דימויו של מנהיג / אריאלה הירש

 

את קברו איש לא ידע, גם לא את מראהו. בכל זאת האמנים מנסים בכל הדורות לצייר את האיש משה

 

מיכלאנג'לו

 

דמותו של משה אבי הנביאים הציתה את דמיונם של אמנים לאורך הדורות. משה אינו 'רק' האיש שהוריד תורה לארץ והיווה את עמוד האמונה, אלא הוא גם המנהיג שהפך עם מערב-רב של עבדים (דור המדבר) לעם בעל אתוס מוגדר, חוקה מוסרית ודת מונותיאיסטית. דמותו של משה, שנאלץ במהלך המסע במדבר להתעמת פעמים רבות עם בני עמו, מסמלת בעיני רבים גם את ניצחון הנאורות והקדמה על הברבריות.

אחד הרגעים המכוננים בחייו של משה הוא מעמד מתן תורה בהר סיני, שאנו חוגגים בחג השבועות. המעמד שבו העם ראה ושמע את קול הא-לוהים קיבל ביטוי בציורים שבהם משה עולה אל הר סיני, כאשר כל העם מוגבל מלעלות בהר. תיאורים אלה מופיעים בהגדות פסח (ספרדיות בעיקר), כמו גם בציורים נוצריים.

משה זוכה לשפע של מופעים ביצירות אמנות. אנו פוגשים בדמותו המצוירת כבר במאה השלישית לספירה, בציורי קיר של בית הכנסת של דורא ארופוס שבסוריה, המתאר את לידתו ואת נסי מצרים. בהמשך הדורות הוא מופיע בקטקומבות של רומא בימי-הביניים, כמו גם בקפלה הסיסטינית בוותיקן – שבה מתוארות שש תמונות מחיי משה, במקביל לשש תמונות מחיי ישו, שמשה נתפס כדימוי קודם (פרה פיגורציה) שלו.

תיאורי משה נפוצים מאוד אצל גדולי אמני הרנסנס והבארוק – בוטיצ'לי, מיכאלאנג'לו, רמברנדט ועוד. אך דומה כי עדנה באה למשה כאשר החלו בני עמו לעסוק באמנות, ודמותו הונצחה בציורים ופסלים שנעשו במאה השנים האחרונות – מבוריס שץ, אבל פן, זאב רבן ומארק שאגאל ועד לאמנים בני זמננו ממש כמו יעקב שטיינהרט, מיכאל סגן-כהן ואחרים.

שרירים דרוכים

הדמות המפורסמת מכולן היא דמותו של משה בפסל של מיכאלאנג'לו בואנרוטי מ-1513 לערך, מתקופת הרנסאנס הגבוה, המצויה בבסיליקת סן פייטרו אין וינקולי ברומא כחלק ממצבת קברו של האפיפיור יוליוס השני.

בעוד משה של התורה אינו מנהיג בעל פוטנציאל רייטינג גבוה – שהרי היה "כבד פה וכבד לשון", העושה את צעדי מנהיגותו הראשונים כשהוא בן 80 – משה של מיכאלאנג'לו חתם בעיני רוחנו את דמותו כמנהיג כריזמטי ומרשים, אולי בהתאם לקביעת התורה שבהגיעו לגיל 120 "לא כהתה עינו ולא נס ליחו". הוא מתואר כדמות שרירית, יושב בכיסאו, ראשו ומבטו פונים הצידה כשהוא שומע את "קול ענות" העם, קולות זמרה, צחוק והתפרצות-יצרים. גביני גבותיו המכווצים מעידים על כעסו, שריריו דרוכים, הוא משחק בעצבנות בזקנו, ויושב כאשר רגלו האחת מושטת אחורנית כמו עוד רגע הוא עומד לקום ממקומו.

 הזקן הממורט שמחזיק משה בידו מתואר ע"י ג'ורג'ו ואסארי, ההיסטוריון בן תקופתו, "מפוסל בשיש באופן כזה, שגם השערות שהן כה קשות לפיסול עשויות בדקיקות והן נוצתיות ורכות עד כי דומה שמפסלת הברזל הייתה למכחול".

מפתיעה אותנו הדרך שבה הוא מחזיק את לוחות הברית; במקום שיחזיק אותם צמודים לגופו להגן עליהם בהיותם דבר הא-ל שנחקק על ידו, הוא מחזיק בהם כלאחר יד, מתחת לבית שחיו. דומה שעוד רגע הוא יקום והלוחות הרבועים יישמטו מידיו. היותו כה שרירי אמנם תואם את קורות חייו של משה: כנסיך מצרים ודאי נהנה מטיפוח גופני והשתתף בשעשועי החיים בחצרות מלכים, והריגתו את המצרי לימדה שכוחו היה גדול. בעזרת התיאור של הכוח הפיזי – גופו השרירי של משה המשקף ידע אנטומי של האמן – מבטא האמן את כוחו הרוחני של משה.

כבר בחיי מיכאלאנג'לו התפעלו רבים מיפי פניו של משה, מהזוהר והברק הקורן מהם. העובדה שהוא מתאר את משה בעל קרניים מצביעה אולי על התרגום הלקוי ללטינית של המשפט "כי קרן אור פניו". המתרגם תרגם את המילה קרניים כ"קרני חיה" ולא כקרני אור – וכך אכן הופיע משה פעמים רבות לאורך ימי הביניים ותקופת הרנסאנס.

היהודי הרוחני

רמברנדט

מאה שנה אח"כ מצייר רמברנדט ואן ריין ההולנדי, בן תקופת הבארוק, את משה בציור שמן על בד, כשהוא מניף את לוחות הברית כלפי מעלה. דמותו נראית כואבת, והילה מקיפה את ראשו. רמברנדט, שהתחנך על ברכי התנ"ך משחר ילדותו, מתגורר באמסטרדם בסמיכות למעונם של רבנים, להם הוא מאייר את ספריהם או גם את דיוקניהם. הוא שואל ככל הנראה לפשר "הקרניים", מתברר לו שהמדובר הוא בנהרה, המתוארת כהילה מסביב לראשו של הנביא. משה נראה כאן כואב את העובדה שהעם לא בשל עדיין לקבל את לוחות הברית. לפיכך עדיף לנפצם, מאשר להביא לעם-העבדים הזה את הדיברות הנשגבים.

האמן מראה בכתב עברי את חמשת הדיברות האחרונים, שבין אדם לחברו, ולא את אלו שבין האדם למקום, המופיעים בלוח הראשון – עובדה המצביעה על העדפותיו המוסריות של רמברנדט עצמו ושל דעת הקהל בתקופתו. יש חוקרים שטוענים שהוא הכניס יותר מילים עבריות לציוריו מכל צייר לפניו ואחריו, עד המאה העשרים; רמברנדט השתמש במילים עבריות לפחות בחמש תמונות שלו, שלוש מהם על נושאי הברית החדשה דווקא. רמברנדט לא ידע עברית, אבל היו לו ידידים רבים כמו הרב מנשה בן ישראל, שרמברנדט צייר את דיוקנו. רמברנדט התייעץ עם חברו הרב בנושאי יהדות ולשון עברית, בניגוד לשאר האמנים שהכניסו מילים עבריות ליצירותיהם, לרוב כלאחר יד וללא מחקר מדוקדק.

אם ביצירתו של מיכאלאנג'לו יש דגש על המנהיג הכוחני, כאן בזכות משיכות המכחול הסוערות והאור הקורן מפני משה עצמו, הדגש הוא על משה כמנהיג רוחני.

הרואים מנגד

אבל פן

יחלפו כשלוש מאות שנים נוספות עד ששוב תבוטא דמותו הרוחנית של משה הכועס וכואב כאחד את מצב עמו. אבל פן (1961-1883) מצייר את משה ב-1945, בפסטל, ציור המצוי באוסף פרטי. אבל פן המגיע מלטוויה, בנו של רב וראש ישיבה ועובר להתגורר בפריז, מוזמן ע"י בוריס שץ מפריס, לשמש מורה בבית ספר בצלאל. בהשפעת האחרון, הוא מקדיש חלק גדול מחייו לציורי ספר התנ"ך, מתאר את משה הרבה יותר רוחני מכוחני.

אבל פן מתמקד בפניו וידיו של משה בלבד. שערו וזקנו הלבנים תואמים אדם בן שמונים. פניו כעוסות גבותיו מכווצות, שפתיו משוכות כלפי מטה מבטאות את אכזבתו מהעם, שטרם התגבש ולא יודע להעריך את המתת שהוענק לו. הפעם הוא מצמיד את לוחות הברית הרבועים, כדרך שיצרו אותם אמני איטליה, אל גופו. כמו חס עליהם ומגן עליהם בגופו. בזכות השימוש בצבעי פסטל על נייר מעניק פן מראה רוחני ולאו דווקא כוחני לאיש הנלחם על זכויות עמו, אך גם רואה נכוחה את מצב העם, שעדיין לא בשל לקבלת התורה ועול המצוות. אבל פן מתאר את משה אבי האומה, כשהוא משקף את כאבו אך גם את כעסו, בו זמנית.

אם עד כה ראינו את דמותו של משה במעמד שלאחר קבלת הלוחות או ערב שבירתם, אנו פוגשים עתה בנביא הנפרד מהחיים, נושא מבטו אל היעד עליו חלם כל ימיו, ואליו לא זכה להגיע. בוריס שץ יוצר את דמותו של משה פעמים רבות בחייו. בספרו ירושלים הבנויה חולם האמן-סופר ליצור מערכת פסלים ותבליטים המתארת את "חיי משה"; אליבא דשץ סדרה זו תהיה הקישוט המרכזי במוזיאון של בית המקדש. כשגיבור ספרו מטייל בחצר המקדש בירושלים, הוא מגיע ל"בית הנכות" בו הוא חוזה בפסלים מעשה ידיו: "יוכבד ומשה" ב- 1893 ומתחת לפסל, תבליטים בהם סיפורים מחיי משה: על סדרת פסלים זו שתכנן אך לא ביצע כתב: "את הרעיון הזה נשאתי בחובי מימי נעורי. למענו הלכתי פאריזה ללמוד, כדי שאוכל להביע את הרעיון הגדול הזה".

את הדמות הראשונה של משה יוצר שץ ב- 1890, בגבס, תחת הכותרת "משה משקיף מהר נבו": 'כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל'. בפסל זה שאבד ומוכר לנו רק מתצלום, משקיף הנביא כשבידו האחת הוא מחזיק במטה ובידו השנייה הוא מאהיל על עיניו ומשקיף למרחוק.

בוריס שץ שנולד בוורנו שבליטא, יועד ללימודי רבנות בווילנה. הוא ממשיך את לימודיו באמנות בוורשה ואח"כ למד אצל הצייר מארק אנטוקולסקי בפריז. שם מגלה אותו המלך הבולגרי פרדיננד, ומזמינו לשמש מנהל האקדמיה לאמנות בסופיה בולגריה, בשנים 1895-1905. משברים אישיים, כמו גם השבר בעם היהודי בעקבות משפט דרייפוס ופרעות קישינב, מחזירים אותו אל חיק הציונות. ב- 1903 הוא פוגש בתיאודור הרצל ושוטח בפניו את רצונו להקים בית ספר למלאכת אמנות בירושלים, הוא "בצלאל", על שם בצלאל בן אורי בן חור, יוצר המשכן וכליו במדבר.

הרעיון מובא לפני הקונגרס הציוני, ואז קם מרטין בובר ואומר ש"תפקידו של ביה"ס בצלאל יהיה להוות גשר בין העבר להווה". יתכן שגם בעקבות דרישה זו מעודד שץ את מוריו ותלמידיו לעסוק בנושאים תנ"כיים, שעד ראשית המאה העשרים יוצגו ע"י אמנים נכריים שבתיאורי הנוף, התלבושות והטיפוסים ביטאו את ארצותיהם שלהם. משה המשקיף מהר נבו, ונשען על מקלו, מופיע גם בתבליט שיצר שץ לזכרו של הרצל ב-1904 ובו דיוקן הרצל. הצרוף בין המנהיג הציוני למנהיג החילוני, מופיע גם ביצירות אמנים נוספים מ"בצלאל". שץ מדגיש את שליחות המנהיג, על אף הניגוד בין משה והרצל, שניהם עוסקים בשליחות עמם בכפיה. אינם מעוניינים לקחת את התפקיד עליהם, שניהם ענווים וצנועים, שניהם רואים את הארץ מנגד ושמה לא באו.

מגבו של המנהיג

בוריס שץ

דמותו של משה ביצירתו של מיכאל סגן-כהן (1944- 1999) נראית כאשר הוא מפנה אלינו את גבו, כמו מזמין אותנו להצטרף אליו ולצפות במחזה הנגלה לעיניו, הארץ אליה הוביל את עם ישראל, הארץ אליה הוא נכסף, ובו זמנית גם יודע שהוא לא יגיע עדיה. סגן-כהן המסגל לעצמו חזות של נביא, בעל זקן ושיער ארוך, מתייחס לאהבתו את התנ"ך, את הארץ הזאת. את האיש משה הכמה להגיע אל הארץ שהובטחה לאבותיו לו ולעמו. סגן-כהן מתחיל לעסוק בסדרת ציורי משה המשקיף מהר נבו מאז- 1977-8 ועד שנה לפני מותו במחלת הסרטן ב- 1998 ומאז הוא יעסוק לא רק בדמות משה, אלא גם במראה ומפות הארץ בצורה אלגורית, כנתונים לרוב בתוך מגן-דוד.

סגן-כהן אהב את נופי הארץ ואת התנ"ך שבשנות ה- 50 היה למרכזי ביותר בחינוך הציוני, שלא כמו התלמוד שנחשב גלותי. הוא הרבה לעסוק במשה כדמות המופתית של התנ"ך. אבי הנביאים היה בעיניו האמן הגדול שיצר את העם במדבר אך לא זכה להיכנס עמו אל הארץ. הוא הסתכל עליה מן החוץ. עמדתו של הניצב מן החוץ הייתה עמדתו הקיומית של סגן-כהן. הוא הסתכל על המקורות היהודיים, אך לא נכנס אליהם ואל הדת באופן "ממוסד". הוא השקיף על הארץ המובטחת מניו-יורק כי רק משם היה יכול לראותה אותה בשלמותה. וכאמור, המראה שראה משה לפני מותו, היה לנקודת המוצא של סגן-כהן בעיסוקו החוזר ונשנה במפת הארץ.

סגן-כהן בציורו 'משה על הר נבו' (1998-1999) מראה את משה מגבו, משקיף מכיוון מזרח למערב. על גבו כתובת הכתובה בכתב ידו החופשי של האמן, ולקוחה מפרק לד בדברים: "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד עַד-דָּן. וְאֵת כָּל-נַפְתָּלִי וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים – עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה". הפסוקים כתובים על גבו של משה, הרואה את הים האחרון, ים כנרת וים המלח, בתוך מגן דוד, שכל אחת מצלעותיו צבועה בצבע אחר.

משה עמד בראש העם, אך העם ירא אותו. הוא לא גדל בתוך עמו ואולי זה מה שאפשר לו להיות מנהיג, כי הרי "אין נביא בעירו". איש קצוות מטיל מורא, רחום דואג ולוחם למען עמו, העם הנבחר. ככזה הוא זוכה לתיאורים רבים ברגעיו הגדולים ביותר, מתן תורה, בנוסף הוא זוכה לאמפתיה רבה עם הסתלקותו מהעולם חרף רצונו, עוד בטרם הגיע ליעדו. דמות הנביא חסר הפשרות מופיעה הן בראשית המאה העשרים אצל אמני בצלאל והן בימינו אנו, כשהיא מבטאת את היות הציונות חלק בלתי נפרד מיצירת האמנים. בעזרתם אנו עדים לחזון. וגם אם לעיתים אנו מאוכזבים משהו מהתגשמות החזון כמיכאל סגן-כהן, אנו עדיין מייחלים להתגשמות החלום.

פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 ביוני 2011, ב-גיליון שבועות תשע"א - עיוני חג ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: