כבאות יוצאת גרמניה / עמרם קליין

 

לא מעט מהמייסדים של מערך הכבאות בראשית ימיה של המדינה היו עולים ממרכז אירופה. האומנם מסוגל הייקה עם הז'אקט והעניבה לטפס על סולם גבוה כשהוא מושך אחריו זרנוק כיבוי? מתברר שכן

כבאים מודל 1934. באדיבות אתר שירותי כבאות והצלה

 

כאשר מזכירים את העלייה ממרכז אירופה בשנות ה-30, עליית הייקים, חושבים מיד על רופאים, אדריכלים, מוסיקאים – וגם על אלה שהלכו להתיישבות ברמות השבים, בקבוצת יבנה, בקיבוץ הזורע ועוד. קשה לתאר במחשבה ראשונה כי כמה מהייקים פנו לשרת בגדודי מכבי האש המתנדבים. האומנם מסוגל הייקה, עם הז'אקט והעניבה התואמת, לטפס על סולם גבוה כשהוא מושך אחריו זרנוק כיבוי? מתברר שכן.

תחנות ראשונות

תחנת הכיבוי הראשונה בארץ הוקמה בתל-אביב ב-1925. מייסדיה היו עולים ממזרח אירופה וילידי הארץ. ב-1930 נוסדה תחנת כיבוי בפתח-תקווה בהרכב אנושי דומה. רק שלוש שנים מאוחר יותר החלה להגיע העלייה ממרכז אירופה, וקבוצה גדולה מאוד ממנה התיישבה בחיפה. באוגוסט 1933 התכנסה שם חבורה של פעילי ציבור והחליטה להקים אגודת מכבי אש מתנדבים. אחד מהמייסדים היה אגון ברגהיים (1981-1901), יליד האנובר, שעלה ארצה עוד ב-1923, עסק במסחר ועם הזמן החל לייבא מכשירי כיבוי לארץ ולשווקם. בהמשך לאותה ישיבה הוא שימש כבאי מתנדב במשך שנים רבות.

האגודה נתקלה בבעיות של חוסר תקציבי ציבור ותרומות, והתפרקה בתחילת 1936. חיפה, העיר המתפתחת, הייתה זקוקה, כמו ערים אחרות בעולם לפניה, לדליקה רצינית שתטלטל את הממסד ואת הציבור כולו. ואכן, כשבועיים אחרי פרוץ המאורעות ב-3.5.1936, הוצתו מחסני עצים גדולים ברחוב נצרת (היום דרך בר יהודה). פועלים יהודים, שוטרים, מלחים ועובדי הרכבת שהביאו איתם משאבות וזרנוקים חברו יחד והשתלטו על האש.

עו"ד חיפני נמרץ, מרדכי נמצא-בי (יליד פינסק), תפס את הפיקוד ואִרגן את גדוד מכבי האש מחדש. הוא גייס מתנדבים חדשים וביניהם את התעשיין פריץ לוי (1971-1903) שעלה ארצה מאשוויגה בגרמניה ב-1933, שם שימש כבאי מתנדב. לוי מונה למדריך ראשי ופיקד על כיבוי דליקות רבות. מפעל הגומי שלו היה ממוקם במפרץ חיפה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל ליצר זרנוקי כיבוי עבור הכבאים בארץ ועבור הצבא הבריטי, בנוסף למצנחים, אוהלים, סירות קלות ועוד.

מנהיגות בשעת חירום

ביולי 1937 עבר הגדוד למשכן קבע ברח' פבזנר 29. לגדוד הצטרף אז כשכיר יצחק זיק אל (זישל) (2001-1899), עולה מגרמניה ששימש יותר מאוחר מזכיר הגדוד ומנהל החשבונות. ב-1956 החליף אותו יקה אחר, יוחנן שטנגר (1983-1921). לגדוד הצטרפו במשך הזמן עוד עולים מגרמניה, במיוחד אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1940 הקים מושל חיפה תחנת כיבוי עירונית קטנה ששכנה ברח' יפו בעיר התחתית. גם לתחנה זו התגייסו שני עולים מגרמניה. הראשון היה הנס בייסינגר (2009-1911). עם הקמת איגוד ערים לשירותי כבאות אזור חיפה ב-1962, הצטרף בייסינגר לאיגוד זה. ב-1973 מונה לסגן המפקד וכיהן בתפקיד זה עד לפרישתו לגמלאות ב-1977. השני היה קורט כהן שב-1951 חזר לגרמניה ועבד כקצין במשטרת המבורג.

האישיות הבולטת בין עולי מרכז אירופה הייתה משה (מקס) ריהן (1984-1891), יליד ניידנבורג. ב-1913 הוא התגייס לצבא הגרמני ולחם מאוחר יותר בשורותיו במלחמת העולם הראשונה. הוא היה אחד החיילים היהודים הבודדים שסיים בהצלחה קורס קצינים ב-1915. חברו לקורס היה צוער ממוצע קומה בשם ארווין רומל. על מעלליו וסופו המר של האחרון אין צורך להרחיב את היריעה. לאחר השחרור, שב לעירו ומונה למנהל חברה לייצור טבק. ב-1938 עלה ארצה עם משפחתו והשתלב מיד בתפקידי פיקוד בשורות ההגנה. ב-1947 קיבל את הפיקוד על גדוד מכבי אש מתנדבים בחיפה. תחת מנהיגותו התפתח הגדוד באופן ניכר בציוד חדש, בכוח אדם וביכולותיו להתמודד עם אירועי כיבוי גדולים ופעולות חירום אחרות. הוא פרש לגמלאות ב-1959.

ייסוד בנהריה

חנוך (הנס) שיפטן נולד בברסלאו ב-1904. בבגרותו עבד כמנהל חשבונות. לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938 נאסר חנוך ונכלא במחנה ריכוז אך שוחרר בתנאי שיעזוב את גרמניה באופן מיידי. הוא ואשתו מרגוט עלו ארצה והתיישבו בקריית ביאליק, שם רכש שיפטן משאית ועסק בחלוקת קרח. ב-1947 הגיעו הנישואים לסיומם, חנוך עבר לנהריה והמשיך בעיסוקו כמחלק קרח. ב-1950 נשא לאישה את שושנה נוי וסייע לה לגדל את ילדיה מיכה, תמר וברכה.

באותה שנה רכשה המועצה המקומית רכב כיבוי מסוג ג'י-אמ-סי, ושיפטן, נהג מנוסה שהכיר את כל רחובות היישוב וסביבתו, גויס כדי להפעילו. בתחילה פעלה קבוצת הכבאים המתנדבים מתוך צריף שעמד בחצר ביתו, לא רחוק משפת הים, ורק ב-1970 עברה התחנה למבנה גדול ומרווח באזור התעשייה.

חנוך נפטר ב-1971 בעקבות סיבוך בניתוח. צבי וינטר, גם הוא תושב נהריה, שהצטרף למכבי האש עוד ב-1956, זוכר את שיפטן כאדם נוח לבריות אך עם זאת קפדן בכל הנוגע למקצוע הכבאות ולמניעת הדליקות. וינטר עצמו, יליד טרנובה, עיר דוברת סלובקית וגרמנית במרכז צ'כוסלובקיה של אז, עלה ארצה ב-1949. הוא שימש מ"מ מפקד שירות הכבאות הגליל המערבי 14 שנה עד פרישתו לגמלאות ב-1987.

מעשה נחשון

שלמה (זיגפריד) ברנשטיין נולד בפרנקפורט ב-1904. אחרי סיום לימודיו עבד שנים רבות ברשת חנויות גדולה. בשנות ה-30 התחיל ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטת מנהיים אך הפסיק את לימודיו עקב התגברות האנטישמיות. ב-1937 עלה ארצה והתיישב בחיפה. הוא הצטרף ככבאי מתנדב לגדוד החיפני וב-1942 החל לעבוד שם כשכיר. ב-1945 קיבל את הפיקוד על תחנת הכיבוי הקטנה שפעלה בבניין מגדל המים על הר הכרמל.

על ברנשטיין הנמרץ והדייקן הוטל גם לעסוק באיסוף תרומות עבור מכבי האש המתנדבים שתקציבם הציבורי היה מצומצם יותר. ב-1956 סיים קורס קצינים בתל-אביב מטעם מרכז מכבי-אש מתנדבים. הוא רצה להתקדם וב-1960 הוצע לו להיות מפקד התחנה בבאר-שבע. בעיר זו פעלה כבר יחידת מכבי אש מתנדבים עוד מ-1953, אך הייתה נחוצה שם רוח חדשה. ברנשטיין, רעייתו לובה ובנו דב עברו לעיר הקטנה בדרום – מעשה שנחשב אז לצעד נחשוני ממש. הוא הצליח להשיג תקציבים גדולים ולגייס כבאים נוספים וגם סייע לבניית התחנה החדשה שנחנכה ב-1968. באותה שנה פרש לגמלאות ונפטר ב-1980 ממחלה קשה.

קידום פסי האש

חנן (היינץ) פירסט נולד ב-1910 בברלין שבגרמניה. הוא עלה ארצה בתחילת 1934 ועבד כפועל חקלאי בעטרות ולאחר מכן ברמתיים. ב-1936 עבר עם אשתו יהודית למושב עין עירון ממזרח לחדרה. הם הקימו משק חקלאי שכלל רפת ולול. באחד הימים עלה המתבן שלו באש והדליקה התפשטה גם לרפת. מכבי אש, כמובן, לא היו באזור, וחנן כיבה את השריפה בעזרת חברים. היה זה כנראה אירוע מכונן בחייו.

ב-1948 החל חנן לעבוד בתפקידים ציבוריים במועצה האזורית מנשה, וב-1950 התקבל לעבודה באגף לשיפור הקרקע במשרד החקלאות. תפקידו היה, בין היתר, למנוע דליקות בחקלאות, במסגרת חוק בשם זה שהתקבל בכנסת עוד ב-1949. הוא פעל בין היתר לביצוע "פסי אש" ביערות – פסים נקיים מעצים ומעשבייה החוצים את היערות על מנת להבטיח שבמקרה של דליקה לא תוכל האש לעבור מחלק אחד של היער למשנהו. כמו כן הוא צבר ניסיון רב בעבודה מנהלית שהכשירה אותו לתפקיד הבא, מפקד שירות הכיבוי בחדרה, שאליו נכנס ב-1962.

תחנת הכיבוי של העיר חדרה שכנה בצריף קטן בלב העיר. פירסט, במרצו הרב, השיג תקציבים רבים והחל בתכנון התחנה, וזו נחנכה ב-24.3.1966 ברח' צה"ל במזרח העיר ברוב פאר. פירסט, ששלט בשפות רבות, יצא במסגרת תפקידו לסיורים מקצועיים בחו"ל והביא ארצה ידע רב וגם ציוד כיבוי חדיש. הוא היה, כאמור, אדם נמרץ, בעל חזון, ועם זאת אהוב על פקודיו ובעיקר נערץ על ידי בנותיו רות וטלילה והנכדים. הוא פרש לגמלאות ב-1979 ונפטר ב-2001.

פיקוח ראשי

לא ניתן לסיים כתבה זו בלי להזכיר עוד שתי דמויות חשובות. עמנואל פרידה נולד בברלין ב-1935, עלה ארצה ב-1946, התגייס לנח"ל ושירת בקיבוץ גבים בנגב. לאחר מכן שימש טרקטוריסט בקיבוץ דברת שבעמק יזרעאל. ב-1960 עבר לחיפה, התגייס לשירות הכבאות המקומי, ומאז התקדם בתפקידים השונים. ב-1998 מונה למ"מ שירות הכיבוי החיפני אך נפטר זמן קצר לאחר מכן ממחלה ממארת. 

דמות נוספת היא סא"ל (במיל') אלכסנדר שפיר. ב-1959 התקבל בכנסת חוק שירותי הכבאות, שבמסגרתו הוקמה במשרד הפנים לשכת מפקח כבאות ראשי האחראית על יישום החוק. לתפקיד זה מונה שפיר, גם הוא יקה, יליד ונקהיים ליד קרלסרוהה, 1915. שפיר עלה ארצה ב-1933, עבד כפועל חקלאי וכנוטר, וב-1940 התגייס לצבא הבריטי, שם גילה כישורים צבאיים בולטים והועלה לדרגת סמל. בפברואר 1945 סיים קורס קצינים (לא רבים מהמתגייסים היהודים זכו לעבור אותו). במלחמת העצמאות לחם באזור ירושלים ולטרון, ולאחר מכן שירת בצבא קבע בתפקידים שונים. ב-1956 מונה לסגן ראש הג"א וערך היכרות ראשונה עם מערך הכבאים המתנדבים של אז. ב-1961 השתחרר מצה"ל ומונה למפקח כבאות ראשי. הוא הצעיד את מערך הכבאות צעדים משמעותיים קדימה ובסיועו נבנו תחנות חדשות, נפתחו קורסים מקצועיים חדשים ונרכשו רכבי כיבוי חדישים. שפיר פרש לגמלאות ב-1978 ונפטר בביתו בירושלים ב-1998.

הרפורמה בדרך

העלייה ממרכז אירופה תרמה את שלה למערך הכבאות. הכבאים הייקים הביאו איתם דייקנות, מסירות ואהבה של המקצוע. בסוף שנות ה-70 תם פחות או יותר עידן הייקים במערך הכבאות. בניהול מערך זה, שהיה כפוף בו זמנית למשרד הפנים ולעשרות רשויות מקומיות, התגלו חריקות רבות עוד מתחילת דרכו. ייתכן שגם התפוגגו להן במשך הזמן כמה מנורמות הניהול שהנהיגו הקצינים הייקים במערך זה. ב-1986 התקבלה החלטה בממשלת פרס שלפיה מערך הכבאות יועבר לשירות כיבוי ממלכתי (שכ"מ) תחת פיקוד מרכזי כדוגמת המשטרה. הדבר לא הסתייע בשל התנגדות השלטון המקומי וגורמים אחרים. רק אחרי הדליקה בכרמל, שבה נספו כזכור 44 נשים וגברים, חלה תזוזה בנושא. האחריות על מערך הכבאות הועברה למשרד לביטחון פנים. ב-1.5.2011 נכנס לתפקידו נציב כבאות והצלה חדש – רב טפסר שחר איילון – לשעבר מפקד מחוז המרכז במשטרה. האם הרפורמה במערך הכבאות תושלם סוף סוף? ימים יגידו.     

הכותב שימש קצין תכנון בלשכת מפקח כבאות ראשי בשנים 1968-1962 ועורך "הכבאים 102", ביטאון ארגון הכבאים המקצועיים בישראל, בין 1996 ל-2006

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון נשא תשע"א - 721 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: