כיצד נשמור על 'בצילוס טורינגנסיס'? / משה בר-יוסף

 

בעיה יסודית במערכת ההדברה המהונדסת נפתרת באמצעים דומים למצוות הפאה, ופתרון חברתי לבעיית העוני משתקף במצוות הלקט. על משמעותן של מצוות הקציר

בקהילות רבות קיים מנהג שלפיו הברכה על ספירת העומר מושמעת תחילה מפי רב בית הכנסת, אך לי נראה כי ראוי שגם היוגב יברך. שכן בספירת העומר כלולה לא רק הציפייה למקדש אלא גם תודה לבורא עולם שזיכנו לחזור ולגדל כאן את לחמנו, ואין כמו היוגב מי שיכול להעריך זאת. אין כוונתי לפגוע חלילה בכבודם של רבנים ולהפחית מהתקווה לבניין המקדש, אלא להזכיר ערך גדול המצוי במקור המצווה.

בדברים הבאים נבקש להחיות ערך זה על ידי התחקות אחר טעמן של המצוות הקשורות לקציר וליבול המתחדש בספירת העומר.

ביטחון הבריאות

בספירת העומר אנו סופרים את הימים שבין קציר השעורים לקציר החיטים, שני גידולי תרבות חשובים שמוצאם מאזורנו. הקציר הוא חגו של הקוצר את שדהו אך גם חגו של אחיו החי עמו, זה שאין לו חלקת שדה או ששדהו לא הניב די מחייתו, וזאת בשל מצווֹת הקציר.

מצוות הקציר מופיעות לראשונה בפרשת קדושים (ויקרא יט, ט-י):  

"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור, ולקט קצירך לא תלקט, וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' א-לוהיכם".

בטרם נעסוק בפירוט המצוות נזכיר כי התורה ייחסה חשיבות מרובה למצוות אלו. זאת ניתן ללמוד ממקומן בפרשת קדושים – בין איסור אכילת בשר זבחים ביום השלישי ובין האיסורים "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו". נראה כי לכל המצוות מגמה אחת. גניבה ושקר הם מעשים נואלים ואיסורם נועד להבטיח את הבריאות החברתית של יחידים, קהילות ועמים. כך גם טעמו של איסור אכילת פיגולים – בשר זבח שלא נאכל בזמנו העלה בוודאי ביום השלישי רימה ותולעה, ועל כן אכילתו מהווה נזק בריאותי. מצוות הקציר המופיעות בתווך מגשרות ביניהם. בין האיסור הראשון שנועד להבטיח את בריאות הגוף ובין האחרון שמבטיח את בריאות הרוח, באות מצוות הפאה, הלקט והשכחה, ודואגות לבריאות הסוציאלית, לחלשים הנזקקים ללקט ולעוללות הכרם. 

האם למצוות אלו יש נגיעה במציאות ימינו? והרי מעטים הם היוגבים בארץ, ודאי פחות מאלף אנשי מעשה, ואילו לשאר מיליוני היהודים כאן אין לא שדות ולא חיטה ושעורה וגידולים אחרים המחויבים בפאה, לקט ושכחה! ברם, עיון בבסיס הסוציאלי של המצוות הללו יגלה כי משמעותן קיימת להן אף כיום.

ניצול החיידק

במחצית שנות החמישים של המאה הקודמת פרסמו שני חוקרים, ווטסון וקריק, את מאמרם על הסליל הכפול של מולקולות ה-DNA. מאמר זה שינה את פני מדעי החיים וסלל את הדרך להנדסה הגנטית, לאחר שחוקרים אחרים מצאו דרך לחבר מקטעי רצף של DNA שמקורו ביצור אחד עם מקטעים מיצור אחר. פריצת דרך זו אפשרה לצרף ולתקן תכונות תורשתיות של צמחים, בעלי חיים ובני אדם (אף שבגלל סיבות אתיות ביחס לבני האדם הדברים קורים בקצב הרבה יותר איטי), וכמובן גם של יצורים פשוטים יותר דוגמת שמרים. וכך, בפעילות מעבדתית האורכת תקופת זמן של שנה ופחות, ניתן כיום להעביר עמידות לגורמי מחלה או למזיקים ואפילו לקוטלי עשבים בלתי בררניים לזנים נבחרים של גידולים חקלאיים חשובים דוגמת התירס, הסויה והכותנה. מדובר בפריצת דרך ענקית, כי לו היינו משאירים שינוי כזה למהלכי אבולוציה, טיפוח והשבחה רגילים – ראשית, ספק אם הייתה מתרחשת התפתחות כזו; ושנית, נראה שהתהליך היה אורך זמן רב – אלפי ואולי מאות אלפי שנים. 

אחד התחומים הראשונים שבהם הנושא של התמרה גנטית נבדק ונמצא יעיל היה התמרת צמחים בגנים שמקורם בחיידקים קוטלי מזיקים. אחת הדוגמאות המוצלחות בתחום הזה הייתה ניצולו של חיידק ששמו בצילוס טורינגנסיס – שהיה קטלני לשורה של חרקים מזיקים דוגמת הפרודניה, זחל ההלקט הזיפי ועוד זחלי עשים המזיקים לכותנה ולגידולים רבים אחרים – להדברה. לשימוש בחיידק היה יתרון גדול – הוא פגע רק במעי החרקים המזיקים, לא בבעלי חיים אחרים ואפילו לא בחרקים המועילים. אך בכל זאת הייתה לשימוש בחיידק הזה מגבלה. מכיוון שהחיידק אינו משתמר לאורך כל זמן הגידול על הצמחים, העלים שטופלו בו לא היו מוגנים מספיק. מעבר לכך הייתה בעיה גדולה יותר שנבעה מכך שהחיידק מסוגל לפעול רק נקודתית במקום שבו הוא נמצא על פני הצמח. כל חלקי הצמח החדשים שגדלו לאחר מתן החומר, דוגמת קודקודי הצימוח וההלקטים החדשים שהתפתחו על צמחי הכותנה, נותרו פגיעים.

ההנדסה הגנטית אפשרה את השידוך בין החיידק האלים ובין הצמח הבלתי מוגן, שילוב שהביא ליצירת צמחים בעלי יכולת התגוננות מפני חרקים מזיקים. כתוצאה מכך, מגדלים כיום בארצות רבות זנים מהונדסים של כותנה על שטחים של עשרות מיליוני דונמים הגדלים ומניבים יבולים יפים ללא צורך בריסוסים התכופים של רעלים כימיים. 

חיסול העמידות

אחת הבעיות הגדולות של כל חומר הדברה (מלבד המחיר והנזק הסביבתי) – ומבחינה זו אף צמחי הכותנה שהושתל בהם הגן האמור נכללים בכך – היא התפתחות עמידות גנטית בקרב אוכלוסיות המטרה. דוגמה לבעיה זו היא העמידות של חיידקים כיום לפניצלין, עובדה שהביאה למירוץ בלתי פוסק אחר מציאת חומרים אנטיביוטיים חדשים שמנגנון פעולתם שונה משל החומרים האנטיביוטיים שהחיידקים הסתגלו לחיות עמם. 

הדרך המקובלת לפעול במצבים כאלה היא להפחית או להפסיק לחלוטין את השימוש בחומרים שנגדם התפתחה העמידות ולהיעזר בהם רק לאחר זמן ממושך ורק במצבים קיצוניים ובכמויות גדולות. כמו כן, מעדיפים כיום, אם אפשר, לשלב בטיפול חומרים בעלי מנגנון פעולה שונה.

לאור זאת, מיד עם ההצלחות הראשונות בשימוש בכותנה מהונדסת התעוררה השאלה כיצד להבטיח כי בעיה דומה של הופעת עמידות לא תופיע כעבור תקופה מסוימת גם בקרב החרקים המזיקים. הייתה זו בעיה רצינית, כי בכותנה המהונדסת הרעלן בוטא במהלך כל תקופת הגידול, מצב שהגביר את סיכויי ההתפתחות של אוכלוסיות חרקים עמידים.

כפתרון מקדים, דרשו החברות שמכרו זרעי כותנה מהונדסת מן המגדלים לייחד פאה בשדה לגידול כותנה בלתי מהונדסת. שילוב זה, של גידול כותנה מהונדסת וכותנה רגילה, נועד להבטיח כי אם יופיע בחלקה המהונדסת חרק עמיד, סיכוייו לפגוש בן או בת זוג בעלי עמידות גנטית דומה כלפי הרעלן יהיו קטנים פי כמה מאשר סיכוייו למצוא בני זוג שלא פיתחו עמידות לכך. חובה זו נכנסה כתנאי להסכמי המכירה של הזרעים החדשים והיקרים, ואכן, למרות השימוש הנרחב בזנים המהונדסים, בזכות הפאה לא דווח עד היום ברוב הארצות על בעיות של עמידות מזיקים.

הנה כי כן, מצאנו למצוות הפאה תועלת ביולוגית מוכחת בימינו. האם גם לשאר מצוות הקציר יש תועלת? על כך לקמן.

פרנסה מכובדת

נניח כי הארץ מחולקת לחלקות שדה כמספר התושבים, כשכל אחד מעבד את שדהו ואוכל מפרי עמלו. עתה נדמיין מצב פחות אידיאלי, שבו יש הרבה יותר משפחות משדות, ולכן נשארות משפחות חסרות שדות.

כדי למנוע מחסרי השדות לרעוב ללחם, אפשרות אחת היא שכל בעל חלקה יפריש חלק מסוים מהחיטה שקצר כמעשר וייתן אותו לחסרי השדות. לשנה הבאה, אם החלוקה הזו הייתה שוויונית, קרוב לוודאי שרוב בעלי השדות יעדיפו לא לעבד את שדותיהם. שכן מדוע להתאמץ כאשר ניתן לזכות ביבול גם ללא עמל?

אפשרות נוספת היא לעשות כפי שציוותה התורה. במקום להפקיר לרעב את חסרי החלקות, יש לשתף את העני בעבודות השדה, בליקוט ובאיסוף העוללות. הלקט יעזור כנראה לא רק לסדר החברתי אלא גם לבעל החלקה שכן בזכות הלקט יפחת הספיח, המזיק בדרך כלל ליבול הבא, וכן יתמעטו העוללות המושכות עכברי שדה הגורמים למחלות בכרמים ובמטעים. 

ומה הפיק העני מהלקט והשכחה? אין חישובים מפורטים על כך בתורה ובכתובים, אבל דומה שניתן לשחזר מידע מסוים בעניין הזה מסיפורה של רות, שהוא כמדומני התיאור היחיד שבו מצווה זו מוזכרת בכתובים כאירוע. וכך מובא במגילה (ב, טו-יז):

ותקם ללקט ויצו בועז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה,

וגם של תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה.

ותלקט בשדה עד הערב ותחבוט את אשר לקטה ויהי כאיפה שעורים.

בטבלה המצורפת נעשה ניסיון לחשב את שווי הכנסתה של רות בעת שעבדה כלוקטת מועדפת בחלקתו של בועז בשדות בית לחם. נתון מעניין שעולה הוא שללוקטת מועדפת הספיקו כשבעה ימי עבודה בלבד על מנת לספק את מחצית המנה הקלורית היומית כדי מחייתה במשך שנה שלמה. בהנחה שהייתה לה משפחה גדולה יותר, מסתבר שהיה די ב-20-30 ימי קציר שעורים כדי לאסוף כדי מחיית 3-4 נפשות.

נסייג ונאמר שאין לנו נתונים על לוקט שאינו מועדף, מה עוד שלא בכל יום הזדמן ללוקט להביא לביתו מנה כה יפה של דגן, אך דומה שדי בנתון זה כדי ללמדנו על חשיבות הלקט.

הנה כי כן – כיום, כשמדברים על מתן חכות לשכבות מצוקה במקום לספק את הדגים לביתם, קשה שלא להיווכח בתועלת שיש במצוות הקציר. מצוות הפאה, מעבר לרווח הביולוגי שבה, מחזירה את העני לחלקה המעובדת ומבטיחה לו הכנסה, ודואגת לכך שהשדה לא ייקצר בבת אחת – דבר שיספק מקלט לבעלי חיים שהיו נחשפים בפתאומיות רבה אם הקציר היה נשלם מיד; ושאר מצוות הלקיטה דואגות לכך שהעני לא יסתפק בחיי בטלה ויאסוף את מזונו.

 ————————————————————————————————

 טבלה לחישוב עדכני של שווי הכנסתה של רות המואבייה בעת שעסקה כלוקטת מועדפת בחלקותיו של בועז בשדות בית לחם:

איפה= 3 סאין

סאה= 6 קבין

קב = 24 ביצים

איפה= 3X6X24 =  432 ביצים

בהנחה שהביצים היו גדולות ושקלו50 גרםX 432=  21,600 גרם

משקל הסגולי של הביצה =g/ml 1.08

לחישוב הנפח של ביצים נחלק 21,600 גרם ב-1.08. התוצאה: נפח האיפה הוא 20,000  מ"ל = 20 ליטר

משקל של ליטר שעורה = 609 גרם

משקל20 ליטרשעורה = 12 ק"ג

ערך קלורי של ק"ג שעורה = 3,500 קלוריות

ערך קלורי של 12 ק"ג שעורה = 42,000 קלוריות

בהנחה שהשעורה שימשה להספקת מחצית מכמות הקלוריות (750 קלוריות) שנצרכה לנפש בתקופה האמורה, הלקט הזה יספיק להאכלת אדם למשך 56 ימים

מספר ימי לקט לצריכת נפש אחת למשך שנה = 6.5 ימים

פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביוני 2011, ב-גיליון שבועות תשע"א - עיוני חג ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: