להכניס לבית המדרש את הכלות / יהונתן רוט

 

חלום מופלא של ר' נחמן שבו הוא רואה כלות נכנסות לתוך הישיבה כגילוי כבוד תורה מעורר את הצורך בגאולת עולם הישיבות הבוגר באמצעות כניסת נשים, כלומדות שוות, לתוכו

איור: מנחם הלברשטט

מחלומותיו של אדם ניתן לדעת רבות על אודותיו, ומחלומותיו של ר' נחמן מברסלב אפשר ללמוד דברים רבים על אודות האיש; דברים שאפילו אדם אמיץ כר' נחמן לא העז להגות בהם בקול ולחשוף אותם ברבים. כך מספר ר' נחמן את חלומו:

וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהָיְתָה חֲתֻנָּה
וְהָיוּ שָׁם כַּלּוֹת הַרְבֵּה
וְכַלָּה אַחַת הָיְתָה בֵּינֵיהֶם חֲשׁוּבָה מִכֻּלָּם
וְהָיְתָה נִרְאָה בְּעֵינֵי הָעוֹלָם חֲשׁוּבָה מֵהֶם
וְהָיוּ שָׁם קַפֶּלְיֶעס [מַקְהֵלוֹת] הַיְנוּ כְּלֵי שִׁיר שֶׁהָיוּ מְנַגְּנִים.
וְרָאִיתִי שֶׁנִּפְתַּח פֶּתַח וְנִכְנְסוּ אֶל הַיְשִׁיבָה
וְהָיוּ מִתְאַסְּפִים הָמוֹן רַב אֶל הַיְשִׁיבָה.
וּכְשֶׁרָאִיתִי שֶׁהֵם מִתְרַבִּים וְהוֹלְכִים
הָיִיתִי מְחַשֵּׁב אֵיךְ אוּכַל לִכְנס בֵּין הָמוֹן רַב כָּזֶה.
וְחָטַפְתִּי עַצְמִי לְשָׁם וְהָיִיתִי עוֹמֵד עַל גַּבָּם
וְהָיָה שָׁם ראשׁ יְשִׁיבָה שֶׁהָיָה לוֹמֵד עִמָּהֶם
וְהָיָה שָׁם כְּבוֹד הַתּוֹרָה גָּדוֹל מְאד מְאד
וְהַכַּלּוֹת הָיוּ מְרַקְּדִים.
וְעִקָּר הָיָה הַכַּלָּה הַחֲשׁוּבָה הַנַּ"ל שֶׁהִיא הָיְתָה מְרַקֶּדֶת שָׁם.
וְכָל מַה שֶּׁהָיְתָה הַקַּפֶּלְיֶע מְנַגֶּנֶת אֵיזֶה נִגּוּן
הָיְתָה הִיא מְזַמֶּרֶת הַנִּגּוּן בְּעַצְמָהּ אַחַר כָּךְ.
וְהָיָה שָׁם כְּבוֹד הַתּוֹרָה גָּדוֹל מְאד
וְנִפְלֵאתִי הַרְבֵּה מְאד עַל גּדֶל כְּבוֹד הַתּוֹרָה שֶׁהָיָה שָׁם.
וְדִבַּרְתִּי עִם אֲנָשִׁים שֶׁהָיִיתִי מַכִּיר עִמָּהֶם
הַרְאִיתֶם כְּבוֹד הַתּוֹרָה כָּזֶה.
וּכְפִי הַנִּרְאֶה הָיוּ עוֹסְקִים בְּלִמּוּד הַפָּשׁוּט בְּנִגְלֶה
כִּי הַנִּרְאֶה שֶׁהָיוּ שָׁם רַבָּנִים
וְגַם הַסְּפָרִים הָיוּ מַרְאִים עַל זֶה שֶׁהָיוּ סְפָרִים גְּדוֹלִים מְאד
כְּדֶרֶךְ הַלִּמּוּד הַנַּ"ל (חיי מוהר"ן, פח).

יכניסו שמחה בגוף

המעמד: חתונה. המקום: ישיבה. התפריט: שירה, ניגונים וריקודים. אבל החתונה הזו מוזרה בשני דברים. יש הרבה כלות ולא אחת. ולא מוזכרים החתנים. ישנה אווירה של ריבוי, של גודל. "והיו שם כלות הרבה… והיו מתאספים המון רב אל הישיבה וראיתי שהם מתרבים והולכים", וכולם נוהרים אל ראש הישיבה כדי לשמוע תורה מפיהו. החלום נע הלוך וחזור בין ראש הישיבה וכבוד התורה ובין הכלות הרוקדות. כנגד הלומדים עומדות (או שמא יש לומר רוקדות) הכלות. כנגד ראש הישיבה רוקדת הכלה החשובה, ראש הכלות, וכנגד העיסוק בלימוד תורת הנגלה עומד הריקוד.

לכאורה דומה המעמד לאירוע של פריצות. מצויה בחלום הזה שירת אישה לבדה, ערבוב חול וקודש, אבל ר' נחמן מכנה את מה שנוצר שם "כבוד תורה גדול מאוד מאוד". זהו פער גדול בין המראה הפרוץ לבין המהות הקדושה. אפילו ר' נחמן החולם מתפלא מהתוצר הקדוש של ההכלאה הזו: "הראיתם כבוד התורה הזה?". ברצוני לטעון שהחתנים המיועדים לכלות המפזזות בקלילות הם לא אחרים מאשר בחורי הישיבה הממשיכים לשבת וללמוד גם במהלך חתונתם שלהם עת התזמורת מזמרת ניגונים. וזו אולי הסיבה שהן מתחתנות איתם, כדי לנער אותם מהספסל שעליו הם חבושים ולמשוך אותם לרחבת הריקודים.

דומני כי הסיפור מתכתב עם דברי המשנה:

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לביש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה (תענית ד, ח).

בשני הסיפורים הגברים סטטיים. בשני הסיפורים הבנות רוקדות. בשני הסיפורים מתרחשת חתונה המונית. המון זוגות מתחתנים באותו יום. מבריאת העולם יושב הקב"ה ומזווג זיווגים. והנה ט"ו באב ויום הכיפורים הופכים ליום של זיווג, של שמחה גדולה, של הארה, וזו הסיבה ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב". גם בחלומו של ר' נחמן זהו יום טוב מאין כמוהו, יום של "גודל כבוד התורה" שנוצר מזיווג העולמות.

לדעתי, החלום הזה בא לעורר את עולם התורה הנגלה. ר' נחמן אמנם ציווה את ר' נתן ללמוד פוסקים ושלחן-ערוך, אבל הכול יודו כי עיקר עיסוקו ומשיכתו של ר' נחמן היו אל הנסתר. ר' נחמן לא למד בישיבה וגם לא היה ראש ישיבה. במילים אחרות, ר' נחמן אומר לעולם התורה של ימיו וגם לעולם התורה של ימינו: אם אתם רוצים שיהיה סיכוי שאלמד אצלכם בישיבה, תצטרכו להכניס לבית המדרש שלכם את הכלות, שהן הסמל לכל מה שמעבר לד' אמות של הלכה, לנגלה, שאך בהם עוסקים אותם בחורי ישיבות. 

הוא קורא להכניס לבית המדרש את הנשיות שנושאת בכנפיה את השמחה בגוף, את הקלילות, השירה, הניגון, הריקוד, העדינות, החיים. החיבור בין העולמות עשוי להפרות את העולמות עצמם ואת יושביהם והתוצאה עשויה להיות "כבוד תורה גדול מאוד מאוד".

יפגשו רק במרחב החול

בחורי הישיבות מייצגים את הלימוד המסורתי, המושרש, היציב – ואילו הכלות מייצגות משב רוח מרענן של חידוש. החיבור ביניהם הוא חיבור בין הישן לחדש, בין המסורת לשינוי. דומה שניצנים של היענות לקריאתו נראו בארץ, אך עת הזמיר עדיין לא הגיעה. דרוש הרבה אומץ כדי ליישם את השינוי. למראית עין אכן זה "מצטלם רע". כלפי העולם החרדי למשל, הדבר נראה כגיחוך שרק יוסיף על הדימוי הלא רציני של עולם הישיבות הדתי-לאומי. אבל מעבר למראה החיצוני טמונה פה אפשרות לחידוש התורה ולנתינת כבוד לה.

אפשר להסתפק בסמליות, אך אני מבקש לקרוא בחלום זה קריאה ממשית לפתיחת מודל ישיבתי חדש. את המודל שרווח כרגע בישיבות תיאר החברותא שלי כמודל משולש:

א. רק בנים.

ב. כל הזמן. 

ג. רק תורה.

המודל הזה מועתק כמעט בצורה זהה מישיבת וולוז'ין של רוסיה לפני מאתיים שנה היישר אל ישיבות ההסדר של ימינו במדינת ישראל. לי, כבחור ישיבה, דרושים תנאים אחרים, פחות טוטאליים ועם יותר מרחבים, גם כדי לפגוש את הקב"ה וגם כדי לבנות עולם רוחני תוסס, ממלא ורלוונטי לחיים שאחרי הישיבה.

ידועה גם בעיית הרווקות בציונות הדתית וגם קל לאתר את מקורותיה. גם אם נער דתי-לאומי פוגש ומכיר בימי בחרותו את בנות גילו, לכל המאוחר בסוף התיכון דרכי המינים ייפרדו. אלו ללימוד תורה ואלו לגמילות חסדים, אלו לישיבה ואלו לשירות לאומי. כשהסדרניק מצוי חוזר מהצבא לישיבה אפשר להיות סמוכים ובטוחים שלא נשאר זכר מקשרי נערותו, ועל כן הוא ייאלץ לחפש את בת זוגו במפגשים מלאכותיים ומתישים. לאחר הישיבה סביר שבחור הישיבה ישוב לחיות בחברה מעורבת, באוניברסיטה או בעבודה.

נוצרו פה אפוא שני אבסורדים. הראשון הוא שלמעשה כל חייו של בחור דתי מתנהלים בחברה מעורבת למעט הזמן שבו הוא והקהילה רוצים שיתחתן. אבסורד שני הוא שאת האישה שהוא מחפש הוא יוכל למצוא במלאכותיות. בצורה טבעית הוא יוכל לפגוש בה רק במרחבי החול של חייו, באקדמיה או בעבודה. כדי לשמור על חיי הקודש טהורים מכל חשש איסור פריצות, חיי החול של הרווקים פרוצים לרוחות עזות הרבה יותר, כהתמודדות בחברה חילונית ללא מוסכמות הלבוש וההתנהגות הישנות-הצנועות, וללא אווירה תורנית, תמיכה והנחיה כבישיבה.

להכניס את האישה

בין הישיבה למה שקורה אחריה עובר קו חד, דיכוטומי ומבדיל בין הקודש לבין החול. אני מציע מעבר רך יותר, דרך קשת רחבה של מקומות בין הקודש לבין החול. לא אצטרך להכריע בין הרצון להיות תלמיד ישיבה לבין הרצון לקחת חלק במציאות הממשית. יש מקומות שכבר הולכים לכיוון הזה. הצעד שכבר נעשה הוא הכנסת התורה אל האישה. הצעד הבא הוא להכניס את האישה אל התורה.

בעקבות ר' נחמן אני מציע להקים ישיבה לבוגרים ולבוגרות. כעת אנסה לתאר את אותה ישיבה אוטופית בקווים כלליים למדי כדי לשבר את האוזן.

בראשות הישיבה יעמדו רב או רבנית. או שניהם. הישיבה תהיה מיועדת לבנים בוגרי צבא ולבנות לאחר שנתיים לפחות מסיום התיכון, כדי ליצור אווירה בוגרת. צוות הר"מים יהיה מורכב מרבנים ורבניות ואולי גם ממורים למחול, לשירה ולתחומים דומים. ב"סדר בוקר" כל תלמיד או תלמידה יבחרו לעצמם את הרב או הרבנית, בהתאם לתוכן או לסגנון הרצוי. השיעורים והדיונים יהיו משותפים. לגבי חברותות הנושא עדין יותר. לדעתי, תלמיד ותלמידה שמחליטים ללמוד בחברותא מצהירים מטבע הדברים גם על רצון לקשר אישי בהתקדמות, ולכן מן הראוי שלתלמיד לא תהיה יותר מחברותא אחת בת המין השני בו זמנית, כדי לשמור על צניעות. בתפילות תיפרש מחיצה. ראוי שיהיו גם מרחבי לימוד בלעדיים לכל מין כדי לאפשר למי שרוצה ללמוד עם פחות מתחים להיות שם. כדאי שיהיו גם שיעורים שיהיו מיועדים רק לבני מין מסוים. יהיו מגורי בנות ומגורי בנים כנהוג בצבא, ומי שלא יקפיד (או לא תקפיד) על הכללים לא יוכל להמשיך בישיבה. ההנחה היא שמי שהמטרה שלו היא פריצות יעדיף לחפש מקום אחר שבו יקל עליו לממש את תאוותיו, ומי שבחר לבוא לישיבה הזו בא להתקדם בתורה, בתפילה, במידות, ברוחניות, בצניעות ובמאמץ להתגבר על הפיתויים והניסיונות שלו.

ואני רוצה להבהיר: הכול באווירה בוגרת ובאמון בטוב שבאדם ובכוח הבחירה שלו. בשלב מסוים בכל מקרה אדם יעזוב את הקן, ולקן נותר להאמין בו ולסמוך עליו. אני מציע להקדים את האמון כבר לתקופת הישיבה עצמה, ולא להתחיל לתת אמון רק כשאין שום ברירה אחרת. אפשר לראות את ההצעה הזו כטיוטה פתוחה להשגות ושינויים, הן לפני פתיחת הישיבה והן כתוצאה מהניסיון שיצטבר.

אני מרגיש שהגיעה העת לפתוח מודל חדש שבו לא ייגרע חלקה של הישיבה מהעולם הנשי ובחורות ילמדו לצד בחורים, יפרו אחד את השנייה, התורה תתברך ומתוך האווירה הטבעית יצמחו להם כמה זוגות חביבים, שיוכלו להציב חלופה אחרת למשפט "אישה זה לא חברותא". אין מתבקש מזה. האוצר נמצא ממש פה, בבית המדרש שלנו. אני מקווה שהחיבור הזה יפתח פתח לתורה גדולה, שמחוברת יותר לבית, למשפחה ולחיים.

יהונתן רוט לומד במכללת 'מורשת יעקב'

פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביוני 2011, ב-גיליון שבועות תשע"א - עיוני חג ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. למה מנחם צייר את המלצר בדומות של אבישר? ודוק.

  2. אני מציע שהכותב יציע בשלב ראשון לברסלב לפתוח ישיבה כזו.

  3. ליהונתן רוט שלום וברכה
    אנא רשום אותי כתלמידה בבית המדרש המעורב שלך. אני אמנם בת ששים פלוס אבל הרעיון שלך מוצא חן בעיני.
    אני מעונינת בעיקר בלימוד בנוסח הדף היומי שבו המורה מסביר את הדף גמרא. פחות מעונינת בלימוד בחברותא או בלימוד עצמי.
    בברכה
    בת שבע

  4. יהונתן יקירי.
    בעניין רב קראתי את מאמרך, אכן אוטופיה במיטבה אך יחד איתה מתבקשת ביותר.
    לעניות דעתי כדאי לנסות ולהתחיל דבר כזה דווקא במסגרת תורנית-אקדמית, שהרי הלחץ והמירוץ אל התואר גם הוא מאבד רבים ורבות מלומדי ולומדות התורה.
    אפשר להפוך את מרכזי הלימוד של אוניברסיטת בר-אילן (לדוג') למודל כזה של ישיבה.
    מעבר לזה צריך עוד לפתח ולפתוח את הרעיון.

    בברכת חברים לתורה,
    שמעון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: