שעירים – בדיר, במדבר ובשמים (לפרשת נשא)

 

"שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת… וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה" (במדבר ז)

היותם של אבותינו רועי צאן באה לביטוי גם בשמות המרובים שישנם לבני הצאן השונים בעברית. בפרשיות קרבנות הנשיאים המפורטים שוב ושוב בפרשתנו, נזכרים בהפרש של פסוק זה מזה העתודים הקרבים שלמים והשעיר העשוי חטאת, אף שמדובר באותו בעל חיים – הזכר שבעזים.

ארבעה שמות נקראו לו לתיש במקרא – שעיר, עתוד, צפיר ותיש. כיום השם הרגיל בדירי הצאן הוא תיש, אך בתנ"ך שם זה הוא דווקא הפחות נפוץ מבין הארבעה.

השם שָׁעִיר – ובמלואו: שעיר עזים –  נקשר כנראה לשעירותו של התיש (זאת לעומת הכבשׂ – שצמר לו ולא שֵׂער). סימן לדבר – היחיד שלגביו נאמר במקרא התואר שעיר הוא עשו (בראשית כז: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר"), וכדי להידמות לו עטה יעקב אבינו עורות גדיי עזים על ידיו ועל חלקת צוואריו.

מעניין גם לציין שבשיר השירים מקלס הדוד את רעייתו על שערה, ומדמה אותו לעדר עזים הגולשים מן הגלעד. רש"י בפירושו שם מבאר: "שערך נאה ומבהיק כצוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק". ברם, חלוק עליו נכדו, רשב"ם, הסבור כי דווקא בעזים שחורות עסקינן, ואליהן נמשל השער השחור של הרעיה (ובפירוש נזכר במגילה שְׁחור-שערו של הדוד – "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב"). פרופ' יהודה פליקס כתב בספרו על שיר השירים שכנראה הושפע רש"י מהעזים שהכיר מפרובנס, שלבנות היו, בעוד עזי ארץ ישראל הינן שחורות דרך כלל.

עתודים לפני צאן

  ברוב הופעותיו השעיר הוא הזכר שבעזים, אך מצינו גם את הצירוף "שעירת עזים" ככינוי לעז (בדומה, בלשון חז"ל נקראת לעתים העז בשם "תיישה"; כך בבכורות מה ע"ב, ועוד).

ראב"ע (שמות כט א) מסביר שהעובדה שהמילה שעיר באה בצמידות לשם המין, שעיר עזים, מלמדת שמדובר בתיש צעיר, בדומה לצירופים בן בקר או בן יונה שמלמדים על צעירותו של בעל החיים. לפי דבריו, יש לומר שהעתודים הנזכרים בקרבנות הנשיאים הם תיישים בוגרים וגדולים, לעומת שעיר החטאת הקטן. אכן, העתודים נזכרים במקראות כמי שהולכים בראש הצאן ומובילים אותם. הנביא ירמיהו קורא בנבואתו לשומעיו להקדים ולצאת מבבל, כתיישים הגדולים ההולכים בראש העדרים: "נֻדוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים צֵאוּ, וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי צֹאן" (פרק נ'); ובזכריה מובאים דברי הכעס על מנהיגי ישראל, המשולים הן לרועי הצאן והן לעתודים, המובילים את חבריהם בהיותם בראש העדר: "עַל הָרֹעִים חָרָה אַפִּי וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד, כִּי פָקַד ה' צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ אֶת בֵּית יְהוּדָה" (פרק י'; מעניין הוא שאונקלוס תרגם את העתודים בפרשתנו דווקא כ"גדי", לעומת השעיר המתורגם דרך קבע "צפיר").

אף בהלכה נפסק ששעיר העזים הריהו צעיר ימים. כך למשל פסק הרמב"ם בפרק הראשון מהלכות מעשה הקרבנות: "שעיר עזים בן שנה, שעיר בן שתיים" (על פי הגהת התיקון של ר' יוסף קארו בפירושו 'כסף משנה'; ואמנם, הקשו על כך שבתורה לעתים ישנם חילופים בין "שעיר" ל"שעיר עזים" ביחס לאותו קרבן. ככלל, בן שנה בעניין זה פירושו תוך שנתו הראשונה).

שעירי הלילה

מלבד השעיר המדובר, ישנם במקרא גם שעירים נחמדים פחות. ידועים דבריו צופני הסוד של ר' אברהם בן עזרא בפירושו למצוות השילוח של השעיר לעזאזל בעבודת יום הכיפורים: "ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו" (ויקרא טז ח).

וכבר פענח את רמזיו ר' משה בן נחמן, שכתב בפירושו שם: "והנה ר' אברהם נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו, שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים…". לא ניכנס כאן לעניינו של העזאזל, ונסתפק בביאור הרמז – "בן שלושים ושלוש" פירושו שיש להתקדם שלושים ושלושה פסוקים, ולהגיע לַכתוב: "וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד… וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". השעירים האמורים כאן מתורגמים ביד אונקלוס במילה "שֵׁידִין", היינו שֵׁדִים (התרגום הלטיני, הוולגטה, גורס כאן: deamonibus – כלומר דֶּמונים, שדים).  

מלבד שעירים אלו, ישנם גם בעלי חיים הנקראים כך ומקום מושבם בחורבות ובשממה. בנבואת ישעיהו מתוארת מפלתה של בבל: "לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם, וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (ישעיהו י"ג). נבואה דומה חוזרת בהמשך הספר לגבי אֱדום: "מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ. וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ… וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא, אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ" (פרק ל"ד).

מהם שעירים אלו, שוכני החורבות? יש הדורשים סמוכין, וסבורים שהשעיר האמור כאן הוא חבר לינשוף ולאוח, והריהו דורס לילי כמותם. על פי פירוש זה נקרא כיום קטן הדורסים הליליים בשם שעיר. עוף זה נוהג להשמיע שריקות חזקות במשך הלילה, וייתכן שמי שנתן לו את שמו עשה זאת בהשראת הפסוק הנזכר "ושעיר על רעהו יקרא". ברם, יש הסבורים שאף השעיר הנזכר באזורי השממה הוא קרוב לתיש וכלל אינו עוף, שהרי גם תנים נזכרו בנבואת ישעיהו כדוגמה לבעל חיים הנפוץ באזורים חרבים.

על כל פנים, נראה שיש קשר בין השעירים הנזכרים בישעיהו לשעירים שבויקרא, שלהם זבחו זבחים. המסבירים שהשעיר הוא עוף לילי מנמקים זאת בכך שהדורסים המשמיעים קולות בלילה נדמו לקדמונים כקשורים לרוחות רפאים ולשדים (כך, הלילית, הנזכרת בישעיהו בין העופות, הפכה כידוע לִשמה של שֵׁדָה בכירה).

כיוון אחר עולה מן האמור בספר דברי הימים ביחס לירבעם, ראשון מלכי ישראל: "וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (דבהי"ב י"א). הסמיכות לעגלים מלמדת לכאורה שהשעירים הם עבודה זרה שנעשתה בדמות שעיר, היינו תיש (וידוע שאכן היו שייחסו – ועדיין מייחסים – כוחות אליליים לבהמות המצויות בסביבת האדם).    

ענני עיזים

לקראת סיום, נתרחק מן השעירים הללו ונתייחס לשעירים נוספים שישנם במקרא, חיוביים יותר, הנזכרים פעם אחת – בפתיחת שירת האזינו בפי משה:  "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב". מהם שעירים אלו? כמנהג מילים יחידאיות, רבו הפירושים: יש המסבירים שמדובר ברוח סערה (במקרא מופיע גם הכתיב שׂערה); אחרים מבארים שמדובר בטיפות גשם דקות כשׂערה – לעומת הרביבים הגדולים יותר.

מעניינת הצעת פירושו של נ"ה טור סיני, שלפיה השעירים והרביבים שימשו במקורם כינוי לעננים השחורים והלבנים שבשמים – השעירים הם העננים השחורים שהזכירו לקדמונים את העיזים השחורות, ואילו הרביבים הם ענני הצמר הלבנים, שעד היום נקראים בשפות שונות "ענני כבשה". בהמשך, לדבריו, הפכו המושגים להיות כינוי לגשמים היורדים מן העננים השונים, ונשתכח מקורם.

***

פתחנו בהתייחסות לשעירים ולעתודים הנזכרים בקרבנות הנשיאים, שהיו ייחודיים לתקופתם. ברם, כידוע, השעיר הריהו חלק בלתי נפרד מקרבנות הרגלים והמועדים כולם, שבהם נאמר דרך קבע – "ושעיר חטאת אחד" בנוסף לשאר קרבנות היום. יוצא דופן הוא יום הביכורים, שבו לא נזכרה המילה חטאת, ונכתב רק "שעיר": "שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

חז"ל במדרשם (מדרש אגדה, במדבר כ"ח) שמו לבם לעובדה זו, והסבירו שכיוון שבחג שבו ניתנה תורה עסקינן – הרי התורה מרחיקה את ישראל מן החטא, ולפיכך לא ראוי לה לחטאת שתיזכר בהקשר יום זה, שבו נתקרבו ישראל ואביהם שבשמים.

yetsion@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון נשא תשע"א - 721, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: