הכול הוא חלק מכמיהתו ליופי / אורי הולנדר

 

שארל בודלר, שהפך זה מכבר למשורר הריקבון והחולי, מתגלה במסה יפהפייה – המזכירה מכתב אהבה משובח – כמייצג דווקא את הנשגב, הנאה והרומנטי  

בודלר, תֵאוֹפיל גוֹטיֶיה; מצרפתית: אביגיל בורשטיין, נהר ספרים, 2010, 136 עמ'

דיוקנו של שארל בודלר המוכר לקורא העברי – מתרגומיהם הנושנים של אליהו מייטוס ונ' רבן, מתרגומו העדכני והנהדר של דורי מנור ואף מלחניו של מאור כהן – תואם במידה רבה את דמותו העגמומית של המשורר, המעטרת את כריכתו של הספר "בודלר" מאת תאופיל גוטייה. כל פרט ופרט בדמות הזאת הוא נתין של ממלכת המלנכוליה, שגבולותיה משתרעים מ"פרחי הרע" ועד "הספלין של פאריס": העיניים הקודרות, המבע החולני, הידורם המרופט של מלבושים אשר ידעו ימים יפים יותר. והנה, מי שיקרא במסה שלפנינו יופתע לגלות בין דפיה דיוקן שונה בתכלית.

   "המשורר, שיש מבקשים לתארו כיצור שטני המאוהב ברוע ובסטייה", כך כותב גוטייה, "רחש רגשות אהבה והערצה מן הסוג הנשגב ביותר" (עמ' 22). זו, בעצם, מטרתה המוצהרת של מסה יפהפייה זו: לשרטט את קווי דיוקנו של משורר שנהפך עד מהרה לנציג הריקבון והחולי (בימי חייו היה זה "חולי" של משורר שוליים, ולאחר מותו – חוליה של המודרנה), אך לדידו של גוטייה לא הייתה נטייה זו של בודלר אלא חלק מכמיהתו ליופי.

  "עקרון השירה הוא פשוט ויחיד אפוא: השאיפה האנושית ליופי הנשגב" (עמ' 41), קובע גוטייה, ובודלר, לשיטתו, חתר אל יופי זה באמצעות "דקונסטרוקציה" שערך למושג היופי, באמצעות ניסיון לערער בדרך ההפרזה וההקצנה על מוסכמות זמנו הקשורות באידיאל היופי. ערעור זה מעולם לא פגם בשלמותה של הצורה, שנותרה גבישית ומלוטשת; מבנה שיריו של בודלר, שגוטייה שב ומדגיש את ייחודו, העיד גם הוא על תפישת היופי שלו – גם כאשר תוכן השירים רחק, לכאורה, ממחוזות התואם והסימטריה.

   מכתב האהבה של גוטייה, שנכתב לאחר מותו של בודלר, מבקש לשמר את דיוקנו של המשורר בראשית דרכו, כפי שהונצח על ידי הצייר אמיל דֶרוּאָה. גופו של בודלר רחק במרוצת השנים מן הדיוקן הזה, מתווי הפנים "שהכירו רק מעטים, שאבדו תוך זמן קצר" והמשיכו להתקיים רק בדיוקן פרי מכחולו של דֶרוּאָה. אכן, בודלר המוכר לנו כיום דומה יותר – לא נעים לומר – להיטלר נטול שפם (ובאופן מוזר, גם לאדגר אלן פו, שאת יצירותיו תרגם לצרפתית) מאשר לעלם החמודות של דרואה, הנושק לאידיאל היופי היווני. ובכל זאת, קל להתמסר ל"בודלר" של גוטייה; לדמות שהמורבידיות היא הוויזה שהוטבעה בדרכונה בדרך אל ארץ היופי.

   הסיבה לכך שדמותו של בודלר הניבטת מבעד לדפים אלה היא כה שובת לב טמונה באותו שילוב תכונות האופייני לכתיבתו של גוטייה: חכמה, הומור, קלילות שאינה מעידה בשום פנים על רדידות הדיון, גינונים גנדרניים במידה ושתיקות סגפניות במידה, וכל זאת אגב הפלגה למרחבי תודעה רחוקים, המשקפים מרחב מחיה אינטלקטואלי ונפשי שקצותיו נוגעים במובנה הישן של המילה "תרבות". שילוב תכונות זה הלם היטב את זמן כתיבתה של המסה, ומוליך באופן טבעי אל עולמו של בודלר, כלומר אל ערש המודרניזם.

   "הספרות כמוה כיממה", גורס גוטייה במסה זו; לכל תקופה היסטורית שעה יעודה, ובשעת כתיבת הדברים "עבר זמנן של השעות שבישרו את בוא כרכרת היום" (עמ' 31). ובכן, ה"לילה" של בודלר מואר כאן באורו הרומנטי של בן זמנו המבוגר ממנו, אשר האריך ימים אחריו. לו נכתבה מסה זו כמה שנים מאוחר יותר, ייתכן ששילוב זה בין הרומנטיקה של הכותב למודרניזם של מושא הכתיבה לא היה יוצר את אווירתה המיוחדת של המסה, אווירת "בין השמשות", הנכונה לימים שבהם עוד אפשר היה להתעכב על מראה מרבדים, תמונות קיר, לוחיות אמייל, מבע פנים ונפנופי ידיים. אודם הנוסטלגיה הנמרח על שפתי יצורי הלילה של בודלר מוצא כאן בדרך פלא את גונו ה"נכון", ה"טבעי".

   סיבה נוספת הגורמת לקורא להתגעגע אל אותו בודלר של דֶרוּאָה, בודלר של היופי, קשורה בגעגועי האמת של גוטייה עצמו; כמיהה לימים שאבדו לבלי שוב: "חלפו עברו להן שעות הפנאי המאושרות, עת התכנסו יחדיו חבורות משוררים, אמנים ונשים יפות כדי לשוחח על אמנות, ספרות ואהבה כבימיו של בוקצ'ו. הזמן, המוות והמציאות הדוחקת פיזרו את קבוצות החברים הללו, אך זיכרונן עוד יקר למי שזכו להימנות עמן, ועל השורות האלו שאני כותב משוך דוק של רוך בלתי נמנע" (עמ' 21). רוך בלתי נמנע זה אינו אלא סם החיים של היומיום הספרותי, שבלעדיו ההיסטוריה של הספרות היא מדבר צייה; אולם קריאה נטוש. דברי ימיהן של החבורות הספרותיות, על שנאותיהן ותככיהן, הן הן דברי ימי הספרות, ובלא שבילי הזיכרון המוליכים אל גנים אוטופיים אלה תשקע הספרות לאיטה בביצת ההווה.

   במילים אחרות, מסה זו של גוטייה היא הפכו הגמור של ה"ספלין", של אותו שיממון בודלרי נודע, משום שהיא מפליאה לעשות דבר-מה שנעשה נדיר בימינו; היא משרטטת את קווי מתארה של דמות מרתקת כגון זו של בודלר באופן הראוי לה. "מעולם לא נאסר על גאון להשתמש במעט שרלטנות, זה אף הולם. הדבר דומה לסומק על לחיי אישה יפה מלכתחילה, כמו תבלין חדש לנפש" (עמ' 44). מעט שרלטנות, כמדומה, היא מנת פתיחה הכרחית בתפריט יצירתם של הגדולים באמת. גם מי שיסרב לקבל את דיוקנו של בודלר כאל יווני צעיר, לא יוכל להתכחש ליופייה של המסה הזאת. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011

פורסמה ב-9 ביוני 2011, ב-גיליון בהעלותך (שבוע הספר) תשע"א - 722, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: