לראות את הנס / הדר ליפשיץ

 

סביב ימי ההודאה של חירות הארץ וחירות ירושלים מדגישים החוגגים את היכולת לראות את הניסים ולהודות עליהם. נס שלישי מתרחש לנגד עינינו, אך החוגגים מסרבים לראותו ולהיענות לו

ארון ספרים יהודי נגיש ומעודכן

מועדי מדינת ישראל, יום העצמאות ויום ירושלים, מחדדים את המשמעות הדתית של המאורעות ההיסטוריים העוברים עלינו. הרב שאול ישראלי זצ"ל הרבה לדבר, בדרשותיו ליום ירושלים, על 'שתי הקומות' בגאולה – הגשמית והרוחנית. ירושלים מבטאת את המימד הרוחני. יום העצמאות ויום ירושלים חלים בין חג החירות לחג מתן תורה. הרב הצביע על יום העצמאות כמבטא את החירות הגשמית, ועל יום ירושלים כמבטא את הכמיהה הרוחנית.

חזון הנביאים מתגשם, ואיננו מבינים את אשר רואות עינינו. לעתים בוקעת קרן האור מבין העבים, והיא ניכרת יותר. המעמיקים חשים בה מיד. לאחרים נדרש זמן. לקראת יום ירושלים עלינו להבחין כי דודנו דופק שוב. הוא מפעים את הלבבות, משנה את הזמנים ומחליף את הרוחות.

דווקא יראים ושלמים, תלמידי חכמים אשר אמורים להיות 'עיני העדה', מהלכים כעיוורים בצהריים. כך הייתה גאולתנו ופדות נפשנו בה' באייר תש"ח. בין זקני הדור ההוא היו שהסתייגו ממראה עיניהם. המבשר לא היה נאה בעיניהם, על כן הכחישו הבשורה. לעומתם, אמר ר"מ צעיר בישיבת הדרום לתלמידיו – לכו להתגלח. "מה אתכם? הרי בעוד שנה יהיה היום הזה יום חג. ועכשיו, כשהחג נוצר, לא תתגלחו?". בשעתו היה בין היחידים. כמה בחורי ישיבה התגלחו כבר באותו יום, כהוראת הרב הצעיר?  

חזון מילת הלב

לפני כמעט שנות דור שמעתי בבית-הכנסת 'אוהל מועד' בתל-אביב את רב העיר, חיים דוד הלוי ז"ל, מצטט ביום העצמאות את הפסוקים אשר כבר ניצבו לנגד עינינו: "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך. והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והיטבך והרבך מאבותיך". פסוקים אלו כבר התקיימו, אמר בדרשתו, ומובטחים אנו כי יתקיימו גם הפסוקים הבאים: "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". נו טוב, אמרתי בלבי. חזון מרומם. יצאתי מבית-הכנסת, הלכתי ברחובות תל-אביב ושאפתי את אווירה. שאיפת רבהּ נראתה רחוקה מאוד.

לא עוד. צריך להיות עיוור קנאי כדי לא להבחין בהתגשמות פסוקים אלו בימינו ולעינינו. אל דגלה של ירושלים, עיר הצדק והשלום, מתקבצים ובאים מיום אל יום. מי מל את לבבנו ואת לבב זרענו? ישיבות ומכינות רבות, דתיות, חילוניות ומעורבות, ממלאות את הארץ כמים לים מכסים.

עוד טרם הפנמנו את התראת עמוס "והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע דבר ה'", אנו חוזים בנחמת ישעיהו "כי אצֹק מים על צמא ונזלים על יבשה, אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך. וצמחו בבין חציר, כערבים על יבלי מים".

עלינו להאמין ולהיעתר לפרשת התשובה המתגשמת אל מול עינינו. חילונים, אשר היו מנועים מללמוד תורה כדבעי, צמאים למים. חרדים, אשר היו מנועים מללמוד אומנות כדבעי, רעבים ללחם. אלו ואלו זוכים למילת לבם, לתשובה. אבותיהם לא קיימו בהם חובתם, והבנים מתקנים דרכם. הללו לומדים תורה, והללו לומדים אומנות.

מונעים תורה מעם

יואב שורק מרבה להטיף לאחרונה לשינוי הדפוס הדתי שאליו הורגלנו. אף שאני מוצא בתשובותיו מימד של מלאכותיות, המציאות מחייבת את שאלותיו. לעומתו, רבים קנאים להפטרת אשתקד.

והדברים מגיעים לאבסורד. ראשי ישיבות ההסדר התנגדו, על פי הפרסומים, לאישור הישיבה החילונית 'בינה' כישיבת הסדר. טענתם הייתה כי אינה נוהגת ב'רוח ישראל סבא'. דומה כי דווקא המתיימרים לייצג את הסבא התכחשו לנכדיו חפצי התורה. 'לעולם יהא אדם לומר תורה, אפילו שלא לשמה'.

דוגמה נוספת קיבלתי בדוא"ל מהישיבה התיכונית שבה לומד בני, ובו נכתב כי הוא רשאי לבקש 'דחיית שירות' כדי ללמוד תורה. שמחתי. תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא וייטול. אך לא כל הרוצה. בשונה מהדתיים, מספר בוגרי התיכונים הממלכתיים הרשאים ללמוד תורה לפני הגיוס מוגבל. ושוב חשבתי על ישראל סבא. איזה מבניו, המבקש ללמוד תורה, זקוק לכך בדחיפות יתרה? אותו שלמד שעות רבות מדי יום בישיבה התיכונית, או אחיו, בוגר התיכון הממלכתי אשר אינו יודע כתב רש"י?

צריך להבהיר ולחדד את הבעייתיות. נושאי דגל 'ישראל סבא' פוגעים ברצונם של חילונים ללמוד תורה. במקום לפעול ל'העדפה מתקנת' לבוגרי החינוך הממלכתי, אשר לא זכו להעשרה בלימוד תורה כאחיהם בחמ"ד, מנגנוני הגיוס הצבאי פועלים בכיוון הפוך. עלינו, הרואים עצמנו מחויבים ללכת בדרכם של שלומי אמוני ישראל, לדעת כי התורה איננה ירושה לנו. איננו יכולים לדעת את מקורה של הכמיהה לתורה, המציפה את כל הארץ. עלינו לדעת כי אסור לנו, וגם לא נצליח לאורך זמן, לשים סכר ללימוד התורה. אין טעם בניסיון לסגור את השער ולהגביל את הכניסה לבית-המדרש.

לא כור היתוך

בשנות הקמתה של המדינה הייתה יומרה 'לתרבת' את העולים. להופכם לצברים, בני דמותם של הקיבוצניקים האשכנזים. הניסיון היה גם בחברה הדתית. הישיבות הטיפו למסורת הליטאית, וגם בישיבות התיכוניות שלט סגנון בני-עקיבא. סגנונו של 'הפועל המזרחי' הייקי והמזרח-אירופי-חסידי. מנגינת תפילותינו הייתה חסידית. הפיוטים המזרחיים נכנסו לישיבות התיכוניות מאוחר מדי, רק בתקופת הקמתה של ש"ס.

גם בתוך ש"ס נעשה ניסיון 'תִּרבות' של מסורת הלכתית מסוימת. התקוממותו של ח"כ הרב אמסלם כרוכה גם בהדגשת המסורת הייחודית ליהדות צפון אפריקה, שדוכאה בש"ס ללא הועיל. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה למסורת ולסגנון הייחודי של כל שבטי ישראל.

גם השבט החילוני חושף את מקורותיו היהודיים. והוא יעמוד עליהם טוב מאיתנו, הדתיים.

עלינו להיפתח אל גודל השעה, להכיר באתגרי דורנו. פתחתי ברב הצעיר מרחובות, אשר השכיל להבין כבר בתש"ח את שזקנים ממנו ותלמידיהם לא הבינו עד היום: לגלח את הזקן. לימים פנה אליו חנן פורת, ה' ישלח לו רפואה שלמה, כדי שיסכים להתמנות כראש ישיבה בגוש עציון. 'מי אני ומה אני' השיב לחנן פורת. האחרון, כדרכו, לא ויתר. הוא ציטט באוזניו את דברי הירושלמי על הפסוק "כעת יֵאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" – "עתידה בת קול להיות מפוצצת באוהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם א-ל יבוא וייטול את שכרו". 'לאחר מלחמת ששת הימים שבה ראינו נפלאות, עלינו להמשיך ולפעול עם א-ל', הפציר וכמעט נזף בו חנן.

הרב עמיטל הלך לעולמו השנה, מוקף בתלמידיו ותלמידי תלמידיו. האם גם אנו נדע, כמותו, לגלח במועד את הזקן המסורתי ולהיענות לגודל השעה? 

הדר ליפשיץ הוא מורה ודוקטורנט. עומד בראש פרויקט 'אור חדש' של נאמני תורה ועבודה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג באייר תשע"א, 27.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במאי 2011, ב-גיליון במדבר תשע"א - 720 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: