אל מול ההנחה הפוסט-מודרנית ש'הסיפורים הגדולים' כבר סופרו, בוחר המחבר לספר סיפור גדול שהוא עיוות של קודמיו בדרך היחידה שנותרה לו – דרך ההומור העצמי היהודי

שבריר, סטיב טולץ; מאנגלית: אהד זהבי ואילת אטינגר, עם עובד, 2011, 624 עמ'

כך מתחיל הנרטיב הנפתל של "שבריר": "…אנשים נוטים להיות מרוצים – ואפילו מאושרים – אם רק מציעים להם גרסה פשוטה של אירועים מסובכים". ואם זה עוד לא מספק אתכם כמשפט מחץ לפתיחה רבת תנופה, אז טולץ מוסיף: "וחוץ מזה, הסיפור שלי מעולה, והוא אפילו אמיתי. לא ברור לי למה, אבל אנשים מייחסים לזה חשיבות. אני אישית, אם מישהו היה אומר לי 'יש לי יופי של סיפור לספר לך, וכל מילה ומילה בו היא שקר וכזב!' הייתי שותה את דבריו בצמא".

מכאן כמובן מתחיל הדובר לגלגל סיפור ארוך ומלא תהפוכות שכל כולו הוא שקר גמור וכזבים. אבל מי שקיבל את עמדת הדובר מן הפסקה הקודמת, ואף השתעשע ממנה, מקבל עליו גם את כללי ההתקשרות ששם מנוסחים כדלקמן: למספר המעולה ניתן היתר מיוחד במינו בחברה בכללותה – ההיתר לשקר. אך תוקפו של היתר זה יחול כל עוד מכיר המספר בעובדה כי גם עליו חלה חובה קבועה בחוק – חובת הריתוק והשעשוע. ואכן, סטיב טולץ, בספר הביכורים המבריק שלו, עומד כמעט בכל סעיף מסעיפי החוזה.

גיבורו של "שבריר" הוא ג'ספר, וסיפורו של ג'ספר הוא סיפור קומי של גדילה בצל אב הרסני והרוס. האב בתורו שרוי גם הוא בצִלו של בן משפחה אחר –  בצלו של אחיו הקטן שגדל להיות עבריין ענק ומפורסם. צל זה אינו מרפה ממנו גם שנים רבות לאחר היעלמו של האח בשריפת יער ענקית.

הכיוונים שאליהם טולץ מותח ומושך את החוט הנרטיבי שלו הם פרועים ומגוחכים. שוב ושוב הלא ייאמן הוא זה שמתפתח מתוך הצפוי. נדמה כאילו טולץ מודע היטב לאופי הטלנובלי של פרישת ציר העלילה שלו, הוא הרי בסופו של דבר מנסה לערוך כאן מעין פרודיה עצומת ממדים. הפרודיה מצידה זקוקה תמיד למקור ראוי על מנת להלעיג אותו, וטולץ, ככותב ההולך בגדולות, מבקש להגחיך את הטקסט המקודש ביותר למסורת הספרות האנגלית. ואיזהו הסיפור העוסק בבן, באב ובדודו הפושע המסוכן, אם לא "המלט", המפורסם שבמחזותיו של שייקספיר. ואמנם טולץ עיקם את המקור כמעט ללא היכר, אך עדיין מדי פעם מבליחים אי אילו רמזים לכיוון טקסט האב העיקרי לעלילת ספרו. חובה לציין, לצד זאת, כי טולץ עורך פה גם סינתזות נרחבות הרבה יותר וסוקר במידה לא מעטה חלק לא מצומצם מתולדות תרבות המערב. ועדיין, עצם מיקומו המיוחד של "המלט" גוזר על טולץ לייחד לו יחס פרטני ומיוחד.

וכך כותב ג'ספר, הדמות הראשית, בחיבור חובה על אודות "המלט" שאותו הוא מגיש למורה לספרות בתיכון (וכמובן זוכה בציון נכשל הראוי לו על חיבור ממין זה): "הסיפור של המלט הוא אזהרה חד משמעית מפני הסכנות שבהססנות. המלט הוא נסיך דני שלא מצליח להחליט אם לנקום את מותו של אביו, להתאבד, לא להתאבד וכו' וכו'. לא ייאמן כמה הוא מקשקש על זה. בסופו של דבר ההתנהגות המייגעת שלו מוציאה אותו כמובן מדעתו, ובסוף המחזה כולם מתים, מה שלא אפשר לשייקספיר לכתוב סיפור המשך. הלקח האכזרי שאפשר ללמוד מההססנות של המלט הוא טוב לכלל האנושות, אם כי אנשים שהדוד שלהם רצח את אבא שלהם והתחתן עם אמא שלהם יכולים לשאוב ממנו השראה מיוחדת" (עמ' 334–335).

טולץ, בסיכומו המעוקם מאוד של הקאנון המערבי, מגלה לנו דבר מה מעניין גם על תקופתנו ומקומנו אנו במרחב ובעיקר בזמן. הזרם הפוסט מודרני מעלה טיעון כאילו נגמרו לנו הסיפורים הגדולים – הם כולם כבר סופרו – ומשום כך נותרנו אנו לסכם, להתפלמס ולהשתעשע ללא יכולת ממשית של תנועה ופעולה. טולץ, כמתנגד חריף לרוח ההמלטאית המתלבטת, מראה כי את כל אלה (סיכום, פולמוס, שעשוע) ניתן דווקא לעשות אגב פעילות ענפה, קדחתנית ומלאת יכולת. אך תחת הרצינות התהומית של המיתוסים המוקדמים בוחר טולץ את אותם סיפורים עצמם, אם כי בגרסתם המסובבת של הדברים שעתה מוצגים לפנינו בחוסר הרצינות הגמור של הקומדיה. ולא סתם קומדיה, אלא קומדיה טלנובלית פילוסופית מופרעת וחסרת מנוחה. בספר זה נדמה לפעמים כי יותר משיש לו למחבר עניין אמיתי בפיתוח קו העלילה, משמשת העלילה כבמה לבדיחותיו ולאבחנותיו הפילוסופיות-אבסורדיות התדירות. ויש לו אינספור מהן. כך למשל אומרת ידידתו של אביו לג'ספר הבן (הדמות  הדוברת): "אתה לא רוצה שאבא שלך ימות, נכון ?". וג'ספר, בבדיחה אחת הן על חשבון המלט ופרויד והן על אדיפוס, כפי שזה פירש אותו, עונה לה: "אמנם לא חשבתי על יום מסוים, אבל לא הייתי רוצה שהוא יחיה לנצח. אז במובן הזה, כן, אני כן רוצה שהוא ימות" (עמ' 543). או מין חוכמה אחרת בגוון שטותי פחות ופילוסופי יותר: "למען האמת פתאום הרגשתי שפעם ידעתי מה יקרה בעתיד, אבל משום מה שכחתי, יותר מזה, עלה בדעתי שפעם כל תושבי הכדור ידעו מה יקרה בעתיד, אבל גם הם שכחו הכול, ושמנחשים ומגידי עתידות הם לא באמת אנשים עם תובנות על-טבעיות, אלא סתם אנשים עם זיכרון טוב" (עמ' 541). ולציטוט אחרון, שבו טולץ מרביץ בנו קצת מתורתו-אמונתו ומסביר לנו משהו ממשמעות החיים והאפשרות לזכות באושר: "תזכור שאנשים שצמים נשארים בחיים בזמן שאנשים רעבים גוועים למות, תצחק כשהאשליות שלך קורסות, ומעל הכול – תמיד תברך על כל דקה ודקה בעונה הטיפשית הזאת בגיהינום" (עמ' 582).

לסיכום, סטיב טולץ מבקש לומר לנו משהו הן על החיים בעידן זה והן על האפשרות, ואולי אף ההכרח האמנותי, לכתוב ספר, לחקוק דבר מה פרטי בדברי ימי האנושות. ואלה הן מסקנותיו פחות או יותר: "מאוחר כאן מאוד. באמת מאוד מאוחר. לא נותר עוד זמן רב, ועל כן זהו זמן לנהוג בו באומץ – כי לא נותרו לנו עוד תירוצים. נכון הוא כי הסיפורים הגדולים נכתבו זה מכבר. לא נצליח לכתוב מחזה מדמם יותר מהמלט או צלילה אפלה יותר מ'מסע אל תוך הלילה' של סלין" (שחיבת הדובר לספר זה מצילה פעם אחת את  חייו בסיפור האמור).

פרויד כבר גילה לנו הכול על השנאות והאלימות התוך-משפחתית והמיתולוגיה היוונית כבר סקרה בפנינו את תוצאות המימוש של אגרסיות מופנמות אלו. את אחרונת היבשות, שממנה כותב טולץ היהודי האוסטרלי, כבר גילו, ואת העולם הקיפו בכל כלי תחבורה אפשרי. ובכל זאת, נותר לנו עוד דבר מה לעשות. שתי טכניקות נרטיביות ורוחניות עוד עומדות לנו כיוצרים: הווידוי הנוצרי מצד אחד, ומנגד ההומור העצמי היהודי. הראשון רציני עד תהום, ואילו השני מבטל-כול ומבכר את השעשוע על ההבנה והמחילה. בראשון משתמש טולץ בתור מסגרת לסיפורו של ג'ספר, המתוודה לפנינו על השגותיו וחולשותיו שלו ושל בני משפחתו הקרובים, ואילו בהומור הוא משתמש כתוכן האמיתי של סיפור זה. כמנוע פרשני, המסב כל אירוע חיצוני מן האפשרות לקולטו כעגום או כטרגי אל עבר הפרשנות האבסורדית והעמדה הנקסמת מול עולם תופעות עצום ובלתי מובן בעומקו ובמסתריו. וגם אם אדיפוס כבר הדגים לנו בצורה המזהרת ביותר את הסכנות שכרוכות ברוחו החקרנית של האדם, טולץ אינו מבטל את הצורך שבחקרנות האמורה, אלא רק מחלץ אותה מן האזור הטרגי והבלתי-מוגבל שלה אל הצמצום הקומי שנכון להסתפק בתשובות אליפטיות שאינן מיישבות את הדעת כלל. וכך, בדעת לא מיושבת, ובמקצב חסר נשימה, מספר לנו טולץ את הגרסה היחידה מבחינתו שעודנה אפשרית לספר סיפור "גדול", בעל רחבות אפית וחובק עולמות. וזהו ניסיון מחוצף ומצחיק להשיג גדולה בלתי קודרת, אם גם עמקנית ושיטתית לא פחות מן הגדולה הקנונית והמוכרת שמופיעה ביצירות רבות הוד וחומרה.    

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011