ומאז הם חיים בסדר / משה מאיר

 

בספרי הילדים של פעם סערו הרפתקאות מפחידות ומאיימות, אך הסוף תמיד היה נפלא. בספרות המתאימה לילדי היום העולם משלים ולא בהכרח מושלם

אחותי הקטנה ישנה, דבורה בושרי; איורים: מישל קישקה, אגם, 2011, 22 עמ'

"אמא, ספרי לי סיפור". האם המשפט הזה הולך ונעלם מהעולם? האם בעידן הטלוויזיה עוד נותר מקום לסיפור שמספר המבוגר לילד, או קורא לו מספר המיועד רק לו? נראה שהתשובה חיובית – נותר מקום לסיפור, אין תחליף לקרבת הנפש שבין הורה לילד הבאה לידי ביטוי בקול, במגע, בקרבה ובייחוד הלב אל הילד המסוים הנמען לסיפור.

אך השאלה הקשה יותר היא מה נספר היום לילדים? הילדים החשופים היום לעולם המבוגרים, ישירות ובמיוחד על ידי אמצעי התקשורת, איבדו מהתמימות של ילדי האתמול. מהם הסיפורים היכולים להתאים להם, מבלי להרוס את הילדות שבהם ומבלי לאבד את המגע עם עולמם העכשווי?

דבורה בושרי כתבה שני ספרי ילדים, 'כשחיים בא לבקר' (ספריית הפועלים 2008) ו'אחותי הקטנה ישנה', שיצא לאחרונה בהפקה מוקפדת (בהוצאת 'אגם'). נראה לי שבשני הספרים הללו יש סימון עדין לאפשרות מאתגרת לספר סיפור לילדים בעת הזאת.

את שני הספרים מעטרים איוריו היפהפיים של מישל קישקה, היוצרים דואט בין ציור למילה. בספר 'כשחיים בא לבקר' משורטטת מערכת יחסים בין משפחה ובין השכן שהוא כנראה איש בודד ושמו גילי. כל ילדי המשפחה וגם אבא יוסי נמשכים לביתו של גילי. שם הם מוצאים חום, תשומת לב, דיאלוג, שם הם מציירים, משחקים, גילי עוזר בהכנת השיעורים ואפילו אבא יוסי נהנה לשתות קפה ולנגן בגיטרה. לבסוף מגיעה אמא, מזמינה את כולם כולל גילי לארוחה בבית המשפחה.

הסיפור סיפור פשוט, אבל מארג היחסים בכלל לא. כל בני המשפחה נמשכים לביתו של גילי, מפני שיש שם משהו שאותו הם אינם מוצאים בביתם שלהם. יש מקום, ופנאי, ומרחב, לב פתוח – כל אלה כנראה לא נמצאים בבית המשפחה. אך גם ביתו של גילי איננו מושלם. הארוחה מתקיימת בבית המשפחה. בבית של האיש הבודד חסר משהו שרק אצל השכנים נמצא. אין דבר שלם, יש מציאויות חסרות והן משלימות זו את זו.

בספר 'אחותי הקטנה ישנה' מצפה האחות שאחותה הקטנה תתעורר. היא מאוד רוצה שהיא תתעורר, ומטרימה בדמיונה מה יקרה: אמא תושיב אותה על הברכיים שלי ואני אושיט לה אצבע. אכין לה דייסה מתוקה. אסיע אותה בעגלה. מעבר לציפייה, היא מתארת את אחותה, מציירת אותה (וכאן שילוב יפה בין המילים ובין האיורים) ותוך כדי כך בונה לה דמות מטאפורית: הריסים שלה כמו נוצות. הידיים שלה כמו מניפה. השפתיים שלה כמו תותים. הדמות המטאפורית והגעגוע הנלווה אליה לא באים לידי פתרון, האחות לא מתעוררת במהלך הסיפור. הגעגוע הלא פתור מצטרף לתמונת המשפחה הלא שלמה שבספר הקודם ושניהם משרטטים תמונה השונה מתמונת סיפורי הילדים שעליהם גדלנו.

בסיפורים ההם יכול היה להופיע שבר נורא, אבל לבסוף הכול היה מושלם. כאן התמונה שונה. מצד אחד אין שברים אלימים, אין מכשפות רעות או ציידים אכזרים. המציאות היא פרוזאית ופשוטה, כך גם חסרונותיה. מהצד השני אין סוף טוב שבו מושלם כל חיסרון. בתחושת לבי הספרים הללו הם מעין צ'כוב לילדים. לא דידקטיים, לא שטותיים, פיסות חיים פשוטות של החיים כמו שהם, מבלי לייפות אותם אך עם המון חמלה וטוב לב.

אולי זאת אחת מהדרכים שבהן אפשר היום לספר סיפורים לילדים. הסיפורים האלה מכירים בכך שהילדים היום בוגרים מהילדים של פעם, ומוצאים דרך יפה לתאר להם עולם אמיתי מבלי להרוס את ילדותם.   

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. בתי רוני (בת 7) ואני אהבנו מאד את "כשחיים בא לבקר"
    ובימים האחרונים היא מקריאה לי את "אחותי הקטנה ישנה" אכן שילוב מדהים של מילים ואיור…
    תודה לסופרת על העשרת הרגע האינטימי של ביתי ושלי לפני שהיא ישנה…
    אבי

  1. פינגבק: Devora Busheri « מישל קישקה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: