מדבר, הר ומדבר / משה כהן (במדבר)

 

לאחר חומש ויקרא, שבו מילת המפתח הייתה 'הר סיני', אנו פותחים את החומש של המדבר – זה שנזכר עוד בחומש שמות. על סדרם של האוניברסלי, האישי והלאומי בתורה

איור: מנחם הלברשטט

"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט).

כך פותחת התורה בתיאור מעמד הר סיני, אך היא לא מוסיפה להשתמש בביטוי 'מדבר' או 'מדבר סיני' בתארה את מקום הימצאותם של בני ישראל עד לספר במדבר. ולא שלא היו לתורה הזדמנויות – מתן תורה נקרא שוב ושוב על שם ההר: ויקרא ה' מן ההר לאמור; השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו; במשוך היובל המה יעלו בהר וכו'.

מילותיו האחרונות של ספר ויקרא הן 'אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני' (וכך גם נקראת הפרשה שלפני האחרונה בספר). אלא שהספר הרביעי, הבא, פותח מיד בפסוק שלאחר מכן בתיאור אותו מקום – הפעם בשימוש במלה 'במדבר' במקום 'הר': וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ברי כי התורה עוברת מן ה'הר' אל ה'מדבר'.

כדי לחדד את ההבדל, נסתכל לרגע בפרשות ה'תאומות' של המקושש ושל המקלל: בשתיהן יש איש חריג המבצע עברה גדולה שלא פורש עונשה. בשתיהן הוא נעצר, ובשתיהן הקב"ה מצווה להורגו בסקילה. שתי הפרשות מציגות מקרים שלא ברור אם הם קשורים בקשר ישיר למיקומם בתורה, שמא היו קודם לכן או לאחר מכן.

ואולם, תיאור המיקום של שתי הפרשיות שונה: פרשת המקלל, הנזכרת בפרשת אמור שבספר ויקרא, פותחת כך: 'ויצא בן אשה ישראלית…ויינצו במחנה… הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה…ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה'; הביטוי החוזר ונשנה מתאר את מקום בני ישראל כ'מחנה'. אבל בפרשת המקושש, בפרשת שלח שבספר במדבר, התורה כבר כותבת: 'ויהיו בני ישראל במדבר' – לא 'מחנה' אלא 'מדבר'. רש"י מציין על אתר כי רמוזה כאן גנותם של ישראל שלא שמרו שתי שבתות, ואם כן לדבריו מדובר בראשית תקופת המדבר – ולמרות זאת התורה משתמשת בביטוי 'מדבר', אף על פי שבכל הפרשות העוסקות באותם ימים (חציו של ספר שמות וכל ספר ויקרא), למעט הפסוק במתן תורה שבו פתחנו, התורה מקפידה שלא להשתמש בתיאור המקום כ'מדבר'. המעבר לספר במדבר הוא הגורם לשימוש בביטוי, אף שלעתים הוא מתאר את אותה תקופה המתוארת בספרים שקדמו לו.

תקופת התפר

הוכחה נוספת לדגש שהתורה יוצרת במעבר שבין הספרים נראה בפסוק בפרשת צו: התורה מסיימת את פרשיות הקורבנות באומרה: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים; אשר ציווה ה' את משה בהר סיני, ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני". פעמיים נשנה כאן המיקום, באותו פסוק – פעם בלשון 'הר סיני' ופעם 'במדבר סיני'!

הרמב"ן ורבנו בחיי שם מבארים כי הביטוי 'הר סיני' אינו מתייחס רק למעמד מתן תורה, אלא כל ספר ויקרא, שנאמר באהל מועד, נחשב גם הוא כמי שניתן בהר סיני. לדעתם כפל תיאורי המקום בפסוק בא לציין כי לא מדובר כאן במעמד הר סיני וגם לא מדובר בתקופת הליכת עם ישראל במדבר, אלא בתקופת ביניים שיש בה משניהם גם יחד: עם ישראל כבר לא מתמקד רק במעמד הר סיני אלא בקבלת התורה כולה, ומאידך עוד לא התנתק לגמרי מההר. במלים אחרות, התורה מרחיבה את הביטוי 'הר סיני' ומצמידה לו את הביטוי 'מדבר' כדי לומר שאין הכוונה להר הספציפי שעליו ניתנה תורה, אלא לכל תקופת ההיצמדות להר.

עד סוף ספר ויקרא עם ישראל נמצא תחת ההר במובנו הרחב, הכולל את התורה של אהל מועד ולא רק את המעמד של ו' או ז' בסיוון. רק עתה, בספר במדבר, מתחיל דור המדבר האמיתי. התפר שבין הפסוק האחרון של ספר ויקרא לבין תחילת ספר במדבר הוא מעבר בין תקופות, בין תקופת ה'הר' לתקופת ה'מדבר'.

ואכן, הרמב"ן טורח להדגיש בהקדמתו לספרנו כי יש דמיון בין ההר של מתן תורה ובין אהל מועד בתקופת המדבר: בשניהם אסור לגעת והנוגע מות יומת; יש היררכיה של סדר בגישה אל הקודש ובשמירה על סדרי הגישה אל ההר מחד ואל המשכן וכליו מאידך; ולא רק היזהרות מפגיעה בקדושתו אלא גם שמירה אקטיבית של מתן כבוד, אם על ידי 'ויעמוד העם מרחוק' ואם על ידי דיני נשיאת המשכן ודיני שמירת כבודו בחניית בני ישראל. 

מדבר העמים

מה הוא אמנם ההבדל בין הר ובין מדבר?

בהר כל אחד ואחד מהעם עומד באופן יחידאי לקבל תורה. כולם, גם אלה שהתרפאו במיוחד בשביל המעמד, עומדים ומקבלים את דבר ה'. המפגש הוא בין כל יחיד ויחיד, אבל אין כלל סדרים ציבוריים. כל יחיד מקבל את הציווי והוא מצווה כאדם פרטי. המדרש (שמות רבה ה, ט) דורש באופן זה את הפסוק "וכל העם רואים את הקולות":

את הקול לא נאמר אלא את הקולות… כל אחד ואחד לפי כוחו; הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם והקטנים לפי כוחם והיונקים לפי כוחם והנשים לפי כוחן ואף משה לפי כוחו.

זה מה שמאפיין את כל תקופת 'ההר', כולל כל ספר ויקרא: חובות אישיות על כל יחיד. אבל עתה הגיעה שעת הניתוק. העם נספר, מתארגן לשבטיות ול'איש על מחנהו ואיש על דגלו'. אין יותר יחידים, אלא כל אחד הוא חלק מן הציבור; מההר האישי, שבו יש עלייה בודדת, עוברים אל המדבר: מקום של הרים וגאיות, מקום שבו אין דרך אחת ויש צורך להכיל את כל הציבור כולו.

המעבר אל המדבר הוא המעבר מן היחיד אל היחד, מהמצוות האישיות אל מצוות הציבור, ה'קהל', מקרא העדה, הצבא, המפקד.

בהפטרה, הנביא הושע מדבר על חזרה אל המדבר כחזרה אל הראשית, "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר… וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים". המדבר אפוא אינו רק סוף התהליך אלא גם ראשיתו.

אלא שאין המדבר של הראשית כמדבר של האחרית: המדבר של הראשית רומז למישור האוניברסלי, המנותק מהייחודיות של ארץ ישראל ושל עם ישראל. המדרש מתאר את הקב"ה עובר על כל האומות לתת להן תורה; כביכול יכולה התורה להגיע לא רק לישראל, ורק משלא הסכימו העמים האחרים לקבלה נבחר עם ישראל. בצורה דומה התורה ניתנת במדבר, מקום שאינו קשור דווקא לארץ ישראל (ועיין בדברי 'ערוך השלחן' או"ח תצד).

שלושה שלבים

האוניברסליות של התורה היא השלב הראשון. לא בכדי כמעט תמיד קודמת פרשת במדבר לחג השבועות, שכן יש צורך לדעת שהתורה ניתנה במדבר, ולכל באי עולם ישנה זכות להושיט היד ולגעת בה. רק אחר כך מגיע השלב השני שבו נבחר עם ישראל ובו נבחרת ארץ ישראל כמקום שבו מפנימים את התורה ומחברים אותה אלינו באופן אישי. משום כך בחרה התורה לפתוח את אירועי מעמד הר סיני ב'מדבר סיני', שבו עם ישראל כביכול עומד לפני הבחירה. דווקא משום שעד סוף ספר ויקרא התורה משתמשת ב'הר', בולט התיאור של פתיחת מעמד הר סיני כאילו ניתנה התורה במדבר. הפסוק הפותח את הפרשה איננו מוסר רק תיאור זמן ומקום של האירוע, אלא מגדיר אותו: זהו לא אירוע פרטני של עם ישראל. זוהי תורה הניתנת במדבר, האמורה לומר משהו לכל עם ועם ולכל בן אנוש באשר הוא. במובן העקרוני, היא לא תלוית מקום. כל הרוצה יבוא וייטול. 

אז יבוא השלב שבו כל יחיד יקבל את התורה באופן אישי, והיא תהפוך למצומצמת יותר ולבעלת הוראות פרטניות לעם ישראל עצמו. עוד זמן רב יישאר העם סביב ההר ושם יתאים את עצמו לתורה ויהפוך אותה לייחודית לו. ספר במדבר מביא אותנו אל השלב השלישי, דור המדבר, שבו מעוצבת התורה לא רק ליחידים שבבני ישראל אלא לעם כולו. הם ייספרו וישתייכו כל אחד לפי מעלתו ודרגתו בהתאם למיקומם בסולם החברתי של עם ישראל, והעם כולו יקבל את התורה כעם ולא כיחידים. 

ואולם, בסופו של דבר, הושע חוזה בפרק ב' – 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יִספר"; בעוד כל הספר עוסק במספרים, העתיד הוא שלא ייספרו! שכן לאחר השלב שבו נבחר עם ישראל וקיבל תורה אישית – הן לכל יחיד והן לעם כולו כקולקטיב – הסוף הוא חזרה אל הבראשיתיות של המדבר, מקום שבו אין ספירה, מקום שבו עם ישראל פורץ החוצה ומאיר לגויים; וכדברי ישעיהו בפרק ב': "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות… והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.

דבר ה' בוקע את מחיצות ירושלים, את עם ישראל וגם את ארץ ישראל, והעולם חוזר למצב שבו התורה מדברת לכולם, ללא מספרים ולא שייכות אישית או חברתית.

 אחד העיתונים, "…כל האיכרים אבלים עליו, אפילו אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג באייר תשע"א, 27.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 במאי 2011, ב-גיליון במדבר תשע"א - 720, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שלום רב,

    השורה האחרונה איננה מן המאמר…

    אין צורך כמובן להשאיר תגובה זו לאחר התיקון…

    תודה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: