נדודי שינה ומים על הרצפה / יואל רפל

 

למרות שחג השבועות הוא הקצר מבין הרגלים והלכותיו מועטות – ואולי דווקא בשל כך –  מנהגים רבים נתקבצו מכאן ומשם ועיצבו את אופיו

ההומור החסידי דורש את ההבדלים בין שלושת הרגלים – בפסח אוכלים בכל מקום שרוצים אבל לא תמיד את מה שרוצים; בסוכות אוכלים את מה שרוצים אך לא בכל מקום שרוצים; ובשבועות, שנמשך רק יום אחד, אוכלים היכן שרוצים ומה שרוצים.

בספרות ההלכה חג השבועות כמעט אינו תופס מקום: "עובדה היא שמלבד בתפילה ובקריאת התורה אין ליום מתן תורה עשין ולאווין מיוחדים… אין הלכות שבועות לחוד, סימן אחד ב'שולחן ערוך' כולל כל הלכות שבועות. השם של הסימן 'סדר תפילת חג השבועות', ואף הוא, הסימן הזה, נכלל בתוך הלכות פסח" (ש"י זווין, המועדים בהלכה, עמ' שסז). והנה, למרות זאת, דומה שמספר המנהגים הנהוגים בחג הקצר ביותר מבין המועדים משתווה לאלה המקובלים במועדים הנמשכים שבעה ימים תמימים.

במאמר זה נרחיב במקורותיהם של תיקון ליל שבועות, קישוט בית הכנסת בירק והתזת מים. לשמחתנו, המחקר המדעי של המקורות והמנהגים הרחיב מאוד את היריעה ואת הידיעה וההבנה בתחום זה, והוא יהיה לנו לעזר.

קישוט בירק

"קטנה ונמוכה הקלויז שלנו ופרוצה מכל רוחותיה, החלונות שבורים והקירות מתקלפים. אבל בחג השבועות היא מלבבת כיער ועל התקרה מתוחים חוטים חוטים בצורת מגן דוד ועלים ירוקים תלויים עליהם ומפריחים כל מיני ריחות טובים וזגוגיות החלונות מקושטות בניירות המגוונים, מהם קלועים בדמות ציצים ופרחים, מהם בדמות ציפורים ועופות השמים, מהם בדמות חיות ובהמות. חייכם אפילו שר של יער לא ראה דוגמתם. נאה ביותר ארון הקודש שהקיפוהו אילנות נאים שהרוח נושבת בהם והם מרתתים. סבורים אתם צינה אחזתם, לא כי, אלא הם מתלחשים ואומרים: אם לא זכינו שיעשונו ארון קודש לספרי תורה עתידים אנו לחמם את התנור בלילי חורף שבחורי ישראל לומדים תורה. ביותר מקושטת היא הבימה שהחזן קורא שם ניגון נאה פיוט אקדמות" (ש"י עגנון, סיפור נאה מסידור תפילתי, אלו ואלו).

בקטע קצר זה מתאר גדול סופרי ישראל כמה מהמנהגים שהכיר בבית הכנסת בעיירת הולדתו, בוצ'ץ, בגליציה המזרחית שבאוקראינה. יסודו של המנהג לקשט את בית הכנסת בענפים ופרחים טמון כנראה באופיו החקלאי של החג, הנקרא גם חג הקציר, אשר חל בזמן שבו ניתן היה להביא ביכורים למקדש. לצורך קישוט בית הכנסת השתמשו בענפים ירוקים, שושנים, מיני בשמים, פירות (תפוחים), צמחי מים וכיוצא בזה. עגנון מספר כי בצד הענפים החיים היו ניירות מגוונים, "מהם קלועים בדמות ציצים ופרחים, מהם בדמות ציפורים", ובכך הוא מתאר את השושנתות – הרייזלך – ששימשו תחליף לעיטור הבתים ובתי הכנסת בשושנים.

המקורות הראשונים המתעדים את קישוט בית הכנסת הם בעלי ספרי המנהגים מהמאה החמש עשרה. שלמה גליקסברג, במחקר מקיף על התפתחות המנהג, מביא כמקור ראשון את דברי המהרי"ל: "נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל". מתוך דברי המהרי"ל עולה טעם המנהג – לבשם את בית הכנסת – אך טעם זה, שכנראה לא היה יחיד, לא נכלל אצל הפוסקים. הרמ"א בהגהותיו כותב כי נהוג "לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת תורה" (או"ח, סימן תצד, סעיף ג). כיוון שלא הקפידו על ציון הטעם המקורי מצאו הפוסקים בארצות אשכנז אתגר לדרוש את טעמו, וכל אחד דרש כמיטב יכולתו וידיעותיו.

בין הטעמים הנוספים שניתנו למנהג זה: זכר למעמד מתן תורה, שנאמר "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד, ג), ומכאן שהיה שם מרעה לבהמות (הלבוש ס' תצד סע' א'); וזכר לכך שבשבועות נידונין על פירות האילן (ראש השנה טז ע"א).

פרופ' דניאל שפרבר בסדרת הספרים המעולה מנהגי ישראל מביא טעם נוסף: "והיו נכונים ליום השלישי". איתא: 'ולמה ביום השלישי? שביום השלישי נבראו אילנות ודשאים, שנאמר "ויאמר א-לוהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ" (בראשית א, יא)…'. אסוציאציה זו של מילים – מעין גזרה שווה – בין היום השלישי של בראשית שבו נבראו האילנות והדשאים לבין יום השלישי שבו ירד הקב"ה על הר סיני ונתן לנו את התורה, בוודאי הייתה יכולה לעלות גם על דעתם של חכמי ימי הביניים" (מנהגי ישראל א עמ' קיט-קכ).

שני הנימוקים האחרונים הם המקור למנהג השכיח בישראל להעמיד אילנות בבית הכנסת, ולאו דווקא לשטוח עשבים, כפי שכותב המגן אברהם: "נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים". למנהג זה קמה התנגדות חריפה מצד הגאון מווילנא שראה בכך משום 'חוקות הגויים': "משום שעכשיו חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם" (ספר המעשה השלם, אות קצו, ב),

שונים היו פני הדברים ביהדות ארצות המזרח שהקפידה על הטעם המקורי – לבשם את בית הכנסת. הרצון להעניק 'ריח' מיוחד לתפילות חג השבועות הביא שם להתפתחות מנהג הכנסת פרחי שושנים בין דפי מחזור התפילה. נגד מנהג זה יצאו כמה מחשובי הפוסקים באותן ארצות, והר"ח פאלאג'י כותב על מנהג זה "ולא נכון לעשות כן" (מועד לכל חי ס' ל).

מגזרות הנייר, ה"שבועות'לך" שהזכרנו לעיל, היוו למעשה תחליף למנהג קישוט הבתים בירק, אלא שסביב מנהג זה התפתחה אומנות שלמה ששילבה גם סמלים מעולם החי כגון הארי, הצבי, הנשר והנמר, צורות מעולם הצומח, וכן סמלים יהודיים שונים כמו המנורה, מגן-דוד, לוחות הברית ועוד. המשורר שאול טשרניחובסקי בשירו 'חג שבועות' שורר על יופיו של בית העטור שבועות'לך :

אולם לכבודו של חג עשינו בניר רב גוונים

תבנית השושנתונות לקבעה בדבק על גבי

כל זגוגיות הבית הפונות כלפי הרחובות,

יען כי רוח היצירה והדרור אך באשר 'מן המוכן'

רוח דרור תציקנו רוח קודש בקרבו

לייצר בידיו שלו ולהכניס גם הוא אל היפה,

כולם נצטרפו לאחת סימפוניה של ריחות השדה.

תיקון ליל שבועות

יותר מכל מנהג אחר הקשור בפן הרוחני של חג השבועות היה 'תיקון ליל שבועות' לסמל ולעדות לקיומו של יום זה. עשרות אלפי ישראלים, רבים מהם שאינם באים באופן קבוע בשערי בית-הכנסת או בית המדרש, מתכנסים בלילה או ביום שלמחרתו ולומדים 'משהו' ביהדות.

כך, למשל, ידוע לי על משפחה תל-אביבית, חילונית, שמדי שנה בשעות אחר-הצהרים של שבועות מכנסת בחצר ביתה יותר ממאה וחמישים איש ללמוד נושא מהתנ"ך. המרצה דרך כלל הוא ממרצי החוגים למקרא באוניברסיטאות וההתכנסות נמשכת יותר משלוש שעות. ועדיין לא הזכרנו את האלפים הגודשים את עלמא וצוותא, בית דניאל ובית שמואל ועשרות מקומות דומים, וכמובן בתי הכנסת, בתי המדרש והישיבות ההומים בלילה זה בלומדים מכל הגילים.

מהו טעם המנהג להישאר ערים בליל שבועות וללמוד תורה?

הזוהר (ח"ג, צ"ז א,ב) דורש את המלה 'לכם' הנראית כמיותרת בפסוקי ספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה" (ויקרא כג, טז) ואת המילה לה הנראית מיותרת בפסוקי ספירת האישה "וספרה לה שבעה ימים" (ויקרא טז,כח), ומסיק כי כשם שבני ישראל שיצאו מטומאת מצרים ספרו שבעה שבועות וטבלו לפני מתן תורה, כן אנו סופרים שבעה שבועות כדי להיות טהורים לקראת חג מתן תורה. וכדי שנישמר מכל טומאה בליל החג שבו זוכים להתייחד עם התורה הקדושה, מקדישים את כל שעות הלילה ללימוד תורה.

טעם שונה נותן המגן אברהם (תצ"ד א): "ואפשר לתת טעם על-פי פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש ולכן אנחנו צריכים לתקן זה". הפוך מכך כותב ש"י עגנון בספרו 'עיר ומלואה': "זכר למעשה אבותינו בחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים, שהיו נעורים כל אותו הלילה כשהם חרדים ומצפים לקבל את התורה מפי הגבורה".

יש להעיר כי על אף שמרן, רבי יוסף קארו, לא הזכיר את 'תיקון ליל שבועות' בשולחן ערוך, הרי שיש לנו עדות ראשונה שבעצמו קיים את המנהג. בספר 'שני לוחות הברית' של ר' ישעיה הורוביץ (השל"ה) מובא מכתבו של ר' שלמה אלקבץ המתאר את ר' יוסף קארו עוד טרם עלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בצפת: "דעו לכם כי הסכמנו, הרב החסיד (ר' יוסף קארו) נר"ו ואני עבדו ועבדכם מהחברים לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדוד שינה מעינינו ותודה לא-ל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם. וזה הסדר שתיקנתי וסדרתי בלילה ההוא: ראשונה תורה… [נביאים כתובים] … וכל זה באימה ויראה בניגון בטעם לא יאומן כי יסופר. ואחר-כך למדנו משנה כל סדר זרעים, ואחר-כך למדנו סדר אמת (=קבלה)". כך הוא ממשיך ומפרט את התיקון שקיימו השניים, ר' שלמה אלקבץ ור' יוסף קארו, שבמהלכו זכו להתגלות מטלטלת שהביאה לעלייתם לארץ ישראל ולייסוד המרכז בצפת.

תיקון ליל שבועות שהונהג מחוץ לארץ ישראל, כנראה בעיר ניקופוליס, התפשט לכל תפוצות ישראל. ואף שעוד מתקופת הבית השני (האיסיים) היה מוכר לימוד הנמשך כל הלילה, הרי שהמתכונת המוכרת כיום ראשיתה במחצית השנייה של המאה ה-16. על כך כתב חוקר הקבלה גרשם שלום: "התיקון של ליל שבועות זה אחד המנהגים שנתקבלו אצל כל העדות בכל תפוצות ישראל, כירושה ממקובלי צפת של המאה השש עשרה".

מי ישועות

יותר מכל מנהג אחר הנקשר בחג השבועות תועד בספרות ההלכה, בספרות המנהגים ובספרות היפה של יהדות ארצות המזרח מנהג התזת מים בחג השבועות. מרדכי הכהן בספרו הגיד מרדכי מתעד את מסורת המנהגים של יהדות לוב: "אחרי סעודת שחרית (של חג השבועות) יקדישו מלחמה איש באחיו ואיש ברעהו בנאדות מים. וכל המרבה לנצוח את חברו לשפוך עליהם מים הרי זה משובח. על סמך התורה נמשלה למים ויום חג השבועות הוא יום מתן תורה. הברברים שומרים עליהם את הסדרים, ולבלתי יבואו לידי קטטה ושנאה, גם מחזיקים בידם לעשות מנהגם כי נותנים אמון בליבם כל מה שירבו היהודים לשפוך מים סימן הוא כי השנה תהיה גשומה" (סימן 97 עמ' 303).

הרב יעקב משה טולדנו, מיוצאי מרוקו, מעיד כי בחג השבועות ידוע בין יהודי מרוקו מנהג "התזת מים": "גדולים וקטנים ישפכו מים איש איש על מכרו, כדי מים או גם יטבלום בתוך הנהר מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב המלובשים אז. בייחוד ירבו להזות בהגיע זמן מנחה, לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות, כל אחד קורא פסקא אחת והאחרון שעולה בגורלו לסיים את הפסקה האחרונה יתנפלו עליו בהתזת מים, או ידחפוהו לתוך הנהר, אם ברצונו ואם בעל כורחו".

למים המותזים בחג השבועות קוראים 'מי ישועות' כיוון שהמשתמשים בהם מאמינים שבכוח מים אלה להגן על האדם או לרפא אותו ממחלתו. לבד מהתיאורים שהבאנו הרי שיש צורות נוספות לקיום מנהג זה. הצורה האחת – התזת מים איש על רעהו בעיקר באסרו חג של שבועות, או שפיכת מים על העוברים והשבים מגגות הבתים. על-פי האמונה העממית כל מי שנרטב ממים אלו מוגן מפני כל צרה ומחלה מחג השבועות הזה ועד חג השבועות הבא. הצורה השנייה הייתה למלא כדי מים, להלינם בליל שבועות תחת כיפת השמים, ובבוקר כל הסובלים ממחלות עיניים שטפו בהם את עיניהם ונרפאו.

מנין הקשר בין התזת מים לחג השבועות? מדוע נודע המנהג רק בקרב יהודי ארצות המזרח?

הדבר טמון כנראה בהשפעה סביבתית, מהגורמים הבולטים ביותר בהתפתחות המנהגים. פרופ'  שפרבר מקדיש למנהג זה מקום נרחב בספרו מנהגי ישראל (כרך ח, עמ' פד-צה), וכותב: "מצינו חגיגה שהייתה נפוצה בצפון אפריקה באמצע הקיץ הנקראת אנסארה, שבה היו מלחמות מים, והיו שופכים מים זה על זה… נראה בעליל שמנהג זה מושפע בדרך זו או אחרת ממנהגי האזור. לא מצאנו אותו בקהילות ישראל שבארצות אחרות, מלבד במקומות שאליהם הגיעו המערביים".

מנהגים נוספים שלא הזכרנו הם מאכלי חלב, אמירת אקדמות, אזהרות, כתובה לחג השבועות וקריאת מגילת רות, אך על-כך בהזדמנות אחרת.

לעילוי נשמת הרב אורי דסברג. צדיק נסתר, חוקר, עורך, ידיד

פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביוני 2011, ב-גיליון שבועות תשע"א - עיוני חג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: