מסעה של השכינה / שלמה גוטל

 

שיאו של ספר במדבר מצוי בסיפור מסע הארון, מסע המבטא את תנועתה של השכינה מהר סיני אל הארץ יחד עם העם. מבוא לספר

מדבר סיני

ויהי בנסע הארן… ובנחה יאמר… (במדבר י, לה-לו)

תנו רבנן, ויהי בנסע הארן ויאמר משה – פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה… רבי אומר שספר חשוב הוא בפני עצמו… חצבה עמודיה שבעה (משלי ט, א), אלו שבעה ספרי תורה. (שבת קטו ע"ב – קטז ע"א).

תנן, מגילה שכתובה שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים (ידים ג, ה).

ומגילה שכתוב בה מן התורה שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון, הרי אלו מטמאין את הידים (רמב"ם הל' שאר אבות הטומאות ט, ו).

חז"ל הרואים בשני הפסוקים שבין שני הנו"נין ההפוכות ספר בפני עצמו, מחלקים בכך את ספר במדבר לשלושה חלקים. יש לרדת לשורש עניינה של חלוקה זו, שכן דומה שמתוך כך גם יובן מעמדם של בני ישראל בהליכתם במדבר אחרי עמידתם בהר סיני.

ריבוי נושאים

רמב"ן, בהקדמתו לספר במדבר, מנתח את מבנה הספר לפי נושאיו:

אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד, וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות, ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם. ציווה והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל, וציווה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר הזהיר שם פן יהרסו אל ה' לראות וגו'… והנה ציווה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו, והכל מעלה למקדש וכבוד לו…

והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובניסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא וסיפר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב וציווה איך תחלק הארץ להם. ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות זולתי קצת מצוות ובענייני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה.

רמב"ן מאריך מאוד בנושא הראשון – ההקבלה בין השראת הכבוד על הר סיני לבין השראת השכינה באוהל מועד, ולעומת זאת הוא מסתפק באזכור תמציתי של יתר הנושאים. דבר זה מצריך עיון, בעיקר משום שדווקא נושא אוהל מועד אינו מרכז הספר והוא נדון רק בפרשיות הראשונות, עד הנסיעה שבפרק י, ובמידה מסוימת בפרשת קרח שבפרק יח.

השיבה לגן עדן

בהקדמתו לספר שמות, רמב"ן מבחין בין שתי מטרות ביציאת מצרים:

והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין ייחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.

לדבריו, המטרה הראשונה היא מטרה מדינית – העלייה לארץ ישראל; והשנייה, מטרה רוחנית – היות עם ישראל 'מרכבה לשכינה'. אפשר להבחין בשתי המטרות כבר בפסוקים עצמם: "וארד… אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, ח); לעומת "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה'" (שמות ו, ז). משמעות 'להיות לא-להים' היא השראת השכינה בעם ישראל, כמו שנאמר בציווי על קרבן התמיד (שמות כט, מה-מו): "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים וגו'".   

בהסתכלות יותר פנימית נראה כי משמעות שתי מטרות אלה היא מעין חזרה למדרגת גן עדן. רמב"ן מבאר זאת בכמה מקומות, כגון בפרשת בחקתי (ויקרא כו, ד): "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון…"; ועוד שם: "וטעם והתהלכתי בתוככם… כמלך מתהלך בקרב מחנהו… ונתתי שלום בארץ, שלא תגעל נפשי אתכם וכן והתהלכתי בתוככם רמז למידה שקראו רבותינו שכינה… והנה הוזכר כאן גן עדן והעולם הבא ליודעיו".

אדם הראשון גורש מגן עדן, ומטרת יציאת מצרים היא חזרה למדרגת גן עדן. תנאי לכך הוא כיבוש הארץ, שעם ישראל יהיה בארץ נחלת ה': "…בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה… אחר כיבוש וחילוק… כי אזי… תשרה השכינה בתוכם" (רמב"ן ויקרא יג, מז).

לכאורה יש בדברים אחרונים אלה של הרמב"ן סתירה למה שכתב בהקדמתו לספר שמות. כאן התנאי הוא כיבוש הארץ וחילוקה ואילו לפי דבריו שם מיד כשעשו את המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו בתוכם "נחשבו גאולים". לא זו אף זו, גם שם, שורות ספורות קודם, כתב הרמב"ן שהגלות אינה נשלמת "עד יום שובם למקומם", ואילו "כשיצאו ממצרים יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם"! וכיצד נחשבו בד בבד גם "גאולים"?!

רמב"ן בהקדמתו הנ"ל לספר שמות מזכיר "שנשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן…". אם כך הדבר, אנחנו עומדים במצב מוזר: מחד השראת השכינה במשכן, ומאידך (שמות מ, לה): "ולא יכֹל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן". אם אפילו משה אינו יכול להיכנס, לשם מה אוהל מועד? על כרחך עיקר העניין מצוי דווקא בחתימה – איך נוסעים עם המשכן (שמות שם, לו): "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם".

אמור מעתה, זו בדיוק מטרת הקמת המשכן: לנסוע עם השכינה. אחרי ניתוק היחסים שגרם חטא העגל, באה הקמת המשכן כדי לחדש את תהליך השראת השכינה, כפי שהיה בהר סיני. לא אנחנו נוסעים, אלא ה' נוסע ואנחנו איתו: "ויהי בנסע הארן… קומה ה'…".

ההליכה במדבר היא אפוא ההליכה של 'הרכב הא-לוהי' מנקודת המוצא – הר סיני, אל מקום החנייה והמנוחה – ארץ ישראל. מה מעמדם של מחנה ישראל ושל עם ישראל באותה הליכה?

מחד, מפרקים את המשכן ומכניסים כל כלי לתוך "נרתיק שלו" (רש"י), ומאידך בכל זאת קיימת קדושת מחנה, שכן עובדה היא שקודשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל, ואף בשעת נסיעתם לא נפסלו ביוצא (זבחים סא ע"ב): "ונסע אהל מועד, אף על פי שנסע אוהל מועד הוא"! וכן לגבי שילוח הטמאים מן המחנה: חכמים סוברים שגם בסילוק מסעות עדיין זבים ומצורעים משתלחים ו"פורשים למחיצתם" (תוספתא זבחים יג, ג).

זמן של אירוסין

פשר הדברים מבוסס על סוגיית הגמרא במסכת יומא (נד ע"א) המלמדת אותנו על קיומו של הבדל מדרגות בין בית ראשון ובין בית שני, הבדל המתבטא בהגדרת היחס – הקשר – שבין הקב"ה וישראל:  

מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, וראה רצפה משונה מחברותיה, ובא והודיע את חברו, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם ארון גנוז… מתיב רב חסדא, "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש", ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם. אמר רב נחמן, משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה – צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה – אינה צנועה מבעלה. מתיב רב חנא בר רב קטינא: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וכו'. אמר ליה נתגרשה קא אמרת, נתגרשה – חזרו לחיבתה הראשונה.

לפי המבואר כאן, תקופת ההליכה במדבר שבה נאמר "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" היא תקופת האירוסין, כאשר הכלה עדיין בבית אביה (רש"י שם), ולעומת זאת תקופת ה'בית' בארץ ישראל היא תקופת הנישואין. האירוסין הם ההליכה יחד לקראת 'הבית המשותף'. בהליכה יחד עם השכינה, המביאה לקדושת המחנה גם בנסיעתם, נחשבו בני ישראל כבר לגאולים, אף שעדיין לא הגיעו לקביעות של השראת השכינה 'בבית'.

תפיסה פשוטה גורסת לכאורה כי יש פחיתות מסוימת לאירוסין, שכן הם רק שלב לקראת התכלית – הנישואין. ואולם לאמתו של דבר אנו מוצאים שהביטוי לקשר הנצחי בין הקב"ה לעם ישראל הוא דווקא האירוסין, ואירוסין לעולם: "וארשתיך לי לעולם…" (הושע ב, כא-כב).

וכך ביאר זאת הראי"ה קוק זצ"ל (עולת ראיה א, עמ' לה):

אף על פי שהנשואין הם יותר נערכים בדבקות מהארושין, מכל מקום יש מעלה בארושין, שהם מביעים את היסוד החוקי, האצילי, שבדבקות הא-לוהית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחיקוי חומרי כלל. ודוקא החוק העליון הזה הוא שאיננו מקבל שום שינוי, כי איננו תלוי בשום יחס, העלול להשתנות, כי אם הוא עומד בעצם צביון החוק, שאי אפשר כלל לצייר אופן אחר.

דחיית התוכנית

סיכומו של דבר: החלק הראשון של ספר במדבר עוסק בהתארגנות המורכבת לקראת ההליכה עם השכינה, ואילו שני הפסוקים – "ויהי בנסע… ובנחה…" – הם ההליכה האידיאלית, עד המטרה – החנייה, "כי אלמלא החטא… היה מכניסם מיד" (רמב"ן במדבר י, לה). זהו עיקרו של ספר במדבר – ההליכה עם השכינה – ועל כן ראה הרמב"ן להאריך בדבר. אלא שמיד עם תחילת ההליכה, התחיל גם הכישלון: תבערה, קברות התאווה, חצרות ולבסוף חטא המרגלים. אז השתנו התנאים והתוכנית המקורית נדחתה לזמן רחוק. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג באייר תשע"א, 27.5.2011

פורסמה ב-26 במאי 2011, ב-גיליון במדבר תשע"א - 720 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: