.

לשמור מרחק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: