להרפות מן הצניעות / ירמי סטביצקי

 

עלינו להודות שאין בידינו פתרון לבעיית המיניות בגיל הצעיר. לכן, ראוי שכמחנכים נפסיק את העיסוק האובססיבי בהפרדה ובהתנזרות ונלמד את תלמידינו מהי זוגיות בריאה

בתקופה האחרונה שוחחו איתי מספר רופאים על בעיות המתעוררות בקרב זוגות דתיים צעירים המתקשים לחיות חיי משפחה תקינים לאחר חתונתם. הרופאים תולים את הקושי בהפנמה של רעיון הצניעות. איני יודע מה היקף הבעיה מבחינה סטטיסטית ואם הבעיה חורגת מבעיות נורמטיביות הקיימות בכל חברה, אך אני נוטה לקשר בין עיסוק יתר בנושאי צניעות לבין בעיות ומעצורים בבניית קשר רוחני ופיזי תקין לאחר הנישואין. בייחוד מדאיגים אותי הדיבורים החוזרים ונשנים בתנועת בני עקיבא על הצורך לשמור על כללי ההפרדה והצניעות.

ברור לנו שבחברה מעורבת יתפתחו מערכות יחסים של ידידות עזה בין בנים לבנות. גם אם תנועת הנוער "בני עקיבא" תחליט על הפרדה גמורה בין בנים לבנות הרי שהבנים ימצאו את הבנות והבנות ימצאו את הבנים בתנועת נוער חלופית או סתם בקרן הרחוב. במציאות זו ימשיכו להתפתח מערכות יחסים של ידידות עזה ביניהם. דא עקא, מלבד הבעיות הקיימות בחברה המעורבת הרי שקיים בה גם יתרון יחסי – האפשרות שניתנת למתבגרים להכיר את עצמם בתוך מערכת שיש בה מהמין השני. מניסיוני בחינוך בנים, אותם צעירים שמדריכים ביחד עם בנות בתנועת הנוער מפתחים יחס בריא ושוויוני לבנות. העבודה החינוכית המשותפת מאפשרת להם להסתכל על הבנות לא רק כאובייקט מיני אלא כעל אדם בעל יכולות רוחניות ואינטלקטואליות.

בעיה מובנית

מעבר לכך, נראה שבתחום הצניעות בגיל הצעיר אין לנו, המחנכים והרבנים, פתרון כולל לבעיה אמיתית. שורש הבעיה נעוץ בעובדה שהחל מגיל ההתבגרות ועד זמן החתונה עוברות שנים רבות שבהן אין לבנים מענה לתביעות המיניות הטבעיות והנורמליות.

במידה רבה אנחנו כבולים; אנחנו כבולים בראש ובראשונה בגלל דחיית גיל הנישואין בחברה המודרנית. עד לעת החדשה גיל החתונה היה סמוך לתקופה של ההתבגרות המינית, אך העידן המודרני והמתירנות המינית חברו יחדיו והובילו לדחיית גיל הנישואין באופן משמעותי. אנחנו מצפים מתלמידינו לסיים את הלימודים בתיכון, ללמוד פרק זמן בישיבה עד לגיוס ולאחר מכן לשרת שירות משמעותי בצה"ל, כך שגם למקדימים להתחתן בגיל עשרים ושתיים – וחלק גדול מהבוגרים אינם מרגישים בשלים להתחתן בגיל זה – אין אפיק לגיטימי לפורקן הדחפים המיניים במשך כל השנים האלו.

אנחנו דוחים מכול וכול את המתירנות המינית המקובלת בעולם המערבי החילוני. אנחנו דוחים תפיסת עולם זו לא רק בגלל בעיות הלכתיות מעשיות אלא מפני שתפיסת עולם זו נוגדת את היסודות המרכזיים של קדושת ישראל. אנחנו גם דוגלים בכך שאינטימיות ומחויבות כרוכות זו בזו ושהאינטימיות של מערכת יחסים מינית אמורה לבוא במקביל למחויבות של חופה וקידושין כדת משה וישראל. ובכלל, אנחנו לא מפחדים לחנך ל"איפוק" כחלק מאורח חיים המאפשר לנו לחיות חיים רוחניים מלאים יותר.

