תורה באין מנחה וקציר / רון פכטר

 

הצמדת חג השבועות לחג הפסח, באמצעות הדרשה של 'ממחרת השבת', מעידה על הכרעתם של חז"ל בדילמה שהתעוררה אחרי החורבן לגבי עתידו של החג הקצר ונטול המצוות המיוחדות

ביכורים בקיבוץ, שנות ה-50

שונה הוא חג השבועות משאר הרגלים במספר דברים. הוא מונה רק יום אחד, ואינו נושא עמו תאריך מוגדר, אלא תלוי במניינם של בני ישראל: "וספרתם לכם… תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג); "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור חמישים יום" (דברים ט"ז).

יותר מכך: בעוד פסח וסוכות הינם בעלי מרכיב היסטורי בנוסף למרכיב החקלאי המצוין בהם, הרי ששבועות מוגדר בתורה כחג בעל סממן חקלאי מובהק ובלעדי שאין לו ולא כלום עם מוטיבים היסטוריים כלשהם. מובהקותו של חג השבועות כחג חקלאי נטול משמעות היסטורית ניכרת בכל פרשיות המועדות שבתורה: בספר שמות (פר' משפטים), בספר ויקרא (פר' אמור), בספר במדבר (פר' פינחס) ובספר דברים, שמיד נרחיב בו. מן המקורות השונים עולה תמונה שלפיה חג השבועות הוא "חג הקציר ביכורי מעשיך", שבו מקריבים "מנחה חדשה לה'".

בסוף פרשת ראה שבספר דברים (טז) מופיעים פעם נוספת שלוש הרגלים כחטיבה אחת. אולם בחטיבה זו יוצא הדופן מכל הרגלים הוא חג הפסח המשלב את המוטיב החקלאי עם הפן ההיסטורי כאחד, ואילו הן חג השבועות (המוזכר כאן לראשונה בשמו זה) והן חג הסוכות מבליטים אך ורק את המימד החקלאי שבהם:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ 
מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים 
בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ

המעניין הוא ששני המועדים הללו, המדגישים את המימד החקלאי, שותפים גם לאזכור מוטיב השמחה. הנה כך נאמר לגבי חג השבועות:

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ
אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ
וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ

ובלשון זהה כמעט בהקשר חג הסוכות.

השמחה במועדים אלו נובעת מטבעם החקלאי: הברכה הא-לוהית המורגשת על ידי עובדי האדמה. באזכורו של חג הפסח נעדר לחלוטין עניין השמחה, היות שהוא אינו מציין אירוע חקלאי ספציפי למעט האזכור של קיום החג במועד חודש האביב. 'קשר החגים החקלאיים' שבין שבועות לסוכות מקבל ביטוי מובהק בתקופת הבאת הביכורים, הנפתחת בשבועות ומסתיימת בסוכות, כדברי המשנה: "מעצרת ועד החג מביא וקורא" (ביכורים א, ו').

הדילמה של חז"ל

חז"ל במדרש ספרי כבר עמדו על המשותף בין חג השבועות ושאר הרגלים, ויותר מכך עמדו על ההבדלים ביניהם, באומרם:

וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה –

מלמד שכל שנוהגים בעצרת נוהגים בפסח ובחג.

יכול כל שנוהגים בפסח ובחג ינהוג בעצרת?!

תלמוד לומר האלה – אלה נוהגים בעצרת ואין מצה, סוכה ולולב ושבעה נוהגים בעצרת.

חג השבועות אינו רק חג חקלאי מובהק – שמועדו נקבע לפי 'החל חרמש בקמה' – אלא גם כזה שנעדר כל מצווה מיוחדת, כמו מצה, סוכה ולולב. לעובדה זו השפעה גדולה על אפשרות שרידותו ומובהקותו של החג בהעדרו של מקדש שבו מקריבים את המנחה החדשה.

עובדה זו עשויה להאיר אור חדש על המחלוקת הגדולה ששררה בין הבייתוסין והצדוקים מחד, ובין הפרושים וחז"ל מאידך, על אודות פירוש המונח "ממחרת השבת". אין ספק שחז"ל בדרשתם הוציאו את המילה "שבת" מפשטה, מתוך כוונה להצמיד את ספירת העומר לחג הראשון של פסח ובכך לקבוע את תאריך חג השבועות, והשקיעו בכך מאמץ גדול: ריבוי הדעות של התנאים המובאות בתלמוד (סה ע"א – סו ע"א) להוכיח את עמדתם מעיד על כך.

נראה שהוויכוח התעצם לאחר חורבן בית המקדש השני, בתקופתו של רבן יוחנן בן זכאי; ואולי היה זה מאבקו של רבן יוחנן בן זכאי לשינוי המציאות שהייתה קיימת עד אז. עדות מעניינת לוויכוח מופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת מנחות דף סה ע"א:

שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת.
נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים מנין לכם?
ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבנו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא;
לפיכך עמד ותקנה אחר השבת כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים…

דומני שניתן למצוא לכך הסבר היסטורי בעל משמעות חינוכית. חורבן בית המקדש היווה נקודת מפנה בקיומו העתידי של חג השבועות. עם חורבן הבית איבד החג את תוכנו ומרכיביו. לא עוד עלייה לרגל, לא עוד הקרבת מנחה חדשה, טקס העלאת הביכורים אינו רלוונטי, ואם כן עלתה התהייה מה תהיה מהותו של החג. שבועות נותר ללא מצווה מעשית וללא כל תוכן ייחודי.

העלייה לרגל והקרבת הקרבנות היו מרכיב משמעותי גם ברגלים האחרים, אך בניגוד לשבועות,  הללו נשארו עם המצוות הפרטניות שאינן תלויות בבית המקדש. אכילת מצה, ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים כסממן חקלאי שאינו תלוי במקדש קיבלו כעת משנה תוקף. בחג הפסח יתחיל להתפתח מוטיב סיפור יציאת מצרים. המצוות שיישמרו יהפכו להיות זכר לתקופת בית המקדש – "זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור". אולם שבועות מה יהא עליו? מה יהא תוכנו לאחר החורבן? האם הוא יצליח לשרוד במצוקות העתים והגלות, בהיותו  נטול תאריך קבוע על פי שיטת הצדוקים, ונטול מצווה מעשית המאפיינת אותו?!

שהם יודעים לחדש

הצדוקים דבקו בשיטתם והצמידו את שבועות באופן קבוע לשבת – שבת בראשית, וכדברי אותו זקן שצוטט לעיל בגמרא – "עמד ותקנה אחר השבת כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים". הצמדת חג השבועות לשבת בראשית תשמור עליו מאבדון ותעניק לו משמעות של שבת אריכתא – עד שייבנה בית המקדש ותחזור עטרה ליושנה. אולם חז"ל לא ראו בכך פתרון, וכדברי ר' יהושע במנחות:

ואם תאמר עצרת לעולם אחר השבת – היאך תהיה נכרת משלפניה?

אשר על כן,  חפצו חז"ל להעניק לשבועות תוכן עצמאי – מהותי יותר – כדי לשומרו לדורות. מציאת מרכיב היסטורי לחג – למרות שאינו מופיע בתורה – תוכל לסייע בשמירתו. דבר זה ייעשה בשני שלבים. השלב הראשון בהישרדותו של החג הוא הצמדתו לחג הפסח – חג השבועות הינו המשכו הישיר של החג המסמל את יציאת מצרים. ספירת העומר מקשרת בין החג בעל המוטיב ההיסטורי ובין החג שנעדר מוטיב זה. שבועות אינו מוצמד לשבת בראשית כי אם ליום טוב ראשון של פסח. חיבורו של שבועות לחג יציאת מצרים מעניק לו מטבע הדברים מסגרת היסטורית אחידה, ברורה ומובנת.

רעיון זה מובע בדברי ר' אליעזר המצוטט במסכת מנחות שם:

ר' אליעזר אומר: …הרי הוא אומר "תספר לך", ספירה תלויה בבית דין;
שהם יודעים לחדש ממחרת השבת – מחרת יום טוב… 

והרי הדברים נהירים כשמש – הספירה ניתנה להחלטת בית הדין, ולהם ניתנה הסמכות לחדש שהספירה תהיה החל ממוצאי יום טוב. זהו חידושם הגדול של חז"ל, שמטרתו הסופית הייתה הצמדת חג השבועות לאירוע הדתי-היסטורי של מעמד הר סיני ומתן תורה, והפיכתו של הרגל לחג בעל משמעות רעיונית, על ארצית, שאינה תלויה עוד בעבודת האדמה ובבית המקדש.

עם השנים תלך ותתמלא המסגרת ההיסטורית שנקבעה לחג בתוכן רעיוני שיהפוך אותו מחג הקציר, חג הביכורים וחג השבועות לחג מתן תורה.  

חג השבועות מבטא אפוא את כוח חידושם העצום של חז"ל ואת מסוגלותם להתאים את המציאות המשתנה לכתוב בתורה. יכולתם לראות נכוחה ולצפות את הנולד, ומאמציהם לאפשר את קיום המועדים כהלכתם לדורי דורות, במציאות של גולה ונכר ללא ארץ וללא בית מקדש, הם אלו שעיצבו את לוח השנה היהודי גם במחיר של פירושים נועזים. תיקון ליל שבועות הנהוג היום בחג מתן תורה נבט עוד אז, עם החידוש שממחרת השבת הוא יום טוב.

 שיבה אל השדה

עם השנים, ובחלוף הדורות, תפס הרעיון המחודש של החג את מקומו כאידיאה המקורית של החג, וזו המקורית אבדה. וכך כותב הרמב"ם במורה הנבוכים בתארו את חג השבועות: 

    ושבועות הוא יום מתן תורה, ומגדולת אותו היום ורוממותו נספרו הימים מן הראשון לחגים עד לו, כמי שמצפה לבוא האהוב בבני אדם אליו שהוא סופר את הימים בשעות, וזהו טעם ספירת העומר מיום ניתוקם ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם…

אולם, עם ישראל, משעה שחזר לארצו ודבק שוב באדמתו, החל להדגיש מחדש את יום הביכורים ואת חג הקציר כסממנים מרכזיים בחג השבועות, כביטוי לעצמאות העם המתחדשת. במיוחד נכון הדבר לבני הקיבוצים החוגגים בלבן ביום זה בטקסים של הבאת ביכורים סמליים וטקסי קציר. יש בכך חזרה לימי קדם, שבהם יושב היה העם בארצו, עובד את אדמתו, ומעלה מנחה חדשה לא-לוהיו בבית המקדש.  

יש הטוענים שחזרת הציונות למשמעות הקדומה של החג באה להשכיח את היותו גם חג מתן תורה, רעיון שהתפתח כאמור כתוצאה מהחורבן ומאיבוד העצמאות המדינית. ואף שאולי אכן כך קרה במקומות אלו ואחרים, הרי שמנהיגי התנועה הציונית ראו את הדברים אחרת ויצאו נגד התופעה של השכחת המוטיב של מתן תורה מהחג. מנחם אוסישקין נשא את הדברים הבאים בטקס הביכורים שנערך בעיר חיפה בשנת תרצ"ב (1932):

אל נא תשכחו דבר אחד עיקרי והוא כי השרשרת הלאומית של האומה מתחילה בחג שאנו חוגגים היום: חג השבועות. חג זה לא היה רק חג הטבע, חג הביכורים של פרי האדמה והעבודה. זהו יום "מתן תורה" ובו היינו לעם, ואין להפריד בין שני החגים האלה. ביום אחד נוצרנו כאומה ונעשינו עם עובד אדמתו בזיעת אפיו. פירוד זה יכול להעמיד אותנו בפני אותם מכשולים שעמדו בפנינו במשך הדור האחרון ועלינו להימנע מהם…

שילוב אמיתי של המימד ההיסטורי הדתי עם המימד החקלאי הטבעי הוא כנראה המתכון הנכון לחג השבועות. וכשם ששילובם של שני המוטיבים הללו בסוכות מוביל ל"ושמחת בחגך", כך שילובם של השניים בחג השבועות יוביל אף הוא ל"ושמחת לפני ה' א-לוהיך".

פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון שבועות תשע"א - עיוני חג ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: