מבשרי הציונות / עידו פכטר

 

הרואים בציונות סוג של 'דחיקת קץ' ומעדיפים מודל של גאולה כמו במצרים, עשויים לגלות כי גם בגלגול הישן ההוא היו דוחקים, ששילמו מחיר אך לא נדחו מההיסטוריה

היציאה ממצרים מתוארת בתורה כתהליך הרואי ומרשים. במשך חודשים רבים הקב"ה נותן את אותותיו במצרים עד שהם נכנעים לדרישתו לשחרר את בני ישראל. אולם, בזאת לא נסתיים הסיפור. לאחר מסע של כמה ימים במדבר וחרטה מצרית, עומד עם ישראל אל מול הנס הגדול ביותר שייזכר לאורך השנים – נס קריעת ים סוף.

יציאת מצרים היא המודל הקלאסי של הגאולה. מצוות רבות בתורה מטרתן היא זיכרון יציאת מצרים, ואף הגאולה העתידה, המתוארת בדברי הנביאים, מתוארת על רקע היציאה ממצרים – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אין זה מקרה, אפוא, שחלום הגאולה של הדורות הצטייר כגאולה מעין יציאת מצרים, חלום שקיבל ביטוי שיא במעגל השנה בסדר ליל הפסח, בקריאה "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין; השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל". כוחו של משפט זה כה רב עד שגם כיום רבים נוהגים לאומרו – אף שלשמחתנו כבר אין לו אחיזה במציאות, וייתכן שיש בו אף כפירה בטובה שהקב"ה השפיע עלינו בחזרתנו ארצה.

האמנם ניסי יציאת מצרים צריכים לשמש מודל לגאולה? בדורנו, דור הציונות וההתיישבות, לאחר שעם ישראל עלה בכוחות עצמו ארצה, ללא ניסים גלויים וללא מופתים למיניהם, היא דומה להיות בעיניי קצת זרה. הרי זהו עצם הטענה הציונית: ההכרה כי ניתן להביא את הגאולה בכוחות עצמנו, כביכול ללא עזר א-לוהי. גם הציונות הדתית קמה לאור ההבנה כי בכוחותינו, בעזרת התיישבות ופעילות מדינית, ניתן לקדם ולקרב את הגאולה, ואין צורך ואולי אפילו אסור לחכות לאותו משיח שיבוא ויגאלנו. דתיים וחילונים, כולנו חלק מאותה 'ציונות מעשית' אשר הוציאה את עם ישראל ממצבו הנורא בארצות הגויים. למה אפוא אנו מצפים? למה אנו מתגעגעים? האם באמת אנו מצפים לכך שיבוא איזה מנהיג-משיח כדוגמת משה, שיעשה לנו ניסים ונפלאות ויוציא אותנו מכל הצרות שלנו, או שמא בתשתית החשיבה שלנו אנו מודעים לכך כי הדבר תלוי בנו, ורק אם נשתפר ונקדם את עצמנו הדברים יתרחשו? כמדומני שכל מי שנוטל חלק במפעל הציוני נוטה יותר לכיוון השני.

לא כולם רצו

נניח לטענה זו, ונבקש להראות את הפן השני של אותו עניין עצמו: סיפור יציאת מצרים, לפחות בעיני חז"ל, לא התנהל באופן ניסי כה פשוט כפי שהתחנכנו ולמדנו. יתברר, כי בדומה לגאולות ישראל שהתרחשו לאורך ההיסטוריה, כדוגמת שיבת ציון הראשונה והשנייה, גם ביציאת מצרים היו מאבקי כוח פוליטיים, ואכן היו שם מאפיינים רבים שמזכירים לנו כיום את יחסם של רבים משלומי אמוני ישראל לרעיון הגאולה.

סקירת המדרשים שבכאן נעשתה לראשונה בחיבורו של יצחק היינמן, 'דרכי האגדה', ואין אני בא אלא ללקט מדבריו שם ולהוסיף עליהם ביאור והרחבה הרלוונטיים לתקופה שבה אנו נמצאים.

כל הלומד את פירושו של רש"י על פרשיות השבוע נתקל לפחות פעמיים ברמזים שונים המעידים על כך כי לא כל העם היה שלם עם רעיון היציאה. המקום הראשון הרומז על התנגדות ליציאה מצוי במכת חושך, שם המדרש (ובעקבותיו רש"י) מפרש מדוע היה צורך במכת חושך דווקא, ואלו דבריו:

ולמה הביא עליהם חושך?

לפי שהיו בישראל רשעים גמורים שהיו ממונים פטרונין מן המצריים. והיה להם שם גדול ועושר גדול, ולא היו רוצים לצאת ממצרים. אמר הקב"ה: אם אני אביא עליהם מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצרים כשם שהוא מכה אותנו כן מכה את ישראל, לכך הביא חשך, כדי שלא יראו המצריים מפלתם של אותם הרשעים.

מזכיר משהו? אנשים בעלי עושר גדול ושם גדול שלא נוח להם ביציאה לארץ ישראל?

המקום השני, שאף הוא מתייחס למכת חושך, מצוי בפירושו המפורסם של רש"י לפסוק "וחמושים עלו בני ישראל". בביאור המילה חמשים מצטט רש"י ממדרש תנחומא:

וחמושים עלו בני ישראל – אחד מחמישה, ויש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה! אחד מחמשת אלפים.

ואימתי מתו? בימי האפילה שהיו קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבים בחושך. ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן.

הנה אם כן עוד ראיה, לפחות לפי מדרשי חז"ל, כי יציאת מצרים לא התרחשה ללא מחלוקות. אנשים רבים העדיפו את מקום מושבם הקשה, אך לפחות הבטוח, על פני מסע אל עבר הלא נודע, תלויים במנהיג שבא אליהם מהחוץ ואשר מבטיחם גדולות.

תופעה זו מוכרת לנו מעברנו ההיסטורי, ובמיוחד היום עם תקומת המדינה. גם העליות בימי עזרא היו רק של מתי המעט שהסכימו לעזוב את מקום מושבם הבטוח בבבל ובפרס, וגם המפעל הציוני היה על זו הדרך. הרי עומדים אנו שישים ושתיים שנים לאחר תקומתה של מדינת היהודים, לאחר השואה, עם גלים רבים של אנטישמיות בעולם, ועדיין לא הגענו למצב שבו מספר היהודים בארץ מהווה את רוב יהודי העולם.

פרשת בני אפרים

אך מעבר לכך, דומה שסיפור יציאת מצרים מורכב הרבה יותר מהתמונה שהצגנו כעת. עיון נרחב במדרשים שונים מעלה קווי דמיון נוספים בין גאולת מצרים של אז ובין הגאולות שחווה עם ישראל היום. 

בספר דברי הימים (א, ז, כ-כב) מצויים מספר פסוקים הנראים ממבט ראשון כתמוהים:

ובני אפרים שותלח בנו ותחת בנו… וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם. ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו.

בפסוקים הללו מתואר מאורע שהתרחש בימי אפרים ובניו, קרי בזמן השעבוד ממצרים, שבו אותם בנים מצאו את מותם באזור פלשתים, בעיר גת, בבואם לקחת מקנה כלשהו.

בפסוקים אין פירוש או ביאור למה שהתרחש באותה עת. לא מסופר מדוע עלו בניו של אפרים, ומה הם חיפשו בכלל באזור פלשתים, אך השאלה הקשה מכול שמטרידה את הקורא היא כיצד בכלל עלו בניו של אפרים מארץ מצרים? וכי לא היו נתונים תחת השעבוד?

פסוקים נוספים המתייחסים למאורע זה מצויים בספר תהלים (עח, ט-י), ושם מובאת תוספת חשובה:

בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב. לא שמרו את ברית א-להים ובתורתו מאנו ללכת.

כאן מתוארים אפרים כנושאי נשק וכבעלי קרב. ייתכן שהדבר אמור לגבי אותו ניסיון של לקיחת המקנה בגת, כמתואר בספר דברי הימים, שם מצאו את מותם בעקבות קרב עם תושבי המקום.

אולם תוספת חשובה מכך מופיעה בפסוק האחרון. לפי פסוק י מתוארים בני אפרים כמי שלא שמרו את ברית א-להים, וכמי שהפרו את התורה. בכך תמיהתנו הראשונה גואה ועולה. על מה מדובר כאן? מהו אותו מעשה נורא שעשו בני אפרים?

תמיהות אלו פתחו פתח רחב מאד לחז"ל לצייר לנו במדרשים שונים את האגדה המופלאה על אודות בני אפרים שמסתבר כי בניגוד לשאר העם לא שקטו על שמרי הגלות ומיאנו להישאר במציאות של שעבוד.

במדרש שיר השירים רבה (פרשה ב) מובא התיאור הבא:

השבעתי. רבי אוניא אמר: ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו. ואלו הן: אחד בימי עמרם, ואחר בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים… והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה כשדבר הקב"ה עם אברהם אבינו בין הבתרים ומשנולד יצחק התחיל, מה עשו? נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהם חללים הרבה. מפני מה? שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה.

ברקע מדרש זה עומדת כמובן אותה שבועה מפורסמת שהיוותה בסיס להתנגדות לציונות; השבועה "שלא יעלו בחומה". לפי המדרש הזה בני אפרים עשו שלא כהוגן כאשר ניסו לדחוק את קץ הגאולה ולהקדימה. הם חישבו את זמן השעבוד שנגזר על ידי הקב"ה מעת דיבורו עם אברהם, ועל פיו החליטו להוציא את עצמם ממצרים, במקום לסמוך על הקב"ה שהוא זה שיושיע אותם.

בדברים אלה ניתן למצוא אולי סמך, לפחות לדעת חז"ל, לפולמוס אפשרי שהיה בקרב בני ישראל בשנות שעבודם. בדומה לגזרה בדבר אורך גלות בבל, גם כאן לא היה ברור כיצד יש למנות את שנות הגלות שנגזרו ובעקבות כך צמחו שני פלגים. הפלג הראשון דגל בהמתנה עד שהקב"ה יבוא ויגאלנו בעצמו, ואילו הפלג השני דגל במימוש הבטחת הגאולה על ידי מעשים שיקדמו אותה. כפי שחז"ל מעידים, פולמוס זה התקיים בעתות גאולה נוספות, כדוגמת מרד בר כוכבא, ואכן ניתן לראות בגישתם העדפה ברורה לעמדה השמרנית המסרבת לקבל את יחסו של הפלג השני לתהליך הגאולה.

הבן יקיר לי

אולם, דומני כי במדרש אחר נמצא למצוא יחס אחר לנושא. בשמות רבה (פרשה כ) נאמר:

לכך נאמר "ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים", למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה שנאמר בני אפרים נושקי רומי קשת. לולי שטעו לא יצאו… והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקב"ה אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך, יחזרו למצרים.

למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה וביקש לילך למדינתו. הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה עד שמתה אשתו. קברה על פתח המדינה ואחר כך נשא אחותה. אמר המלך הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה. כך אמר הקב"ה יהיו מסבבים את הדרך כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים.

גם מדרש זה מציג את טעותם של בני אפרים, אך לעומת המדרש הקודם הוא איננו מצייר זאת באופן שלילי. הוא רק מציין כי בני אפרים טעו בחישוב, יצאו ונהרגו, ולכן לא הוביל הקב"ה את ישראל דרך מקום קבורתם. אפשר לקרוא כאן התייחסות ניטראלית; אני סבור שחז"ל מטים כאן את הכף לכיוון של תמיכה במעשיהם של בני אפרים.

כך עולה מן המשל: המשל נראה תמוה – וכי מה הוא מוסיף לנו על ההסבר המאוד פשוט של חז"ל? מה קושי היה בהבנת טענתם עד כי נצרכו להביא משל?

אינני חוקר מדרש ואינני יודע אם תופעה זו רווחת בסגנון מדרשים מעין אלו, אך דומני כי בין כך ובין כך יש במשל זה תוספת חשובה ביותר לאמור לעיל. לפי המשל, בני אפרים אינם אלא האישה הראשונה של המלך. כלומר, אם הם לא היו מתים, הם אלו אשר היו נכנסים עם המלך לביתו, ואילו האחות לא הייתה נכנסת כלל לתמונה. אפשר שחז"ל ביקשו לרמוז לנו שבני אפרים, לו רק היו מצליחים במאבקם, היו זוכים לעלות ממצרים, להיכנס לארץ ישראל, ולשמש כעם ישראל הנבחר! אחיהם לעומת זאת, אלו שסירבו ליטול חלק בגאולה המעשית, היו נותרים מאחור, במצרים, ולא היו יוצאים משם.

אין פלא אפוא כי המדרש מסיים בשבועה שהקב"ה משביע את עצמו:

אמר הקב"ה: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים שנאמר 'ולא נחם א-להים'.

הנה אם כן מצוי לפנינו ביטוי עז לאהדה שחז"ל מעניקים למעשיהם של בני אפרים.

ביטוי אהדה אחר מובא במדרש נוסף המובא בבבלי (סנהדרין צב ע"ב), שם מזוהים בני אפרים עם המתים שהחיה יחזקאל. כאילו באו חז"ל לומר: בני אפרים אמנם כשלו בניסיון הגאולה הראשון, אך הם גם אלו שיזכו להיות ראשונים בגאולת תחיית המתים.

*

הוויכוחים על אודות גאולה ניסית לעומת גאולה מעשית אינם רק פרי העידן המודרני. ויכוחים אלה טמונים עמוק במורשת ישראל, ובדומה לימינו גם הם מציגים שתי עמדות מנוגדות: האחת תומכת בהמתנה עד שהקב"ה יגאל אותנו בעצמו, ואילו השנייה דוגלת בפעילות אקטיבית כדי לקדם את הגאולה.

דומני כי בסיפורם של בני אפרים בהחלט ניתן למלא את החלל שנוצר בסיפור יציאת מצרים. ניתן באמצעותו להדגיש את המימד האקטיבי, שבו עם ישראל לוקח את גורלו בידיו ומנסה לקדם את גאולתו. והנה, ההוכחה הטובה ביותר לכך אינה מצויה רחוק ממועד הפסח. כשלושה שבועות לאחר החג אנו חוגגים את יום העצמאות, יום שבו עבר העם כביכול על השבועה ועלה בעצמו ארצה. ומי יודע, אולי עוד יתגלה כי בנימין זאב הרצל וחבריו הם צאצאים של… שבט אפרים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ניסן תש"ע, 2.4.2010

פורסמה ב-29 במאי 2011, ב-גיליון חוה"מ פסח תש"ע - 660 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: