אל מול פניך / ישי מבורך

 

ההתגלות הא-להית דורשת מהאדם את כולו, את התמסרותו המוחלטת, וכדי להיענות לה עליו לקבל על עצמו תחילה את העול המטפיזי הכרוך בה. מסה בעקבות ר' צדוק מלובלין ולוינס על הארה, אהבה ומחויבות

איור: דוב פרידמן

אל מול הפנים של האחר – קובע הפילוסוף עמנואל לוינס – השתיקה בלתי אפשרית; אתה לא יכול אלא להיענות: 'מן הרגע שהאחר מסתכל בי, אני אחראי כלפיו אף מבלי ליטול כלפיו כל אחריות שהיא; אחריותו מוטלת עליי' (אתיקה והאינסופי, עמ' 73). מה שלוינס מלמד על פני האדם, ר' צדוק הכהן מלובלין מלמד על אודות התגלות הארת הא-לוהים לאדם, שאיננה אלא חשיפת הפנים הא-לוהיות – 'כי לעולם פנים הוא הארה כאשר מגיע לאדם' (צדקת הצדיק צד) – שלמולה אינך יכול אלא להיענות. אין לראות קביעה זו כקביעה אונטולוגית, כביכול נשללת מהאדם הבחירה; האדם חופשי להתכחש לפנים המביטות אליו, הן הא-לוהיות והן האנושיות: 'אפשר להרוג את האחר. התביעה האתית אינה בבחינת הכרח אונטולוגי. אין בכוחו של האיסור על רצח לעשות שהרצח יהא בלתי אפשרי' (אתיקה והאינסופי, עמ' 68); אך האדם איננו יכול להיות אדיש להתגלות הדורשת היענות. הוא יוכל להתכחש לה, להדחיקה מעליו, לכפור בה או להסיט את עיניו ממנה, אך הוא לא יוכל להיות אדיש כלפיה.

גילולי המותרות

את ספרו צדקת הצדיק פותח ר' צדוק בפסקה המותירה רושם עז בקרב הפוגש בה:

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים, שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל…

האינטנסיביות הרוחנית שבפסקה מציגה עצמה בחיפזון. חיפזון ממה? מניתוק האדם מתאוות העולם הזה. המפגש של האדם עם א-לוהיו חייב להיות מלווה תחילה בניתוק, בקריעתו מהקשר מסוים – העולם הזה על תאוותיו. ר' צדוק מודע לקושי שבדבר, ואולי לאי-האפשריות שבדרישה הזו, ולכן הוא מוסיף הסתייגות – אולי יוכל – מי יודע אם בכלל הניתוק יצליח? בעקבות כך עולה שאלה על מה שלא נוכח בפסקה: ומה יקרה אם האדם לא יצליח לנתק עצמו? מה יקרה אם החיפזון כשל, והאדם נותר קשור לעולם הזה, והרגע שהתעורר בקרבו כבר הלך לו? האם האדם יוכל לעבוד את ה'? האם הניתוק מהתאוות הקושרות הוא תנאי הכרחי לעבודה זו?

התשובה לכך היא שאכן זהו תנאי הכרחי, עד כדי כך שהחיפזון שר' צדוק מדבר עליו איננו החיפזון שבעבודת ה', אלא החיפזון שבעבודת הניתוק, שרק בעקבותיה יוכל לכנוס האדם אל שערי העבודה. וכך אנו מוצאים את ר' צדוק מלמד כי 'קבלת עול מלכות שמים שלמה אמרו (ברכות טו) נפנה – פירוש מכל גילולי תאוות עולם הזה המותרות אשר לא לשם שמים… וקורא קריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, ומתפלל' (צדקת הצדיק ו).

בעקבות הקביעה הזו עולה שאלה חריפה, בנאלית משהו: מה יש בהן בתאוות עולם הזה שעומדות וצרות את היכולת לכנוס בשערי עבודת ה'? ואם יתמה הקורא ויענה, הרי עבור ר' צדוק והעולם היהודי בכללו, החטא מונע את ההתקשרות עם א-לוהים, נמשיך ונשאל: מדוע התורה מכניסה את תאוות עולם הזה לקטגוריה של חטא? ומעבר לכך, האם מה שמפריע לר' צדוק זהו החטא? הרי הוא אומר מפורשות שהוא מדבר על 'תאוות עולם הזה' המותרות'. לא איסורי עריות או מאכלות אסורות עומדות לנגד עיני ר' צדוק, אלא עצם הרצון לאכול ועצם ההתאוות לאישות, הם העומדים כחוצץ בפני הא-לוהים. מדוע? מה יש בו ביצר, אפילו הוא להיתר, שמונע את הקרבה לא-לוהים?

נראה כי בפסקה השנייה בספר נוכל לקבל רמיזה לעניין:

שצריך לידע למי עובד, וזהו הברכה לפני כל מעשה לייחד כל מעשיו לה' כמו שנאמר בכל דרכיך דעהו… וזהו התחלת הכניסה לתורה כמו שנאמר (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה'. ויראת שמים הוא על ידי שויתי ה' לנגדי תמיד… והיינו ברכות שכולן מתחילין בלשון נוכח שמיד בהתחלת הברכה צריך להיות השם יתברך נוכח עיניו כאילו עומד עליו ומצווהו.

ר' צדוק מציב בדברים אלו תנאי מקדים נוסף לעבודה: התחלת הדרך הרוחנית של האדם היא ביראת שמים, היא הידיעה למי הוא עובד. הידיעה איננה ידיעה פילוסופית-תבונית – מהי הא-לוהות, ההוכחות לקיומה וכדומה – אלא הכרה ממשית של האדם בדבר הניצב בתוך חייו כחלק מחייו, מה שר' צדוק מכנה בתורות אחרות שלו 'הכרת הנוכח'. האדם מוצא את 'השם יתברך נוכח עיניו כאילו עומד עליו'. זהו התנאי לכניסה לשערי התורה (תורה ועבודת ה' משמשים בערבוביה בכתבי ר' צדוק). הכרת הנוכח היא נקודת מוצא ולא תכלית כפי שהיינו חושבים. היא ההתחלה של כל העבודות, לא היעד שלהן. 

פתיחות וחוב

האם דברים אלו עומדים בסתירה לפסקת הפתיחה של הספר, שבה הוא קובע כי ההתחלה היא ההתנתקות מתאוות עולם הזה דווקא? נראה לומר כי ר' צדוק רוצה להציג בפנינו את שני הצדדים של אותו המטבע; החיפזון של האדם לנתק עצמו מתאוות עולם הזה איננו אלא תוצר של 'הכרת הנוכח'. אלו הם שני אקטים הנובעים זה מזה. ההבנה העומדת בבסיס הקביעה הזו היא שנוכחות טוטאלית של אחד בפני האחר, נתינת פנים של אדם בלז, יוצרת כלפיו חוב מוחלט, חוב שאיננו יכול להיפרע אלא בהינתקות מוחלטת מכל מה שאיננו שייך לנוכח – 'במצב של קרבה לאחר מצוות אותי פניו… לשרתו… הפנים מבקשות אותי ומצוות עליי' (אתיקה והאינסופי עמ' 74) . לשון אחר: התגלות כרוכה מיניה וביה בחוב כלפיה; התגלותו של א-לוהים, 'אנכי ה' א-להיך' (שמות כ), מביאה מינה ובה לצו הטוטאלי של 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' (שם). אין אלו שני שלבים, אלא נושא אחד בעל שני מרכיבים – 'אנכי קודם ללא יהיה לך כי על ידי ההתבוננות הגמורה באנכי מצד אמונה הברורה בהשם יתברך שהוא מצוי, הוא ניצול מלא יהיה' (צדקת הצדיק מא).

התגלות פניו של הקב"ה איננה פעולה ללא היפעלות של האדם. ה'אנוכי' המופיע לו לאדם כרוך ב'לא יהיה' הדורש ממנו לנתק עצמו מכל 'תאוות עולם הזה', לא מפני היותן רעות אלא מפני היותן לא לה'. אי היענותן לדרישה הטוטאלית של ההתגלות גורמת להכחשתה וממילא הן הופכות להיות כעבודת 'גילולי תאוות עולם הזה המותרות'. זו הסיבה מדוע ראשית כניסת האדם לעבודת ה' מחייבת את הנוכחות הא-לוהית מחד, ואת קריעת הקשר לתאוות עולם הזה מאידך.

במאמר מוסגר: בהכרת החוב הנמצא בתשתית התגלותם של פני האחר טמונה אף הבנה מאירת עיניים על אודות ברית הנישואין. על דרך הדרוש, את המימרא החז"לית ש'אסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה' (קידושין מא) יש להבין על רקע משמעות ראיית הפנים – בבסיס התקשרות הקידושין עומד החוב המוחלט של האדם כלפי הפנים הניבטות אליו, פני האיש ופני האישה. האיסור על הבגידה המעוגן בטוטאליות של ההתקשרות נעוץ בפנים הניבטות בי ודורשות את כולי – התחייבותי איננה אלא היענותי לפנים, ולא יצירה עצמאית המכוננת על ידי.

קיום בצל ההיענות

במקום אחר מלמד ר' צדוק כי בפנים הא-לוהיות המתגלות לאדם יש מן הזעם:

פעמים משיג האדם הארה, ועל ידי זה מגיע ליראה והוא פנים של זעם… ובכל מקום פני הוא פתיחות אורו… ובשעת מיתתו אדם רואה שכינה, זה נקרא פנים של זעם כי לעולם פנים הוא הארה כאשר מגיע לאדם (צדקת הצדיק צד).  

הפנים הא-לוהיות הינן, בראשיתן, פנים של זעם. האדם חש שרק כאשר ילכו הפנים יונח לו, וכל עוד הפנים ניתנות בו הוא במצב של יראה ש'איננה נייחא' (שם). מהו הזעם הזה? מהיכן חוסר הנחת שבנתינת הפנים? הזעם וחוסר הנחת מקורם בדרישה להתמסרות מצד האדם ש'אם מדחה אז [את התמסרותו] מפניו [פני ה'] על ידי הוללות ומחשבות אחרות אז אין נתקן חס ושלום' (שם). ניתן דעתנו; ר' צדוק איננו מדבר כאן על חטאים, על רעה שהאדם יצר, אלא על 'מחשבות אחרות', הסטת המבט למקום אחר. סופו של האדם המפנה את עיניו הוא קשה, ובהקשר זה מביא ר' צדוק את הפסוק המר: 'והנפש אשר תפנה… ונתתי את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו' (ויקרא כ) – מוות רוחני של הנפש שנכרתה מעם הא-לוהים.

עולה השאלה, מדוע מוות? הרי האדם הסיט מבטו מפני הזעם המצמיתות, הדורשות את כל כולו – אלו פני הזעם המביאות על האדם את הכיליון, 'כי כשהשם יתברך נותן פניו בו ומסתכל אליו… ואמר "פני ילכו והניחותי לך" – כי יראה איננה נייחא כנודע' (שם). הסטת המבט מהן יש בה כדי לגאול את האדם מהדרישה הטוטאלית ממנו, ולכאורה רק כאשר ילכו הפנים תבוא המנוחה!

תמיהה זו חושפת הנחת יסוד הטמונה בתודעה היהודית כפי שהיא מוצאת את ביטויה בדברי ר' צדוק: הציור היכול לעלות ברוחנו הוא של אדם העומד אל מול דרישה הנדרשת ממנו על ידי הפנים, אך אין הדבר כן. עבור ר' צדוק, האדם לא עומד קיים לפני הדרישה ואז מגיעה אליו דרישה. אין דבר לפניה, וזאת משום שהדרישה של הפנים היא הראשית, שממנה הדברים מתחילים. ה'אני' של האדם נוצר בעקבות ההידרשות, ולא לפניה. אין 'אני' העומד לעצמו, חופשי מהעול של הפנים; האינדיבידואל הוא תוצר ולא מקור, וכדבריו של פרנץ רוזנצוויג: 'אני מתגלה בכל ישותי רק בדברי אל הזולת. במילים אחרות, אני מתחיל לדבר ואני מסוגל לדבר מכיוון שאני מוצא את עצמי קרוא על ידי אתה. אין דיבור סגולי שלא היה בגדר מענה לקריאה המופנית אלי: היה!' (כוכב הגאולה).

האדם המסרב להביט בפנים הא-לוהיות ולהיענות לדרישתן, מיניה וביה הוא נכרת מעם הא-לוהים, כי הדרישה של הפנים ממנו היא המכוננת אותו. צלם הא-לוהים שבו הוא החיים בצל הדרישה של הפנים הא-לוהיות ממנו. וכך הדבר מופיע בסיפור בריאת האדם; רק לאחר דרישתו של הא-לוהים 'איכה?!' האדם יכול לפנות אל עצמו כ'אנוכי': 'וישמעו את קול ה' א-להים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' א-להים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' א-להים אל האדם ויאמר לו איכה. ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא' (בראשית ג).

מזעם לרצון

אדם המחפש את המנוחה, לא ימצא אותה בפני הזעם הא-לוהיות. אך ר' צדוק, בפסקה המובאת לעיל, ממתיק את הזעם בהבנה שהתמסרות לפנים תוביל לפנים של רצון ואהבה – 'וכשמגיע על ידו [על ידי פני הזעם] לאהבה הוא פנים של רצון: ועל ידי היראה שיש לו הוא מתקן הזעם שבפנים ומתהפך לרצון ובא אחר כך לאהבה' (צדקת הצדיק צד). ההתמסרות המוחלטת לפנים המתגלות מגלה שפנים אלו רוצות אותי. הפנים דורשות אותי ובעצם כך רוצות אותי – את כל כולי. זהו היפוך הזעם שבפנים לרצון. הזעם הדורש התמסרות טוטאלית, שלמולה 'אתה לא יכול אלא להיענות', לא נמחה אלא מתהפך להתגלות כרצון. הא-לוהים המתגלה אל עם ישראל בהר סיני וקובע 'לא יהיה לך' הוא הא-לוהים המתגלה באהבתו – 'אהבתי אתכם אמר ה" (מלאכי א).

גילויים של הפנים כפנים של רצון משחרר את האדם מהיראה הגדולה לאהבה. האדם מגלה עצמו כרצוי לפני המקום – חייו אינם אלא חיים שנתנו בהם עין, ולא העין הבוחנת, אלא העין הדורשת –בוחרת; הוא נבחר להיות מושאה של העין, של המבט הספציפי הזה הניתן בו ברגע זה, ולא אחר. אולם, יקשה המקשה, האהבה כאן תלויה בדבר, היא תלויה בהתמסרותי הבלעדית, ולפיכך בטל דבר בטלה אהבה, ומה שווה האהבה הזו? אך לא היא. ר' צדוק מגלה כי הפנים הא-לוהיות רוצות בו באשר הוא שם, ובכך הוא זוכה לשחרור גדול. דבר לא יבטל את האהבה הנעוצה בדרישה. הדרישה הדורשת את האדם כולו דורשת אף את נפילתו, את היעדר היענותו. וכך, באחת מן הפסקאות המוכרות ביותר בהגותו, הוא קובע על תהליך התשובה: 'עיקר התשובה שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות, רצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך… ומאחר שהשם יתברך רצה כן הרי הכל זכויות וזוכה לכפרה גמורה' (צדקת הצדיק מ). אין לטעות בפרשנות לשורות המצוטטות כאן, כביכול הא-לוהים רצה בדברים עוד לפני שנעשו. כביכול הוא פעל דרך האדם למימוש תוכנית טלאולוגית נסתרה; לא היא. הא-לוהים רוצה בזדון, למרות היותו זדון. דרישתו הטוטאלית למסירות אין קץ מתהפכת על עצמה, והופכת לרצון אין קץ, לרצון באדם כולו על זדונותיו ושגגותיו. מה שמוביל להכרזתו של ר' צדוק בשם מורו, ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא: 'שכל נפש מישראל איך שנופל, הוא נופל בחיקו של ה' יתברך' (פרי צדיק נשא).

דא עקא, גילוי זה, 'הארת העיניים' הזו, תתגלה לאדם רק עם הישרה חוזרת של מבטו אל עבר הפנים הא-לוהיות הדורשות. לא מקרה הוא כי ר' צדוק קובע כי הארת ה' את עיני האדם היא היא 'עיקר התשובה' – האדם משיב את מבטו אל הפנים המתגלות ורואה כי המבט רוצה אף את פזילתו.

אי תרבות

דבריו של ר' צדוק, בעומקם, קוראים למפגש עם הפנים הא-לוהיות. המפגש, התגלות הפנים, יכול לכונן עצמו רק בהיפתחותה של הכרת האדם למחיר של התגלות זו. בכך נפתח פתח להתגלות – שימה על לב של הדרישה הנדרשת מאיתנו יכולה היא להנכיח את הפנים. במילים אחרות, פתיחות אל העול המוטל אל תוך חיי האדם בבחינת עובדה מטאפיסית היא היא הפתח להתגלות הפנים.  

קבלת עול מלכות שמים היא הצעד הראשון להתגלות הפנים. בהקשר האמור, קבלה זו היא לקבל שישנו עול, שישנו 'המשהו' הרובץ על כתפי. מהו המשהו? לכל אחד הוא מתלבש בלבוש אחר. אך העול ישנו; המועקה, האימה, החיסרון, וכך הלאה, הם תולדות של העול הקיים בעולם מעצם בריאתו. זהו עול מטאפיסי העומד על צוואר הבריאה בעקבות מבטו של הא-לוהים. 'המביט לארץ – ותרעד' (תהלים קד). היהודי מוצא אותו ב'עול תורה ומצוות', ר' נחמן מוצא אותו ב'תשובה על התשובה', ר' צדוק ב'הכרת הנוכח', אדמו"ר הזקן ב'ביטול היש', לוינס בפנים של 'האחר', פרויד ב'סופר אגו', לאקאן ב'סדר הסימבולי', סארטר ב'בחילה', קאמי ב'אבסורד הסיזיפי', וכן הלאה וכן הלאה – כל אלו הם התולדה ממבט עיני הא-לוהים. החיים בצל המבט הזה הם המכוננים את צלם הא-לוהים של האדם – את עובדת היותו נדרש, 'קרוא על ידי אתה'.

ניתן לומר כי חווית החיים של האדם היא חוויה של נִדרשות; משהו בהוויה דורש ממנו את כל כולו. פעמים והוא מוצא את הדרישה הזו במבטו של ההורה, של התינוק, של הזולת, אך המקור לדרישה זו הוא הפנים הא-לוהיות, הדורשות עד אינסוף ואין תכלית. וכפי שדוד המלך זועק בתהילים 'אנה מפניך אברח?!'. דוד רוצה לברוח, אך הפנים הא-לוהיות מעיקות עליו: 'כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה. אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח' (תהילים קלט). דוד לא מצליח לברוח; הוא מוצא כי יש עליו עול ומועקה: 'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך' (שם).

לאור האמור, אורח חיים של תורה ומצוות איננו ממצה עצמו אם לא קיים בו 'עול המצוות'. קרי, אם המצוות מתהוות להיות עבור האדם אורח חיים אותנטי וקוהרנטי, המקיים את עצמו ללא הפרעה לנינוחות התרבותית האנושית של האדם, אזי קיום המצוות מאבד את הממד הא-לוהי שבו. המצוות הן התארגנות סביב ה'יותר מדי' הנדרש מן האדם מעם הפנים – הן חייבות לשמר בעצמן את אותה 'אחריות דורשת' שהוטלה על ואל עבר האדם באותו מעמד נשגב, שבו 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש' (דברים ה), ולא להיות הקונסטרוקטים שעל גבם האדם בונה את עולמו היציב מפני הרוח המצויה. כן, המצוות חייבות לגלם את שפרויד כינה 'אי-נחת בתרבות'. הן מתגלות לאדם כהפרעה, כ'יותר מדי לחץ' המבקש אותו ודורש אותו לאהבה שתהיה 'בכל לבבך ובכל נפשך' – אהבה לא אפשרית בהיותה אהבה שבמוקדה 'מסירת עצמו' של האדם ולא בניין עצמאותו. המצוות, בהיותן נגזרות מן הפנים הא-לוהיות המתגלות, הן לא תרבות; הן אי-תרבות, הפרעה ועול.

פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביוני 2011, ב-גיליון שבועות תשע"א - עיוני חג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: