אפילת הפרברים / יעל רובינשטיין

 

הקולנוע האמריקני העצמאי אוהב להציג את הפרבר הבורגני הכל-אמריקני, זה של האנשים המהוגנים, כמסתיר מאחוריו סודות אפלים וניכור נורא. זעקה דרך דימוי קולנועי

ורדים מצחינים. מתוך 'קטיפה כחולה'

השיר המתקתק והרומנטי 'קטיפה כחולה' מתנגן על רקע שמים בצבע כחול עמוק וגדר לבנה המשורגת ורדים אדומים. הצבע והעיצוב יפים ובנאליים כמו גלויה. כבאית עם כבאי חביב וכלב עוברים בפרֵיים, ילדים חוצים כביש בבטחה. בית צמוד קרקע, אוטו אמריקני חונה לידו ובעל הבית משקה גינה מטופחת. בתוך הבית אישה רואה טלוויזיה. על המסך אקדח.

בחזרה לגינה: צינור המים מסתבך, בעל הבית מתמוטט לפתע, המים ניתזים לכל עבר בפראות, והמצלמה יורדת לאיטה אל מעמקי הקרקע. השיר דועך אל תוך רחש קקופוני מבחיל של רמשים צמאי דם. חזרה לפסטורליה עם השלט הענק ומאיר הפנים "ברוכים הבאים ללמברטון".

השקט חזר. לכאורה. כי הזוועה כבר כאן, והיא רוחשת מתחת לפני השטח. סודות אפלים וכוחות הרסניים שאורבים תחת חזות סכרינית של שלמות מזויפת העומדת להירמס, כפי שאומר קריין הרדיו: "זה יום שמש יפה בלמברטון. אפשר להוציא את המסורים החשמליים".

כך נפתח הסרט 'קטיפה כחולה' (1986), סרטו של דיוויד לינץ', הנחשב כיצירה המכוננת של ז'אנר שניתן לכנותו סרטי הפרברים האמריקניים. הפתיחה שלו ידועה כל כך בגלל שהוא הצליח להעביר את הקונפליקט הבסיסי בשפה קולנועית טהורה – באמצעים ויזואליים ובפס קול נטול דיאלוגים.

באין שכנים

משפחה כאילו מושלמת. מתוך 'סופת קרח'

על רקע הגאות הכלכלית של שנות ה-50 בארה"ב, אנשי המעמד הבינוני-גבוה, רובם ככולם לבנים, החלו לעבור לפרויקטי וילות בפרברי הערים הגדולות. איכות חיים גבוהה בקרבה נוחה למרכזים הכלכליים. הפרברים הגואים הפכו להיות מודל של מימוש 'החלום האמריקני', ומקום המגורים האולטימטיבי של 'משפחות טובות' באמריקה.

פרברי הווילות מתאפיינים ברחובות ארוכים ובחלקות גדולות ונפרדות, עובדה שמחייבת שימוש נרחב בכלי רכב, מצמצמת את המפגש היומיומי עם השכנים ואינה נותנת מקום לחסרי אמצעים, לזקנים ולצעירים. בשנים האחרונות התרחבה הביקורת על הפרברים מסיבות אלה, אך דומה שהקולנוע הקדים אותה בכמה עשורים.

'סרטי פרברים' החלו להיעשות בשנות ה-80, בקולנוע העצמאי האמריקני, המתריס והנשכני. רובם באופן טבעי מעמידים במרכזם משפחות באמצע החיים, המגדלות ילדים ומתבגרים, פשוט משום שזאת האוכלוסייה המאפיינת שכונות כאלה (לרווקים וזקנים אין מה לעשות בפרברים). ארוחות משפחתיות הן אחד מסימני ההיכר של הסרטים האלו, ופעמים רבות ילדי המשפחה הם העומדים במרכז העלילה.

הסרטים משרטטים עבורנו את חייהם של ילדי הפרברים, כמובן במראה מוגזמת. הם מנסים לספר לנו מה קורה לילד בתוך הבית הגדול והיפה מוקף הגדר והוורדים האדומים, ללא שכנים של ממש. הסרטים מציגים תמונת מציאות שהיא היפוכה של הפסטורליה המתבקשת.

כך למשל 'סופת קרח' (1997) של אנג לי, ששמו הוא גם שם מטפורי לבדידות ולניכור המקפיאים שבתוכם חיות הדמויות. הסרט מתמקד בשתי משפחות שכנות בפרבר בקונטיקט. אמנם שני זוגות ההורים אף הם במרכז העלילה, אך לילדים של שתי המשפחות יש קו סיפורי עצמאי והוא חזק משל המבוגרים. הסרט מספר על ארבעה ילדים המגדלים את עצמם בהעדר הורים, שעסוקים בעצמם ובבגידות. סנדי הוא ילד מופרע ואלים שלאורך הסרט מסתובב עם בובת חייל ועושה ניסויים בחומרי נפץ. אחיו הגדול מייקי, טיפוס חולמני ומוזר, ניצב באחת הסצנות מול הכיתה ומקריא חיבור הזוי על ריח הצואה. וונדי היא בת השכנים שעסוקה בפיתויו המתמיד של מייקי, ואחיה פול הוא הנורמלי מכולם, אולי בזכות חייו מחוץ לבית (הוא לומד בקולג' הרחק ממשפחתו).

רוב הסרט מתרחש בליל חג ההודיה, סמל מובהק של המשפחתיות האמריקנית האידילית, כשכמובן הכול מתפרק לחתיכות דווקא אז. השיא מגיע בסצנה חזקה במיוחד, שבה מייקי משוטט לבד בסופת השלג המשתוללת, שרוי באיזה עולם מנותק משל עצמו, ומתחשמל למוות מכבל חשמלי שנפל בסופה.

סרט נוסף שבו מוות של ילדים ועקרות רגשית הם מוטיב מרכזי הוא 'חמש ילדות יפות' (1999) של סופיה קופולה, בתו של הבמאי הנודע פ"פ קופולה. במקור נקרא הסרט 'המתאבדות הבתולות' (The (Virgin Suicides, והוא מספר על חמש אחיות החיות עם הוריהן בפרברי מישיגן תחת משטר קפדני ומבודד מהעולם. האחיות, שתקוותן לברוח מבית הכלא שבו הן חיות מדוכאת בחוזקה, מתאבדות אחת אחרי השנייה. הסיפור מסופר דרך עיניהם ומשקפותיהם של הבנים המאוהבים בילדות ומציצים עליהן, אך הם מודים שאינם יודעים את הנסיבות המדויקות להתאבדות.

לנו כצופים נותר רק לדמיין את הסיוט. הסרט נותר חידתי ומטאפורי, אולי כדי להישאר משל כללי למה שמתרחש מתחת לכל הפרברים בעלי התכנון הזהה וחסר הייחוד – בדיוק כפי שקשה להבחין בין האחיות הבלונדיניות, הנראות כשכפול גנטי.

שלדים בארון

גם היא תמות. דון ווינר מתוך 'ברוכים הבאים לבית הבובות'

אבל אלו דוגמאות קלות יחסית. ה'הארד קור' של 'סרטי הפרברים' נכנסים ללב המאפליה, וחוקרים לעומק את המרקם המשפחתי המעוות של יושבי הבית עם עצמם ועם סביבתם. לרוב נודף שם גם ריח של ניצול מיני, פדופיליה וגילוי עריות.

'לתפוס את הפרידמנים' הוא סרט תיעודי (2003), והוא יוצא דופן מפני שאפשר להתייחס אליו כ'סרט פרברים' רק על רקע גל הסרטים של הקולנוע העלילתי שהפכו את הפרבר לדימוי. גם בפתיחתו מופיעה תמונה פסטורלית של כביש גישה עטור עצים ובית פרברי עם רכב שחונה ליד. דיוויד, גיבור הסרט, מצטלם בחזית הבית עם הגדר הלבנה. 'הייתה לי משפחה טובה. מאיפה זה בא?', תוהה איילין אם המשפחה. 'לתפוס את הפרידמנים' הוא סרט שהשאלה המרכזית שלו היא לא הפרברים. הסרט בוחן את השאלה מה זו אמת, אבל על פי הקודים שנוצקו ברור שהסיפור הוא על משפחה שמימשה את החלום האמריקני אך עומדת להתרסק.

הפרידמנים הם אמא, אבא ושלושה בנים שחיים בפרבר אמריקני אמיד בלונג איילנד. יום אחד ב-1987 מתדפקת המשטרה על דלתם ועוצרת – שוב, בערב חג ההודיה – את אב המשפחה, ארנולד, ואת בנו הצעיר ג'סי, בעוון פדופיליה. דיוויד מתעד במצלמת הסופר-8 שלו את גסיסתה של המשפחה המוזרה שיסודותיה הרקובים הונחו זמן רב קודם. דיוויד כיום הוא הליצן המצליח ביותר בניו-יורק (הבמאי בכלל רצה לעשות סרט על ליצנים בניו-יורק ,ואז דיוויד לאט לאט פתח את הסיפור שהתגלגל להיות הסרט), והוא גם הליצן העצוב ביותר שאי פעם תיתקלו בו. חייו לעולם יהיו מראית עין של צחוק כשבפנים הכול חרוך.

והגענו אל הבמאי היהודי טוד סולונדז –  שאי אפשר לדבר על 'סרטי פרברים' מבלי להזכיר אותו. סולונדז מטפל בכל סרטיו בעליבות הקיום בפרבר (לרוב במשפחות יהודיות) באופן בוטה ואפילו אכזרי. הקריירה שלו פרצה עם 'ברוכים הבאים לבית הבובות' (1995), שבמרכזו עומדת דון ווינר, ילדה בת 13 מפרבר בניו ג'רזי שכולם בבית ספר שונאים ואפילו המשפחה שלה לא נחמדה אליה. דון היא סימבול לכל הדברים הנוראים שיכולים לקרות לילד במשפחה אמריקנית לבנה ושבעה מאחורי החזות המושלמת. אין אהבות שמחות בעולם הסולנדזי, ובעצם אין אהבה כלל. דון מתאבדת בסוף, את זה אנחנו יודעים בסרט אחר של סולונדז, 'פלינדרום' (2004), הפותח בלווייתה של דון – שאותה פוקדת אביבא, הילדה האומללה הבאה של סולונדז, שגם גורלה לא הולך להיות סוג בשושנים.

ועוד של סולונדז: 'אגדות וסיפורים' (2001), סרט המחולק לשני חלקים. החלק השני והעיקרי, המכונה 'נון-פיקשן', מספר על טובי אוקסמן, מוכר נעליים ובמאי סרטי תעודה (שנראה כמו הומאז' של סולונדז לעצמו), שעושה סרט על חיי תלמידי תיכון בפרברים. הוא נתקל במשפחת ליווינגסטון, משפחה בלתי מתפקדת בעליל, וממקד את סרטו בסקובי, הבן הבכור, שהוא 'סטלן', לא רוצה ללכת לקולג' ושאיפתו הגדולה היא להיות מנחה טוק-שואו. אלו פני החלום האמריקני האמיתי: עצלנות, בורות, פרסום וכסף.

המשפחה מעסיקה עוזרת בית היספנית, והאח הקטן מייקי, הגאון והסוציופת, נוהג להתעלל בה. הנקמה מצד עוזרת הבית מגיעה והיא משאירה את ברז הגז פתוח. הבית מתפוצץ על יושביו, מלבד סקובי שניצל כי נכח בהקרנת הבכורה לסרט שחשב שדרכו יגשים את חלומו, אך הוא ומשפחתו מבוזים בו ומתגלים במערומיהם. חוץ מזה שהסרט מנפץ את אלילי החלום האמריקני, יש בו יסוד נוסף והוא הגזענות האמריקנית, זאת שברחה לפרברים מפני מה שהוא לא 'לבן'. אמריקה הנצלנית, המרוכזת בעצמה, האדישה לסבל, לזהות ולמשמעות של האחר, דבר שיביא בסוף לכיליונה.

סרט נוסף שחובה לאזכר הוא 'אמריקן ביוטי' (1999), הראשון שהלך בקו של הסרטים העצמאיים בנוגע לפרברים, אך נעשה בתוך המיינסטרים ההוליוודי ואף זכה באוסקר. 'אמריקן ביוטי' ממשיך לדבר באותה שפת קוד שהתבססה: הוורדים האדומים כאייקון. כרזת הפרסומת מורכבת מעלי ורדים אדומים המופרדים משיח המקור.

'אושר', גם הוא של סולונדז, הסתיים בדיאלוג פשוט לכאורה המבטא את המבוי הסתום בעולם הסיוטי של משפחה פרברית: ג'וי רואה את בני משפחתה צוחקים ושואלת מדוע הם צוחקים עליה. 'אנחנו לא צוחקים עלייך', עונה לה אחת מאחיותיה, 'אנחנו צוחקים איתך'. בתגובה אומרת ג'וי: 'אבל אני לא צוחקת'.

רצח ותיקון

האקדח היורה בפתיחה של 'קטיפה כחולה' נפגש בסרט התיעודי של מייקל מור 16 שנה מאוחר יותר, 'באולינג לקולומביין' (2002). את מייקל מור צריך לקחת בעירבון מוגבל: הוא שייך לבמאי הדוקו-אקטיביזם, ששואפים להתערב במציאות ולשנות אותה, ולכן מראש הוא חלקי ומוטה – אבל שווה להתייחס למגמה ולמה שהוא מנסה להראות.

מור חוקר את הסביבה שהכשירה בתרבותה שני נערים לטבוח בחבריהם בתיכון קולומביין הפרברי, אירוע הירי החמור ביותר שאירע בבית ספר עד אז.

מור טוען שהתרבות האמריקנית מבוססת על שנאה והפחדה מפני העולם הרע שבחוץ, ומעודדת  הצטיידות בנשק להגנה אישית. התוצר המובהק לתרבות הזו מגולם באמריקני החי בפרבר שהגיע בדיוק בגלל זה ל'עיר מקלט' – מפחד הסכנות האורבות בערים הגדולות, שם כידוע חיים כל האנסים, הרוצחים, ההומלסים, המופרעים, השחורים, ההיספאנים והמהגרים דלי האמצעים. הנתונים מראים שבני פרברים בגיל העשרה מעורבים באירועי ירי בשיעורים גבוהים, ושנגישותם לרכישת נשק והשגתו גבוהה יותר מכל חלק אחר באוכלוסייה.

הפרברים הם משל לעטיפה הריקה שמאחורי החלום האמריקני, אך יותר מכך החלום הוא בעצם האסון שמביא להתפוררותה. אמריקה של הפרברים היא אמריקה הגזענית, השבעה, הלא קהילתית, הנעדרת ערכים, הצרכנית, הקנאית לפרטיות ולזכויות הפרט שלה. הילדים של הפרברים הם משל למחיר שמשלמת אמריקה, כי זה  סיפור שמתחיל בילדים בודדים, עצובים ומתים שהופכים להיות מפלצות רצחניות בעצמן.

סרט האנימציה התלת מימדי 'גנוב על הירח' (2010) ממוקם גם הוא בפרבר בעל בתים יפים וגדר לבנה. בפרבר יש בית סודי שבו מתגורר גרו הרשע שמתכנן את השוד הגדול בהיסטוריה: הוא הולך לגנוב את הירח ולדרוש דמי כופר מהאנושות. גרו, מצויד בארסנל של אקדחים, גובר על כל אחד שעומד בדרכו. כל זה נכון עד ליום שבו הוא פוגש שלוש יתומות קטנות אשר מסתכלות עליו ורואות משהו שאף אחד אחר לא ראה: אבא פוטנציאלי. הן מצליחות להמס את לִבו של גרו והוא מגלה שגניבת הירח היא לא הכול בחיים.

המסר הזה מקביל גם לתנועות שקמו בארה"ב בניסיון להטיף לחזרה לקהילתיות. השכונות שנבנות על פי עקרון ה'ניו אורבניזם' של שנות ה-70, הגורס שהכול חייב להיות במרחק הליכה וליצור תחושת מקום בעל אופי וזהות ייחודית, מקום שיש בו יחסים של קהילה אמיתית בעלת ערכים של חיים ירוקים והתנדבות. זוהי הבשורה החדשה, המחליפה את החלום האמריקני הישן: אזרחים ולא צרכנים, ערבות קהילתית במקום כלי נשק, יחסי אנוש במקום חמדנות. אופטימי מדי? ייתכן. ובכל זאת, לפחות לגבי עולם הפרברים ומחירו החברתי והמוסרי, אפשר שאמריקה מתחילה להתנער מהגולם שהיא עצמה יצרה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון נשא תשע"א - 721 ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. ברמה הפשוטה ביותר, המאמר הזה מבלבל בין מציאות לדמיון. אי אפשר לטעון כי עולם הפרברים האמריקאי (בו חיים יותר ממאה מליון בני אדם) הוא אלים, מנוכר, גזעני ומפלה, על בסיס סרטים בדיוניים. באותה מידה אפשר להביא סרטים שנעשו בידי אנטישמים כראיה לכך שהיהודים אוכלים מצות שנילושו בדם של ילדים נוצרים, או "להוכיח" מסרטים קומוניסטיים את האושר הגדול של חברי הקולחוזים באוקראינה.

    סרטים כבודם במקומם מונח, אבל אם הכותבת רוצה לטעון שהם משקפים מציאות כלשהי עליה להביא איזה שהוא אישוש. האם יש סטטיסטיקה המראה עליה באלימות בפרבר האמריקאי ביחס לשכונות הנמצאות בתוך ערים? האם היתה עליה באלימות לאורך שנות ה 50 וה 60 שבהן התחוללה ההגירה הגדולה לפרברים? התשובה היא שלילית. להיפך: בכל פרמטר סביר האלימות ירדה בתקופה הזו. אנקדוטות כמו רצח אכזרי פה ופדופיל שם קיימות היום והיו גם בעבר, הן לא מוכיחות כלום.

    גם לגבי ה"ניכור" נאמרו כאן דברים לא בהכרח נכונים. לא צריך לחיות בתוך המטבח של השכן כדי להפגש אתו, ובפרבר האמריקאי ישנם הרבה מנגנונים שמאפשרים פגישה בין אנשים על בסיס ענין משותף בחינוך, מועדונים חברתיים וכדומה.

    למיטב הבנתי, התיאוריה החברתית שממנה נגזר המאמר הזה בנויה על בלבול בין קולקטיביזם לאלטרואיזם. להכריח בני אדם לחיות "ביחד" לא הופך אותם לטובים יותר בהכרח. כל מי שאי פעם הריח את הדשא של קיבוץ יודע שיכולים לרחוש בו כל המתחים החברתיים שבעיר ולפעמים הרבה יותר. יתר על כן: הרבה פעמים לאדם הפרטי יש נקיפות מצפון ביחס לאגואיזם שלו, בעוד חבר הקולקטיב מרגיש היתר להתיחס רע למי ש"בחוץ" כי הוא הרי רק פועל למען "הקיבוץ".

    בסופו של דבר, תושבי הפרבר האמריקאי תורמים לצדקה יותר כסף (במספרים מוחלטים) ואחוז יותר גדול מהכנסתם (באופן יחסי) מכל קבוצה חברתית דומה בעולם. לכן לפני שרצים לצלוב אותם הייתי מציע לחשוב על המשטרים באפריקה שהצליחו לגלח את תוחלת החיים של אזרחיהם ב 20 שנה ולהשאיר אותם במצב של רעב מתמיד, למרות שזה קצת פחות פוליטיקלי קורקט.

    • סרטים, כשהם מוגדרים כאמנות (בניגוד לסרטי התעמולה שהזכרת שאין להם ולא כלום עם קולנוע ואמנות), כמו כל אמנות הם לא סקר או כתבת חדשות עובדתית. הם לוקחים אלמנט במציאות,מגדילים אותו ומטפלים בו, כן, גם באופן שלא 'תואם' למציאות.אמנות היא עולם רגשי ולא עובדתי. הדבר המשמעותי הוא שיש גל סרטים כזה בקולנוע העצמאי האמריקאי וזו עובדה, ובגלל היותו, הוא שווה בחינה אמנותית. גם הבחינה העובדתית שווה בדיקה, אני מודה (על אף שחיפשתי, לא הצלחתי למצוא נתונים עובדתיים) אם כי היא לא היתה משנה כהוא זה את המאמר אלא אולי פותחת עוד דיון צדדי על מה המשמעות של זה שהבמאים מטים באופן בוטה את הנתונים.
      יעל

  2. למיטב הכרתי תופעת סרטי הפרברים כפי שאת מציגה אותה (ואינני מבין בנושא, אני מסתמך על דבריך) אכן קשורה יותר לדינמיקה הרעיונית אצל אמנים אלו ואחרים מאשר למציאות.

    כבר דשו רבים בהרואיזם שאפיין את האמנות הפשיסטית והקומוניסטית, שהצד השני שלו הוא כמובן בוז ושנאה לזעיר בורגנות השבעה, ואני מאמין שקל לזהות את טביעות האצבעות של ז'דאנוב וגבלס במערך האידאות שאותן "מוכרים" מייקל מור ושותפיו.

    לכן אני מרגיש שאין מקום לאותם חלקים במאמר הסקירה שלך (לדוגמה, הפיסקה האחרונה) שמהם הקורא יכול לקבל רושם כי אותם סרטים מעידים על מציאות אובייקטיבית מסוימת. בהעדר נתונים סטטיסטיים ו/או שיקולים של קומון סנס שיתמכו בדמוניזציה של מאה מליון איש, כדאי לנהוג ביתר זהירות.

    • 'הפרברים הם משל לעטיפה הריקה שמאחורי החלום האמריקני'. אולי לא מספיק הדגשתי את זה אבל הפרברים הם לא ספציפיים. הם דימוי קולנועי לתרבות האמריקאית בכלל, זה לא שבניו-יורק לא קורים זוועות .ברור שכן, אבל מסת סרטים ממוקדים יחסית בזמן קצר, מטרתם לסמן, להבהב נורת אזעקה . אבל זה המעשה האמנותי, שנאחז בבדל מציאות ועובד איתה כדי לומר משהו גדול הרבה יותר על תרבות (בדרך כלל).
      יעל

  3. מאמר יפה. אהבתי. כן ירבו.

  4. מה עם הסרטים – בקצה גן העדן , או חלון פאנורמי – שלא הזכרת , הממחישים באופן ממוקד את סבל הפרט בגהינום הפרברים הרומס ברגל גסה וגזענית כל חלום מכמיר לב לתיקון ויציאה גואלת מאותה זוועה….

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: