חיבור מקיף וחשוב על ראשית האמנות הישראלית ושורשיה היהודיים באירופה מאיר צד אפל בהיסטוריוגרפיה התרבותית שלנו, שנוטה לבכר את השיח האוניברסלי על פני מאפיינים לאומיים. לקרוא בזהירות   

השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, גדעון עפרת; מוסד ביאליק 2011, 333 עמ'

נקדים ונאמר כי כותב שורות אלה מקיים כבר כחצי עשור את דברי חז"ל "הווי שותה בצמא את דבריהם" (אבות א, ד) ביחס לכתיבתו הענפה של חוקר האמנות והאוצר גדעון עפרת. זאת למרות שבאוניברסיטה מזהירים לבדוק בשבע עיניים כל מידע שכלול במאמריו, ומעדות תלמידים למדתי שבקרב חלק ממורי בצלאל עולה לא פעם זלזול של ממש בשיפוטיו. סגנון הכתיבה מלא הפאתוס שלו נדמה לא פעם כתשליל של הרצאה (ועפרת הוא מרצה ונואם בחסד עליון), והוא זוכה גם לביקורת נוקבת על מה שנתפס אצל אחדים כהצגת רשימות טרחניות סביב תמה או השתלשלות של צורה איקונוגרפית (בדרך כלל אף ללא צילומים של העבודות).

ואמנם, "השיבה אל השטעטל", ספרו החדש של עפרת, אינו חף מטעויות. למשל, קביעתו כי ייצוג דמות הא-ל כשמש קורנת (עפרת מתייחס שם בפרוטרוט לתיאור הסיפור המקראי של אדם וחווה בגן עדן ולתיאור חלום יעקב) הוא המצאה מקורית של האמן הישראלי שמואל בונה (עמ' 151), ושהמסורת היהודית לדורותיה נמנעה מייצוג דמות הא-ל (עמ' 154), אינה נכונה. ייצוג הא-ל במאפייני שמש וקרני אור רווח מאוד, וסביר להניח שבונה הכיר דימוי זה (ובפרט בהקשרים הנידונים) מעיטורים שעל חפצי יודאיקה או מהגדות מודפסות ושערי ספרים.

שגיאות דפוס כמו הציון ל"אגדת סאראייבו" במקום "הגדת סרייבו" (עמ' 151), או שגיאות משמעותיות יותר כמו ההנחה (שבטעות יסודה) שמי שנשאר עטור בתפילין כל היום עושה זאת דווקא עם תפילין של רבנו תם (עמ' 242-241), מעיבות על הקריאה בספר. ואף על פי כן, לא תהיה זו הגזמה לומר שמדובר בספר משובח של אחד מחשובי ההיסטוריונים וההוגים של האמנות הישראלית. הספר מכיל בתוכו תוצרי מחקר רב שנים של ראש המדברים, ושל אבי הכתיבה על אמנות ישראלית בהקשרה היהודי.

התעלמות מהמזרח

יוסף צמח

עפרת בולט מזה שנים כחוקר וכאוצר מרכזי שתורם תרומה מכרעת להנכחת ההקשר היהודי של שיח האמנות המקומי. עפרת הוא גם המחבר המרכזי בין העבר היהודי להווה הישראלי בהיסטוריוגרפיה של האמנות המקומית.

למעשה, מדובר באוצר עצמאי, שהיה לאורך השנים שותף פעיל ביצירת הקנון הישראלי. מלאכתו ההיסטוריוגרפית עקבית ועיקשת, אך כפי שציינה בעבר חוקרת התרבות אריאלה אזולאי –  עשייתו נדחקה במשך שנים אל שוליו של שדה האמנות הישראלית. בנוסף, עפרת הוא מן האוצרים הבולטים שהציעו נראוּת למגמות שוליים, ועשייתו האוצרותית לאורך השנים מוכיחה כי הוא מסרב לקבל את הקנון המורכב מ"אמני-על" וסגנונות מועדפים, ומקפיד להציג גם את הזניח והדחוי. 

"השיבה אל השטעטל" מכנס ארבעים פרקי עיון בזיקותיה הרבגוניות של האמנות הישראלית לעולם היהודי של העבר, ומרחיב את הדיון סביב אמנות הדולה צורות ותכנים ממאגרי ההלכה, המנהג והמקורות היהודים הכתובים. למעשה, ספר זה הוא מקבץ מאמרים משובח שרבים מהם פורסמו בעבר בבמות שונות. חלקו הראשון (בשם: "דימוי העיירה היהודית") דן בעבודות של אמנים שפעלו בראשית המאה העשרים ובאמנים עכשוויים וזיקתם אל העולם היהודי מהעבר (בוריס ש"ץ, הרמן שטרוק, יוסף בודקו ואחרים); וחלקו השני (בעל השם היפה: "תשמישי דקודשא באמנות דחולין") סובב סביב תמות שונות העולות ביצירה היהודית העכשווית, תוך מתן אופק היסטורי נרחב להן (רנסנס היידיש, האף היהודי, שופר, תפילין, טלית וכדומה). לצד דיון בעבודות של אמנים מוכרים מאוד (אריה ארוך, משה גרשוני, מיכל נאמן, יאיר גרבוז, לארי אברמסון ואחרים), הספר  מציע נראוּת גם לאמנים מוכרים פחות, ובעיקר לאמני "השוליים  החשוכים ביותר של עולם האמנות הישראלי" (עמ' 119).

אף שעפרת מדגיש כי הידרשותו למושג ה"עיירה היהודית" אינה מוגבלת לתרבות מזרח אירופה (עמ' 11, הערה 2),  בפועל הקובץ הזה הוא אירוצנטרי – אשכנזי במהותו. הוא דן ארוכות בתחיית היידיש (עמ' 207-199) אבל לא מזכיר כמעט את ההידרשות המחודשת של אמנים לערבית או לשפות ועגות יהודיות שלא מהמרחב האשכנזי. עפרת אמנם מזכיר בהערה את עבודתו של יוסף ז'וזף דדון, ודן פעם אחר פעם בעבודות של ז'אק ז'אנו, אך אמנים רבים שהוצגו בתערוכות אשר הנכיחו את השיח המזרחי באמנות המקומית (כמו התערוכות החשובות "אחותי" ו"שפת אם" ולאחרונה התערוכה: "שוורצע וילדע חייה" [אוצר: ליאב מזרחי], שלצידה הוצגה תערוכת המחווה לשולה קשת, אוצרת: ליאור יהל אוהד) –  נעדרים מהדיון בספר. דומה שההידרשות של אמנים "מזרחים" או "יהודים ערבים" לעולמם היהודי-תרבותי של טרום המדינה עוד מחכה לגאולה היסטוריוגרפית.

אל תוך השיח

מקובל לטעון שעולם היהדות נעדר כמעט לגמרי משיח האמנות הישראלי, ותמות יהודיות שדווקא מופיעות הרבה באמנות המקומית נדחקות לשוליים על ידי הפרשנים, המבקרים ומעצבי השיח. ובכל זאת, עובדה היא שרבים מהכותבים המרכזיים בשיח האמנות המקומית נתנו את דעתם לנושא, וכתבו תזות נרחבות שקשרו או עימתו בין האמנות הישראלית לעולם היהודי. כך, למשל, בדיונו ביצירות מושגיות משנות ה-70, שבהן הופיעה נוכחות גופנית שלוותה בשימוש מרובה בסמלים יהודיים, טען האוצר והעיתונאי אדם ברוך שיש במגמה זו מבט ביקורתי מאופק המפרק את הסמלים היהודיים ואת החוויה הדתית, מזיר אותם ומחבר אותם מחדש בתוך הקשרים מושגיים-צורניים. הסמלים היהודיים, הסביר ברוך, משמשים אצל האמנים חומרי גלם למהלך אישי של "גירוש שדים". באופן אחר קשר מרדכי עומר (מנכ"ל ואוצר ראשי, מוזיאון תל-אביב לאמנות) בין הציור הישראלי של שנות ה-50 וה-60 למיצגים המושגיים של שנות ה-70 וציין כי ברבים מהם ניכרת מגמה יהודית ושאיפה ל"תיקון עולם". עומר הצביע על השפעתם המורכבת של מושגים משיחיים-רסטורטיביים קבליים על אמנות הפעולה ועל היצירה המושגית הפוליטית בשנות ה-70.

אף בתזת "דלות החומר" המפורסמת, חיברה האוצרת שרה בריטברג-סמל בין האמנות התל-אביבית החילונית, האנטי אידיאולוגית והמנותקת משורשים, להיבט הא-אסתטי והלא המטריאלי שיש לדבריה במורשת היהדות. בריטברג-סמל אף הסמיכה לכותרת התערוכה החשובה הזאת כותרת משנה בדמות פסוק מהחומש.

בנוסף נציין את התערוכה המכוננת "מסלול נדודים" שאצרה שרית שפירא; ואת מאמריה החשובים  (אך השנויים במחלוקת) של חוקרת התרבות שרה חינסקי. חינסקי קבלה על הפיכת "התרבות האשכנזית הדיאספורית לתיבה חלולה", בין השאר באמצעות "שיח הדוחק לשוליים אובייקטים של יודאיקה".

על אף הדיון הענף במרחב הזה, מתייחד עפרת ומתבלט ביצירתו האנציקלופדית בתחום, וגם בחיבור ההיסטוריוגרפי שהוא עושה בין היצירה הישראלית ליצירה היהודית-אירופית מהעבר.  כתיבתו הענפה בוחנת יצירות על רקען היהודי, ומלווה ביצירה תיאורטית מעמיקה.

הערכה שגויה

ליאו רוט

במבוא לספר מעלה עפרת את הבעייתיות שאליה נכנס כל מי שמתעתד לחקור את המרחב הזה: "לא אכחד, ואומר שתהומות של קיטש אורבות לכל מי שמעז להיכנס לפרדס האסור הזה" (עמ' 18) . כך עולה שם – גם אם בהערת אגב – שאלת איכות היצירה בקרב יוצרים דתיים בארץ. המחבר מזכיר את המגמות לאמנות במכללות הדתיות להוראה (וגם את בית הספר לקולנוע מעלה, שבטעות נקרא שם "במעלה") ופעילויות נוספות בתחום האמנות במרחב הדתי. הוא מטעים שהיצירה מבית היוצר הדתי משתלבת ב"פוליפוניה של האמנות הישראלית-יהודית" שלה מוקדש הספר (עמ' 32), אבל גם מדגיש, ובצדק, שמדובר באמנות שאיכותה שנויה במחלוקת על פי רוב (דרך מכובסת לומר את האמת – מדובר לא פעם באמנות גרועה).

אך למעשה המוסדות שעפרת מזכיר (מכללת אמונה, ירושלים; מכללת תלפיות, חולון; מכללת אורות ישראל, אלקנה) אינם בתי ספר לאמנות כלל. הם מוכרים על ידי מוסדות הפיקוח של ההשכלה הגבוהה אך ורק כמוסדות הכשרה להוראה, והלימודים שם מוגבלים למדי בהשוואה לבתי הספר ההגמוניים לאמנות בארץ. יתרה מכך, עפרת מזכיר גם את הפעילות היצירתית בהנחייתו ובליוויו של הרב דוב ברקוביץ (לצידו פעל האמן הלא-דתי אשר דהאן), אבל מתעלם מן העובדה שמדובר בדרך כלל בפעילות יצירתית עם תלמידות בתי ספר! אין פלא שבחינה של היצירה מבית היוצר של החברה הדתית דרך פריזמה צרה שכזאת תייצר מבט סקפטי מאוד ביחס לאיכותה. מכאן הדרך קצרה להכללות סמי-אנטישמיות אופייניות (בעבר אפילו אצל עפרת עצמו) בדבר חוסר היכולת של יוצרים דתיים (ובעלי דעות פוליטיות ימניות) ליצור אמנות טובה.

לא פופולרי

בלו סמיון פיינרו

הנתק שבין השיח הציוני-לאומי ליהדות ולעולם השטעטל,  נוכח בתודעתה של התרבות הישראלית החילונית, והודגש כבר אצל כמה מהוגי הציונות. בשנותיה הראשונות של המדינה התייחסה ההגמוניה לא פעם לערכים יהודיים כאל ערכים המקדמים את שלילת המדינה, ועל כן קיבלה אותם כמעט אך ורק כחלק מתרבות אורחת. לפיכך, למשל, רק ללהקות מחו"ל הותר להציג תיאטרון בשפת היידיש, ונאסר להוציא בישראל עיתון בשפה זו. הגבלות דומות חלו גם על תחום האמנות החזותית: בעשור הראשון למדינה נתחם הדיון באמנות יהודית במוזיאון תל-אביב אך ורק לעבודות של אמנים יהודים מחו"ל. בדומה, בעוד שמבקר האמנות כותב העברית באירופה עסק בהעלאת קרנה של האמנות היהודית, המבקרים בארץ לא עסקו בפן היהודי של האמנות ואף התעלמו מאמנות יהודית שימושית. "השיבה אל השטעטל" של עפרת מנכס מחדש עולם יהודי מודחק, ומגלה עד כמה העולם הזה נוכח באמנות למרות הניסיונות העיקשים לדחקו לשוליים.

באופן אחר, גם היום רווחים הנתק מיהדות והרצון להשתחרר מדיון וטיפול בתרבות מקומית ובמקורותיה לטובת שיח בינלאומי לא פרטיקולרי. אורי דסאו, אחד מהאוצרים הצעירים הבולטים בארץ, הצהיר לאחרונה כי הוא מכוון בעבודתו "לברוח מהאיקונוגרפיה הציונית שהאמנות הישראלית בחלקה קשורה אליה, ומבנק הדימויים שאמור למצות את הטרגדיה, האוטופיה והקטסטרופה הציונית. זה לא משהו שאני רוצה להשתייך אליו". דסאו הציג תפישה אוניברסלית תמימה אך מודעת שמכוונת "לחרוג  מהבדלים תרבותיים, לאומיים, היסטוריים, מגדריים ומיניים ולחתור, גם אם זה מועד לכישלון, לממד האוניברסלי של החיים, של האנושות". דומה כי עשייתו של עפרת מסרבת לדיכוטומיות מעין אלה, ובטבורה עולה תפיסה הרואה את האמנות כמרחב אחד מני רבים בתוך תחומי התרבות והיצירה השונים. במסגרת זו, הקשר בין המימד האוניברסלי למימד הפרטיקולרי מקבל משנה תוקף.

עפרת מטעים בצדק: "השוליים האפלים של האמנות מלאים באמנים מרתקים, ואליהם אנחנו מפנים את הזרקור" (עמ' 14). גם ללא ספר זה סביר להניח שראשית האמנות הממוסדת בארץ לא תישכח, גם אם לצעירים אין ממש עניין בה. תרומתו הייחודית של הספר היא בהתחקותו אחר השורשים העמוקים של האמנות הישראלית, שראוי שישומרו בזיכרון התרבותי-קולקטיבי שלנו.

כאמור, רבים מהפרקים המופעים בספר פורסמו בדרך זו או אחרת בעבר, ואף על פי כן יש חשיבות בקיבוץ המאמרים לספר אחד שמספק חלון רחב למרחב שבדרך כלל נשאר סמוי מהעין. ככזה, "השיבה אל השטעטל" הוא ללא ספק ספר מאיר עיניים ובגדר קריאת חובה לכל המתעניין בהקשר היהודי של האמנות המקומית.

דוד שפרבר הוא חוקר אמנות, מבקר ואוצר. ספרו "שולים: אמנות יהודית כפריפריה ישראלית" הופיע לאחרונה בהוצאת מרכז ליבר, אוניברסיטת בר-אילן. בינואר 2012 יאצור שפרבר תערוכת אמנות יהודית פמיניסטית, במשכן לאמנות עין חרוד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011