אך יש להודות כי מבחינה מעשית הרי שזהו בלתי סביר לתבוע מהבנים סטנדרטים הלכתיים אבסולוטיים של נזיר נוצרי בתחום הוצאת זרע לבטלה. תביעה כזאת סותרת את ההתפתחות הטבעית של האדם וממילא לא יכולה להיות דרישה יהודית, לא רוחנית ואף לא הלכתית. תביעה כזאת לגיטימית רק כשחיים חיי אישות נורמליים. על הנזקים שחוקי הכנסייה גרמו לכמרים הקתוליים אנחנו קוראים יום יום בעיתוני חו"ל. עובדה זו איננה סותרת את החובה לדבר על איפוק הנובע מגדרי צניעות.

בל נעמיד פנים

מכיוון שאין לנו פתרון מושלם להתנגשות של התורה עם אורח החיים המודרני, אל לנו להעמיד פנים שיש לנו פתרון מושלם לכל המצוקות של תלמידינו. מכיוון שאיננו רוצים לחתן את ילדינו בנישואים מוקדמים שעלולים להפוך לנישואי בוסר, הרי שנצטרך לקבל את העובדה שהם לעולם לא יוכלו לעמוד בכל הציפיות ההלכתיות. ומאחר שאל לנו חס ושלום לשנות גופי תורה, אולי טוב יותר אם נמעיט לדבר על נושא הצניעות. את עיקרי ההלכות הרי התלמידים יודעים. אם נגרום להם לרגשות אשם על איסורים שהם עוברים לא נרוויח שום דבר, ייתכן שרק נזיק להם לטווח ארוך. הייתי גם מזהיר את ההורים מפני מחנכים המרבים לדבר על נושאים אלו באופן אינטימי או באופן מופרז. 

העובדה שאנחנו נמצאים במלכוד מסוים לא צריכה לייאש אותנו. נושא זה היה מורכב ומסובך מאז בריאת העולם ויישאר תמיד מורכב ומסובך. הטענה שלי היא שאנחנו צריכים להודות שאין לנו, ובמציאות הנוכחית גם לא יכול להיות לנו, פתרון מושלם לסוגיה זו. חלק מהאנרגיות המיניות יכולות להיות מנווטות ליצירה, ללימודים רציניים, לטיולים, לספורט ולעבודת התנדבות. הבטלה כפי שהסבירו לנו חז"ל מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא. אולם צריך לזכור שאת היצר לעולם לא נוכל לבטל, וכנראה שטוב שכך. בלי יצר, אומרים לנו חז"ל, העולם היה חדל מלהתקיים.

במקום לדבר על נושא הצניעות כדאי שבמערכת החינוך של הבנים נדבר על המשמעות של מערכת יחסים זוגית. זוגות שרוצים לבוא בקשר מכל סוג שהוא צריכים להבין את המשמעות העמוקה של קשר שבין גבר לאישה. השאלה החשובה שצריך לדון בה עם צעירים היא מה טיב מערכת היחסים – האם היא מערכת יחסים מכבדת או מניפולטיבית; האם היא מקדמת את בני הזוג מבחינה רוחנית או שמא, חס ושלום, להיפך; האם זהו קשר שיכול להתרחב לשותפות אמיתית מרובת שנים, או שמא היא עניין יצרי ורגעי; מהי המשמעות של כבוד הדדי ומחויבות; מהי המשמעות של ברית בין אנשים ומהי המשמעות של פשרה במערכת יחסים.

חמור מאוד יהיה אם נעודד זוגות להתחתן רק מכיוון שהם רוצים להחזיק ידיים. בסופו של דבר אנחנו צריכים לדבר על האושר הגדול שעשוי לנבוע מחיי משפחה ועל העצבות הגדולה שיכולה להיות טמונה במערכת משפחתית שאינה מתפקדת כראוי ושאין בה שלום בית. התלמידים גם צריכים להבין שהאושר או העצבות הטמונים בחיי משפחה אינם תלויים בהכרח ביד הגורל. ניתן ללמוד, בעיקר בעזרת הדרכת ההורים, כיצד לנהל משפחה ולפתח דו שיח מתאים עם בן הזוג. בתחום זה, כדאי שנלמד מההכנה שעוברות הבנות במערכת החינוך הדתית, ונאפשר שיח שכזה גם אצל הבנים.

טוב יהיה אם מערכת החינוך הדתית, הפורמלית והבלתי פורמלית, תהיה קצת פחות אובססיבית בשאלת ההפרדה שבין המינים. ראוי יותר לתת לתלמידים-חניכים כלים רגשיים המכינים אותם טוב יותר לבנות קשרים יציבים שלטווח ארוך יעזרו להם להתגבר על הערעור שהעולם המודרני מערער  על מוסד המשפחה.

הרב ירמיהו סטביצקי הוא מנהל התיכון התורני ע"ש הימלפרב בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון נשא תשע"א - 721 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 13 תגובות.

  1. מאמר חשוב ומהפכניייייייייייייייייייייי
    ישר כח
    וחבל שלא כל מוסף שבועות פה באונליין
    היו עוד כתבות נהדרות
    בברכה
    עודד

    • מאמר בעייתי מאוד
      באותה מידה אפשר לומר שאמירת ברכה לפני ואחרי כל אכילה היא דבר קשה שרוב הנוער לא עומד בו, שלבישת ציצית מהווה סטנדרט גבוה מידי, ואמירת אשר יצר גורמת לתסביך פיסוכולוגי בנפש.
      עלינו לחנך למצויינות מבחינה דתית, ולא להכנע לסטנדרט הבנוני של החברה, שתמיד תתקשה לעמוד בכל הדרישות. הדבר דומה למערך בחינות הבגרות שרוצה להעלות את הממוצע הארצי ולשם כך מוריד את רמת הבחינה.
      מצד אחד אסור לנו לנטוש ולדחות את מי שלא עומד בסטנדרט ההלכתי המינימאלי, אך מצד שני פיתרון של הורדת הרף ויאוש הוא בריחה מן הבעיה במקום להתמודד איתה (אני לא מדבר על פסיקה מקילה שלגטימית לחלוטין, אלא על עזיבה של הלכה מפורשת)

      לעניין הקשיים הפסיכולוגים – לא ראיתי שהחברה החילונית הפתוחה הצליחה להפיק מתוכה מערכות זוגיות אדירות, ולא שמתי לב שהנוער החילוני שחלקו חי בפריצות בין מסיבה למסיבה, מגיע לדרגות רגישות ויחס שוויוני יותר לבנות המין השני, להפך, דווקא הצניעות גורמת לחוט של בושה ורוך על פני הנערים והנערות, ושומרת עליהם מרוח הפריצות שמסביב.

      אמנם יש קושי רב בעמידה בדרישות ההלכה בנושא זה, אך הקושי איננו סיבה לבריחה מן המערכה. עלינו לחנך בחכמה להתמודדות איטית, לתקווה ואמונה בכוחות הנער ובערכי הקדושה שקיימים בו. ניתן לחנך להדרגתיות בהתמודדות לתקופה מסויימת וכן הלאה, כפי שכבר נכתב במקומות רבים (לדוגמא בספר מעולה "אשיב ממצולות").

      נערים רבים בגיל תיכון נמצאים מול דילמה האם לשתות אלכוהול, לעשן סמים או להתנהג באלימות, נדמה לי שלא נאמר להם לעשות זאת בשביל לא להרוס את בטחונם העצמי.
      ערך הקדושה איננו נמוך מכל ערך אחר אליו אנחנו מחנכים, ועלינו לנסות להאבק עליו בחכמה ורגישות, אך לא בייאוש והרמת ידיים. הקושי שיש ברחוב כיום רק מגביר את הצורך בפיתוח יכולת העמידה של הנער בפני פיתויים אלו, כדי שגם לאחר שיתחתן יוכל לשמור על נאמנות לערכיו ולאישתו.

      יאיר

      • נדמה לי שלא הבנת נכון את הדברים- אף אחד לא אמר כאן שלדעתו צריך להוריד או לבטל את הרף ההלכתי, אלא רק על כך שאנו חייבים להודות שיש בעייתיות אמיתית ומהותית במצב ושאין לנו פתרון מלא לבעיה.

  2. וואו!
    כל הכבוד. מאמר נהדר, חשוב מאוד ומהפכני כמו שאמרו אחרים!
    גדלתי באולפנה לבנות בלבד, והיום התרחקתי מהדת בין השאר בגלל הדרישות והציפיות הלא הגיוניות לעיתים, שגרמו לי להרגיש לא שייכת ולא בסדר. זה קורה גם אצל בנות, ובצורה קשה יותר לדעתי כשמלמדים אותנו שאנחנו אובייקט מיני, מחטיאות את הרבים ומכלול של יצרים שגברים צריכים להישמר ממנו.
    ישר כח!

  3. מאמר מהפכני, יוצא דופן ואמיץ מאוד!

    הלוואי שהדברים החשובים האלו יהפכו יותר נפוצים…

  4. כמה כיוונים –
    א. לדעתי יש להיזהר מאוד מאמירות לנוער – בסגנון של "אין מה לעשות – אתם תחטאו"…. ברור שיש מה לעשות! זה אמנם קשה, אבל יש!

    ב. אני מסכים לגמרי – אנחנו אובססיביים מידי כמחנכים וכהורים כלפי הנושא הזה…. מדוע? מדוע איננו אובססיביים כל כך כלפי לשון הרע, העלבת חבר, שבת, כשרות וכו'…. כל אלה עלולים להיות עברות חמורות מאוד!!!! כנראה שחלק מהעניין הוא שגם אצלנו ישנה "חולשה" לנושא- ואם נעבוד על זה נוכל גם לחנך את הנוער בצורה טובה.

    ג. יש להיזהר מעיסוק שלילי מידי בעניין, ובעיקר כמו שכתב הרב ירמי במאמר שלו – לדבר על הצדדים החיוביים של הנושא – בניית קשר, התעסקות בנפש (ולא בגוף…), התעסקות במידות ועבודת נפש (ולא רק בהנאות גופנוות וכו'…)… עיסוק שלילי מיד יצור פגיעות נפשיות בעתיד!

    ד. העיקר הוא "עשה טוב" – כמו שהציע הרב ירמי במאמר – לעשות טוב, להתנדב, ללמוד, לעסוק בכל מיני דברים – בקיצור לתעל את הכוחות לעשייה חיובית בונה – ומימילא להפחית את הסיכוי לחטא…

    יישר כוח
    ובע"ה נצליח במשימתנו – בדור מסובך מאוד (בעניינים האלה בעיקר)

  5. עצוב לקרוא את התגובות למאמר הזה, שמייחסות לו מהפכנוּת. הוי, דור אבוד של בוגרי אולפנות וישיבות תיכוניות, שמעולם לא למד את מה שהוריו שכחו כבר מזמן. כשתיכתב בעתיד היסטוריה ראויה של עם ישראל, תהיה תקופה זו אחת המוזרות בכרונולוגיה. דור אשר מתכחש ליצר, מדכא אותו, דור שמעלה על נס דמוניזציה של האשה כ"אחר" האולטימטיסי: פתיינית, קלת דעת, מסוכנת. דור שאברכיו מפחדים להישיר מבט אל נשותיהם, אל המציאות, אל המרחב. דור שמתעסק באובססיביות בחידושי תורה כגון "שמירת נגיעה". דור שעל פי הקריטריונים שלו, הוריו וסביו היו שטופים בפריצוּת (ריקודים מעורבים, לחיצת יד, נשים קרייריסטיות וכיו"ב, תנועת נוער מעורבת).
    שהרי מה לנו ולקתוליות הזו? רבותינו בגמרא דנו בפרטי פרטים של המעשה המיני. מלכנו השני – דוד – היה איש של יצר עז, כמו גם כמה מגיבורינו האחרים (נניח שמשון). משוררינו – ריה"ל, שמואל הנגיד ורבים אחרים – הקדישו מכשרונם וממרצם לשירת חשק. בשר מבשרם של יהודים ויהודיות כשרים מאז יעקב אבינו ועד לד"ר רות. הר המור, בית אל, מרכז הרב וצביה הן אנומליות במרחב-זמן של היהדות.

    • בס"ד ח' בשבט ע"ה

      לרעואל – שלום רב,

      האישה ביהדות היא כדברי הנביא מלאכי 'חברתך ואשת בריתך'. אותה צריך האיש לאהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו' (יבמות סב). עם האחת והיחידה כורתים ברית אהבה, ובה מתקיימת ברכתו של החכם מכל אדם: 'יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך (משלי ה,יח): עליה מצווה אדם: 'באהבתה תשגה תמיד' (שם, יט), ומזולתה הוא מוזהר: 'ולמה תשגה בזרה ותחבק חק נכריה' (שם,כ).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ברכות גם לך, ש.צ. לוינגר. הוא אשר אמרתי. היהדות, שמרובים רבדיה ואיננה רק דברי הנביא מלאכי, אכן מכירה באהבה ובשמחת הזוגיות. עם זאת, היהדות מספרת לנו גם על נשים אשר הינן רק אובייקט, כלי שרת סביל בידי המספר או בידי הגברים הפועלים (ר' למשל אשת הזנונים של הושע). איך ילמד נער דתי מתבגר להכיר באשה כחברה פוטנציאלית, כאשת ברית? הרי מה שהוא שומע ממחנכיו זה שהאשה, על כל איבריה, שערותיה וצלילי שירתה, היא ערווה. היא כבר לא חווה כי אם הנחש. היא הדבר שבנוכחותו חשים אי נחת, מבוכה, תודעת איסור ופיתוי, או גם: דבר מה שהוא רק שיקוף, ירח אל מול שמש.
        והיהדות האורתודוקסית של ימינו, מה לה ולאיסור אשת איש? זה רחוק כל כך שאף אחד לא מדבר כל זה. היא כל כולה עסוקה בהפחדת נערים על הוצאת זרע לבטלה, על איסור נגיעה, על הפרדה קיצונית בין גברים לנשים החל מגיל צעיר ביותר, על רבנים שנותנים בלשכותיהם הסגורות ייעוץ מעשי לנערים מבוהלים שלא בטוחים בזהותם המינית, על רבנים שאינם מתירים לנשים לשאת קולן בזמירות שבת. גם אם תאמר שחלק מדברים אלו הם מקרי קיצון, הרי שהם צומחים על קרקע פוריה. ראה למשל את ראש ישיבות בני עקיבא, הרב דרוקמן, אדם שאינו חשוד במעשים לא ראויים כשלעצמו: נדמה כי אינו חש אי נחת מצוקרמן, אילון ודומיהם, ואף מוכן לגבותם. אלו הם רק הסימפטומים הקיצוניים למחלה הקשה של הציונות הדתית, שעוסקת בהרחבת תחום התפל. קרבנותיה הם גם הנשים, שהופכות לאובייקט, וגם הגברים, שגדלים עם נכות רגשית קשה.

    • וכפי שאמרתי, אדם צריך לדבוק באשתו ולא באישה אחרת, שעליה מצווה התורה 'לא תחמוד'. בניגוד לאחשוורוש, ולתלמידיו בתרבות המערב העכשווית, שמעלתה של אישה היא שכל העולם ייהנה מיופיה, אומרת היהדות ש'חן אישה על בעלה'. מה אתה חושב שאישה נהנית מזה שזר מביט בה כדי ליהנות? הרי הוא בכך מחפיץ אותה! את זה אתה רוצה?

  6. לדעתי – ועל כל הכבוד למנהל הנכבד – זהו מאמר אומלל של מחנך המעיד על עיסתו המוחמצת, בגינו ובאשמתו.
    יש לנו נוער מצוין ששומר על ערכי היהדות ועל אורח ההלכה ולא נפגע בכי הוא זה. דיבורים אומללים מסוג זה כבר היו לעולמים בימי הקמת התנועה הרפורמית.
    אני עובד כמורה במרכז חרדל"י שמוציא שנה שנה עשרות נערים מצויינים שמחנכיהם מדריכים אותם בנתיב הציות לתורה הקדושה. נכון , לא כולם מצליחים לעמוד בקדושה, אבל לשפוך את התינוק עם המים ולהתעטף באיצטלה של ערכים אנושים כביכול, זוהי עליבות אומללה. וכבר העירו לפניי על זה.

    • לאריאל – שלום רב,

      אף אני מסתייג קצת מרוח הנכאים שבדברי הרב סטביצקי, אך אעיר שתי הערות לדבריך.
      א. לא הייתי מדבר על 'עיסתו המוחמצת, בגינו ובאשמתו'. לא הרב סטביצקי המציא את ה'שאור שבעיסה', וגם במקומות שבוערים בעבודת ה' עובד היצר במשרה מליאה + שעות נוספות…
      ב. המודעות לקושי הגדול, מביאה לסיפוק בכל הצלחה בהתמודדות, ולאי הישברות גם במקרה של כישלון. יידע האדם ש'לפום צערא אגרא' ומידה טובה מרובה. העיקר להיות בשמחה ולמלא את החיים בתכנים חיוביים המאירים ומשמחים את הלב.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. אין לנו פיתרון אבל יש הוכחה תראו את החרדים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: