הסבב האחרון / איתי אליצור

 

הדמיון המובהק בין מגילת רות ובין תחילת ספר שמואל רומז למאבק המתמשך בין שבטי יהודה ואפרים על זהותו של השבט הנבחר – שלגבולו ישכון המקדש ושממנו תצא המלוכה

רות ובועז, 1875

יש כמה מקומות בתנ"ך שבהם בולטת מאו-יםורן ההלכות הללו היו אופציונא שעיר סות הרגלים כולם, הדיים לתקופתם. ד העובדה שפרק מסוים נכתב כדי להזכיר פרק אחר. כביכול שני פרקים שנכתבו בתבנית אחת. כאלה הם מגילת רות והפרק הראשון בשמואל. נזכיר מעט דוגמאות הממחישות זאת:

הדמויות במגילת רות הן: "וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים", ובשמואל: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי". בני אלימלך נושאים נשים: "שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת", ואלקנה נושא נשים: "שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה". הנשים אומרות לנעמי: "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים", ואלקנה אומר לחנה: "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". ברות ה' פוקד את עמו, בשמואל הוא זוכר את חנה. בשני המקומות הסיפור נגמר בהיוולדו של בן שעתיד להמשיך את האישה, גיבורת הפרק, אחרי שכבר נראה שלא יהיה לה ממשיך. בשני המקומות האישה אף מתאמצת להתקרב לה' ולמשפחה המדוברת, למרות שבני המשפחה מנסים להרחיק אותה.  

המשכה של המגילה

וכעת יש לשאול, איזה פרק קדם לחברו? מיהו הפרק שנכתב על מנת להתחבר לפרק קודם? התשובה היא פשוטה. לא מתקבל על הדעת שמחבר יצמצם את עזות הביטויים; יותר הגיוני שהוא ירחיב אותם. לכן, אם מחבר נתקל בביטוי "אשר היא טובה לך משבעה בנים" הוא יכתוב "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים"; לא מתקבל על הדעת שהוא יצמצם ויעשה ההפך. זאת ועוד: ברות המילה "אפרתים" היא הגיונית ונצרכת. הם אפרתים מבית לחם יהודה, כלומר אנשי בית לחם אפרתה. אבל בשמואל המילה הזאת מיותרת. אלקנה לא היה אפרתי במובן של בית לחם וגם לא היה בן שבט אפרים. הוא היה מהר אפרים, אבל זה כבר כתוב בראש הפסוק. אין לומר אלא שהביטוי הוזכר שוב בסוף הפסוק כדי להזכיר את רות.

ספרי נביאים ראשונים מכירים את תפקידם כיוצרי רצף ולכן הם פותחים בפסוק הבא לקשר את הקורא לספר הקודם. ספר יהושע מתחיל ב"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה'", ספר שופטים מתחיל ב"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ", ספר מלכים מתחיל ב"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", שגם זה סוג של חיבור לסוף שמואל. מדוע אפוא לא מנסה ספר שמואל להתחבר לסוף ספר שופטים? נראה שטעם הדבר משום שבעל ספר שמואל לא חשב שהוא צריך להתחבר לספר שופטים. מבחינתו כבר יש ספר אחד אחרי ספר שופטים, והספר הזה אכן מתחיל בפסוק שבו אמור להתחיל הספר שאחרי שופטים: "ויהי בימי שפט השפטים". בפרק הראשון בשמואל הוא מנסה להתחבר אפוא לספר הזה.

אם כך הם פני הדברים, אפשר אולי לצעוד צעד נוסף ולהציע הסבר עוד יותר נועז ומחודש. ייתכן שמגילת רות הייתה בראשית דרכה הפרק הראשון של ספר שמואל, ורק לאחר מכן הובדלה ממנו.

כך או כך, התנ"ך מעמיד בפנינו שני סיפורים דומים מאוד. האחד מוביל ללידתו של דוד והאחד מוביל ללידתו של שמואל. בשני פרקים אלה נפתח פרק חדש בתולדות ישראל, פרק המלוכה, ומתוך שניהם בא לידי ביטוי גם ההבדל. במוקד הפרק העוסק בחנה ושמואל עומד המשכן, ואילו מרכיב מרכזי זה נעדר ממגילת רות. התחליף למשכן הוא בית לחם, שנקראת גם הבית. ולא בכדי אנו קוראים את הפרק הזה ביום שבו מצווים אנו להביא לחם אל הבית, אותו בית שבבנייתו החל דוד.

דחיית השניים

כידוע, לא רק פרשת שמואל וחנה מתקשרת למגילת רות. מגילת רות מזכירה מאוד גם את פרשיית יהודה ותמר. זאת, מעבר לעובדה שמדובר באותה משפחה. בשני המקרים מסופר על שני אחים שמתו, על תשוקתה של האישה להמשיך את זרע המשפחה, על רצון של המשפחה לדחות אותה ועל התייצבותה של האישה אצל האיש כדי להגשים את מטרתה. בשני המקומות יש איש שאינו רוצה למלא את תפקידו כמקים הזרע (בשניהם אף נזכר השורש שח"ת), ובשני המקומות נולד בסופו של דבר הזרע הממשיך (וזה קיים גם אצל חנה).

שני הבנים הנדחים מהשושלת מוכרים ממקומות נוספים. שני בני עלי שבמשכן, וכנגדם – שני בני שמואל שלא הלכו בדרכו. שמואל רצה שבניו ישפטו את ישראל אחריו. כלומר: הוא רוצה למלוך. אבל כמו שעלי לא זכה לכך, כך שמואל לא זכה לכך. בני עלי בני בליעל לא ידעו את ה', וגם בני שמואל לא הלכו בדרכיו. זהו המשך לשני בני יהודה ושני בני אלימלך שנדחו מהשושלת (וגם בשושלת הנבחרת השנייה של עם ישראל, הכהונה, נדחו השניים הראשונים ומתו ללא בנים. השלישי המשיך את השושלת).

בין האפרתים

שני שבטים מתמודדים על ההנהגה משחר ימי ישראל, יהודה ואפרים. שניהם גובלים בנחלת בנימין, שבגבולה אמור להימצא המקום אשר יבחר ה'. זה מקור המתח בין בית-אל ובין ירושלים: בית-אל היא הגבול בין בנימין ואפרים, וירושלים היא הגבול בין בנימין ויהודה. ה' בחר ביהודה למלכות ולכן בחר בירושלים, היא המקום שבו אפשר להעמיד מקדש בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלקו של יהודה. באופן סמלי, דווקא יעקב הרואה באפרים את הבן הנבחר מצביע על בית א-להים שבבית-אל, המקום שבו אפשר להקים מקדש בחלק בנימין וסנהדרין בחלק אפרים.

השכינה שורה בנחלת בנימין. כך היה בכל תחנותיו של המשכן מלבד שילה. המשכן הוקם בשילה על ידי יהושע, איש אפרים, שסבר (וכך סברו ישראל) שנבחר למלכות מפני שהוא איש אפרים. כנגד בית-אל של אפרים, בחר ה' בירושלים של יהודה. כנגד האפרתים העולים למשכן שילה של אפרים בפתיחת ספר שמואל, בחר ה' באפרתים בני בית לחם יהודה הפותחים את סיפורה של מגילת רות. אפרתים בני אפרים ואפרתים בני בית לחם יהודה. שני בני עלי ושני בני שמואל, אנשי הר אפרים, נדחו. "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם… וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר:  וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב: וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן" (תהילים ע"ח). הצגת פרשת חנה ושמואל מול פרשת רות ודוד פותחת את הסבב האחרון במאבק בין האפרתים האלה לאפרתים האלה. מכאן ומכאן נבחר דוד למלכות. משכן שילה יינטש, וה' יבחר בירושלים.

פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011

פורסמה ב-6 ביוני 2011, ב-גיליון שבועות תשע"א - עיוני חג ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: