שוב הכול פתוח / רבקה מרים

לחזור לנקודת הראשית של טרם הלידה, למקום בו כל האפשרויות פתוחות עדיין. אם נדמה היה שבלוח השחמט הכול נקבע מראש, פתאום, בפורים, ניתן להיחלץ מכל זה

   האנך וקו-האופק הם שני כוחות יריבים, המצויים במאבק איתנים, שמתרקם ברובו בחשאי, כשכל אחד מהם שואף לגבור על רעהו, ולפחות באופן הנראה בעין, באופן הפשוט, הנלמד מהניסיון, נדמה שהמאוזן גובר לבסוף תמיד על המאונך. הרי החי, על כל ביטויו, נכנע שוב ושוב לכוח הכובד ויורד מן הבימה, כשבכל פעם, לזמן קצוב, קצר, בא חי אחר, חדש, ומזדקף תחתיו, עד שגם הוא יורד דומה. וחוזר חלילה.

'אנוש כחציר ימיו'. ואכן כך הוא. ולא רק האנוש. הרים נעתקים ממקומם, ימים מתייבשים, נסוגים ונעלמים, תרבויות וממלכות צומחות וקמלות. אפילו הכוכבים כבים ומתים. כוחה של השמש, אומרים, תלוי על בלימה. כל ארכיוני הזיכרון לא יכילו ולו בדל או שבב זעיר ממה שהיה ואיננו.

מתוך התפיסה הזאת, יש תרבויות ודתות שנוטות לבטל את המתקיים במציאות, תוך הדגשה שאינה אלא אשליה חולפת. באחרות, עובד האדם את א-לוהיו מתוך ביטול ישותו העצמית, ובשעת הפולחן, כסמל ואות, הוא כמו מושך-משליך מתוכו את עמוד השדרה, נופל ארצה כחפץ דומם, כגוויה נטולת חיים.

כמה מוכרת התמונה הזו, של שטיח שכולו מורכב מכורעי-על-ברך במסגדים – וכך לגבי תמונות המסתגפים בסיגופים שונים במזרח, שדווקא דרך הסיגוף לומדים להתגבר על הסבל, מתוך ביטול התחושות והרצון העצמי. לא כך הוא בעולם היהודי.

לחיות בזקיפות

היהודי עובד את א-לוהיו מתוך האנך שבו. התפילה המשמעותית ביותר עבורו היא תפילת עמידה. "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' א-לוהיכם" – נאמר בפרשת ניצבים. אפילו בזמן מתן תורה, זמן קיצוני של אימה ויראה, לא נפלו העם על פניהם, אלא ניצבו בתחתית ההר.

כך קורה גם היום, בשעת אמירת 'קדוּשה'.

היהודי עומד לפני א-לוהיו. 'דע לפני מי אתה עומד'. לא מתוך יוהרה הוא עומד, אלא מתוך הכרת הציווי 'ובחרת בחיים'. מפני שכל עוד אתה חי, עליך להיות זקוף. 'אנוכי' – כך קורא כל יחיד לעצמו, כי מתוך האנך שבו נרשם ומתהווה בו ה'אני', ומשם, מתוך ה'אני' המסוים הזה, עליו להתחבר קדימה ואחורנית, מעלה ומטה ולצדדים.

כזו היא נטילת הלולב, בסוכות. ענף גבוה, סגור וזקוף, שאותו סובבים עלים ופרי קטנים ממנו – הלולב נדמה אז כאב בראש משפחה, או כמנהיג בראש קהילה. היהודי אוחזו בידיו, מציבו ישר מולו, כנגד עמוד השדרה שלו עצמו, ואז מניף אותו לצדדים, ומעלה ומטה, רצוא ושוב, האגד מיטלטל וחוזר, אנה ואנה – והזקיפות, למרות הטלטלות כולן, נשמרת.

נאמר במדרש (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים וזאת הברכה ס"ח עמ' א) שבלעם היה גדול כמשה, אלא שלא קם כמשה, כי משה עמד מול הא-לוהים ובלעם נפל על פניו למולו. כי היהודי עובד את א-לוהיו מתוך האנך שבו, מתוך ה'אני' שבו. לכך מכוונת גם האמירה המפורסמת שמיוחסת לרבי זוסיא, 'כשאגיע לעולם האמת לא ישאלוני למה לא הייתי משה רבנו, אלא למה לא הייתי זוסיא'.

היהודי מחויב להישאר ער ונתון בתוך עצמיותו, וכמו א-לוהיו, גם הוא לא ינום ולא יישן. כזקיף על המשמרת, כך, כל העת, עליו להיות דרוך בלקראתיות – לקראת איום, שאורב גם בתוך היומיום הרגיל. לקראת אפשרות של חידוש, של בנייה, של יצירה.

היהודי מחויב להיות ער – אבל השינה מפתה, מפתה. כי בלילה שומט החי את ההגה, ונכנע לכוח הכובד, צונח אל המאוזן. כמה טוב לישון. עולם אחר מקבל אותך אל חיקו, עולם שכוחות אחרים מנהיגים אותו. שוב אתה כתינוק, הנישא בחיק. החלומות, טובים או מפחידים, לוקחים אותך למסע. והכול הפיך. מעוות יכול לתקון, ותקין להתעוות. אין גבולות מוכרים.

ומתוך העולם האחר הזה אתה מחויב לקום בכל בוקר. להתייצב לפעולה. 'יתגבר כארי לעבודת בוראו, שיהיה הוא מעורר השחר'. כוחך צריך להיות חזק אפילו מכוחו של היום החדש עצמו, אתה הוא שצריך לעורר את השחר ולתת בו עוז לעלות. אתה הזקיף של הַיֵּשׁ כולו. כך, עם ברכות השחר, עליך לברך 'זוקף כפופים'.

וכך, מתוך ההיצמדות הזו לאנך שבחיים, נאסרה ביהדות גם נפילת האפיים במלואה, נפילה שבפישוט ידיים ורגליים.

ואפילו בגלות, ואולי דווקא שם, 'מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה'.

כי עדיין חתום בו הקול הקדמון של ה'אתם ניצבים'. גם כשהוא מהלך בעולם זר, בו הוא גולה, כשאפילו שם נכרי ניתן לו, שאינו כשמות אבותיו יאיר, ושמעי וקיש, כששם של אל זר נשזר בשמו. בתוך כל זה, הוא 'לא יכרע ולא ישתחווה'.

נשמטים ביום כיפור

אבל יש רגעים, או תקופות, שבהם הזקיפות הזאת לא יכולה לעמוד בתוקפה עוד. יש מועדים, אישיים או ציבוריים, שבהם נמשך מתוכך האנך החוצה, ואתה נשמט. אתה נשמט מתוך התחושה שעימך נשמט כל חי. כזו הייתה, למשל, נפילת האפיים של רבי אליעזר הגדול, כשלבו נשבר, ובנפילתו גרם למות יריבו הגדול וגיסו, רבן גמליאל (בבא מציעא נט ע"ב).

לפעמים חש האדם שמשהו מת בקרבו, שהתנופה שהזניקה אותו מראשיתו והביאה אותו לִחיות ניטלה, והוא אינו יכול להמשיך ולהתמודד. שוב אין בו כוח נוגד לכוח הכובד. נפילתו, כתוצאה מתחושה זו, אינה נפילה שקטה אל החול, כנפילתו של הנסיך הקטן. זוהי נפילת אדירים, השומטת עימה את כל ה'תפאורה' שמסביב, את המוליות כולה, כנפילתו של שמשון, שבמות נפשו קרס עימו ההיכל על עמודיו.

וככל שהאדם הנופל חשוב יותר, כן עוצמת נפילתו עזה ומטלטלת עולמות, עד שביכולתה להפוך סדרי עולם. כך מתרחש בחייו האישיים של כל יחיד. ואצל הכלל יש יום הישמטות קבוע – יום הכיפורים. אז נכנס הכהן הגדול למקום שמעבר לכניסה, אל קודש הקודשים, מקום שהיה משכנם של הלוחות בבית ראשון, ואילו בבית שני הוא משכן הריק הגדול, מקום מגוריו של האין עצמו – ושם הוא שומט עצמו אפיים, כנציגם של כל ישראל.

ויום הכיפורים הוא יום השמיטה הגדולה. חמישה איסורים בו, שכל תכליתם היא שיהא אדם משים עצמו מת: אינו אוכל. ואינו שותה. ואינו מתרחץ ומתבשם. ואינו בא אל אשתו. ואינו נועל הסנדל. ונעילת הסנדל כאן, לענייננו, היא העמידה – הסנדל מעיד על היציבה בעולם. האדם, ביום הכיפורים, כמו בא לפני ההוויה ואומר, הנה אני מת. שוב איני קיים. איני אוכל ואיני שותה ואיני מתקין את גופי. איני פרה ורב עוד. איני עומד. חזרתי לתוהו.

ניצח המאוזן את המאונך. אם אתה, א-לוהי, חפץ באי-היותי, הנה מותי לפניך, קחנו. חזרנו לנקודת האפס. אפשר לשנות את הכול, להמית ולהחיות, למחות או להציל. שוב הדף חלק.

וכאן מתחבר סיפור המגילה ליום הכיפורים, ויום הכיפורים הרי הוא כפורים. כי מרדכי, הוא שלא כרע ולא השתחווה, הוא שהיה כולו אנך – שָׂם, מאימת המתרחש, שק ואפר על גופו, וצם. גם אליו הגיע הרגע בו נשבר עמוד השדרה שבו, והנה גם הוא, הזקוף, החי, שמט את זקיפותו והשים עצמו מת. ועשה יומו כיום הכיפורים.

לבטל את הפחד מן המציאות

אך השק והאפר שמשמעותם היא מוות, הם בעת ובעונה אחת גם מעין תחפושת. והנה, כאן, חובר בגופו של מרדכי הכפל, ויום הכיפורים פוגש בפורים – מפני שזו הנקודה שבה משיקות ההתאיינות הפיסית וההתאיינות של ה'פרסונה', של הדמות שלבש מרדכי עד כה. שהרי זה בעצם מה שחבוי מאחורי ההתחפשות בפורים – האדם שוב אינו נושא את עצמו, את הדמות שעיצב בהדרגה מאז שנולד. אישיותו הקבועה כמו בטלה, והוא מתבולל בדמות זרה לו עד שאין לזהותו עוד.

ובשני המקרים, של המתת העצמיות בלבוש שק ותכריכים ביום הכיפורים, או של תחפושת פורימית – אם יבוא רבי זוסיא לישיבה של מעלה, שוב לא ניתן יהיה להבחין אם זוסיא הוא או משה, כשם שאין גם להבחין בין 'ברוך מרדכי' ל'ארור המן'.

האנך, בפורים, כבכיפורים, נשמט, ואיתו גם ה'אני'. ושני אופנים קיימים כשבאים לשמוט את ה'אני' – מוות, או שעשוע.

הה, השעשוע שבתחפושת! לחזור לנקודת הראשית של טרם לידה, של טרם שם, למקום שבו כל האפשרויות פתוחות עדיין. בתוך לוח השחמט של החיים לבשת – או הולבשת – זה מכבר, בתפקיד. אתה מהווה בו צריח, או רץ, או פרש, מלך, מלכה, או פיון. המהלכים שאתה יכול לצאת אליהם במסגרת התפקיד ידועים וצעדיהם מוגבלים מראש. ופתאום, בפורים, אתה יכול להיחלץ מכל זה.

שוב הכול פתוח. איש יכול להתחפש לאישה. המלצרית יכולה להיות רופא, והרופא נער מצחצח נעליים. גבר בעמיו יכול להיות כלבלב או ג'ירף. יהודי יכול להיות לגוי. המתחפש יכול להיכנס לדמותו החדשה, ולעטות את פניה, לגלות שהדמות שנשא עד כה דרך קבע על עצמו היא רק אחת מאינספור אפשרויות. כל יחיד כלוא בביוגרפיה שלו כבכלוב, ושומה עליו להיכנס לכלוב זה מדי בוקר. עם זה, כל דמותו חלקית, בין אם בחייו הוא נושא בתפקיד רב משמעות, ובין אם הוא עלוב ומושפל.

התחפושת באה לחלץ את היחיד מתוך כלוב האנך שלו אל תוך הענווה, אל תוך הגמישות, אל תוך השעשוע. התחפושת באה גם לבטל את הפחד מן המציאות. היש הוא אין והאין יש. הנראה איננו מה שנראה. ההוויה עוטה ללא הרף לבושים שמתחלפים תדיר.

זהו גם המקום של היין בפורים. הוא תנא דמסייע לשחרור הגדול מן ה'אני', מן האנך. הוא מקל הליכה שגורם לזה שנשען עליו להתנודד, לחוג, להפוך סדרים וגבולות. אבל אחרי הפורים, או אחרי יום הכיפורים, שוב מצטמצמת היריעה. וכמו הלילה שנסוג אל תוך היקיצה עם עלות האור, חושף ומצייר בחדות את גבולות הדברים, חוזר כל יחיד אל גבולות האנך שלו. ושוב עליו לעמוד זקוף, לשאת את קיומו על הכתפיים. ולא רק בזקיפות עליו לעמוד. עליו להיות גאה בהיותו הוא עצמו. גאה, לא יהיר, אך גאה.

לצאת ממנו בחופשיות

ואכן, חג הפורים חולף, וכמוהו גם יום הכיפורים, ושוב על היהודי להתייצב איתן, להמשיך ולהתמודד עם משא חייו. אבל מזכרת ההתאיינות שבשני הימים האלה ממשיכה לנבוט בו כגרעין חשאי של אפשרות אחרת.

כי שש יאחז היהודי ורק בשביעית ישמוט, אבל זיכרון השמיטה מלווה אותו בימי האחיזה תמיד. וכמו רעידות האדמה ששומטות את הקרקע מתחת, גורמות להרס ולאבדן, אך בזכותן, בזכותן ובזכות הרי הגעש המתפרצים, מגלה האדמה מחדש את פוריותה, כך חתומים המועדים הללו בתולדות ישראל.

וכשם שישראל היו חייבים לשכוח עצמיותם במצרים כדי להפוך לעם, וכשם שהתורה חייבת הייתה ללכת לאיבוד ולשוב ולהתגלות רק בזמן יאשיהו כדי שתיוולד ממנה התורה שבעל פה, כך מחויבים להישמר, כדי להוסיף ולהתקיים ולהתחדש וליצור, זמני מחיקת הדמות העצמית ביום הכיפורים ובפורים.

כי בתוך תקופות של הסתר פנים, בימים שבהם כל הכתובים הם רק בחינת מגילת הסתר, יש בשני המועדים הללו משום התגלות. ואולי בימים שיבואו, בהם לא תהיה עוד השהייה בתוך האנך סוג של ציווי, אפשר יהיה להיכנס לתוך האנך ולצאת ממנו בחופשיות. וזו אולי כוונת הכתוב באומרו שבעתיד הרחוק עתידים כל המועדים להתבטל חוץ מפורים ומיום הכיפורים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', אדר תש"ע, 2010

פורסמה ב-29 במאי 2011, ב-גיליון תצוה תש"ע - 655, פורים ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: