על קדמות הזוהר ועל האמת שבמסורת / ישעיהו שטיינברגר

 

שכנועו העמוק של בית המדרש הישן בקדמות הזוהר נעוץ בתרבותו הייחודית הנותנת אמון ברוח האומה ובחכמיה היודעים לקבל את האמיתי ולדחות את המזויף. את השפה הזו האקדמיה לא הצליחה להבין

ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה 1558

המחקר האקדמי של הקבלה ומכוננו גרשום שלום קבעו שרבי משה די ליאון, מפרסם ספר הזוהר, (סוף המאה הי"ג), כתבו בעצמו וייחסו לתנא רבי שמעון בר יוחאי. בית המדרש חולק על כך קטגורית. לא יעלה על הדעת שספר שהתקדש במשנת גדולי עולם ייחשב לזיוף.

המחקר מתייחס לבדיקת עובדות בשיטה המאפיינת את ההיסטוריוגרפיה בכל תחום. כאשר הנתונים הם בעייתיים חורצים משפט ללא סנטימנטים; אין מבקשים גישות מקוריות וחדשות, שהרי אין ספק מוציא מידי ודאי. המסורת לעומת זאת בונה על הפנומנולוגיה – השפעת התוצאות על רוח האומה ואמון בכוחה של "רוח" היולית זו להפנים את הראוי ולהדיר את המזויף. אין זאת אומרת שהמסורת (כלשון הקלישאה) "מונעת מהעובדות להפריע לה"; אלא שהיא רואה, למשל במקרה שלנו, גם את קבלת ה"זוהר" על ידי הדורות הרבים של שלומי אמוני ישראל כ"עובדה" שהיא בבחינת ודאי, וטורחת לתרץ בבחינת ספק את הבעיות.

להלן ננסה להבין מחלוקת קיצונית זו הנובעת מההסתכלות השונה של האקדמיה לעומת זו של בית המדרש הישן. יתבאר ששלום ועמיתיו נכשלו בקליטת התרבות הפנימית והרוח האמיתית של המסורה התורנית.

מסקנה ידועה מראש

המחקר מתקשה להתמודד עם נושאים של קדושה דתית. כיוון שהחוקר הטיפוסי ניזון מרקע תרבותי חינוכי ספקני, ומושגי הקדושה אינם מופיעים בלקסיקון שלו, גישתו שוללת על הסף קיומה של יצירה א-לוהית המונחית לפי כללים וקצב שונים מאלו המוכרים בשאר תחומי היצירה האנושית.

השקפת עולמם של החוקרים מילאה מקום בנטייתם לקבל "עובדות" וביקורות שמקורן בקרובים אליהם ברוחם. הכופרים בקדמות הזוהר היו מאז ומעולם מזוהים עם הזרם הפילוסופי במחשבת ישראל, ואף הקדמונים שהוזכרו נחשבו בשעתו כ"משכילים" (לא בכדי, מפרסם ה"ארי נוהם" לר' אריה די מודינא, מבקר הקבלה, היה גייגר הרפורמי!). הסימפתיה שרחשו החוקרים המודרנים כלפי רי"א די מודינא, רבי אליהו דלמדיגו ועמיתיהם נבעה מהזדהותם עם ה"משכילים" של פעם.

הוויכוח אינו נטוש רק על קדמות ספר הזוהר אלא גם על אודות פרשנות חלקי האגדה וההלכה הגובלים בתחום המסתורי והמטאפיזי. ההתפלגות היא כמעט מדויקת ושיטתית: הכופר בקדמות הזוהר מבטל את קדושת תורת הנסתר בכלל, ואילו המקבל את חשיבות הקבלה מקבל גם את עובדת קדמות הזוהר. רק החוקרים בני תקופתנו, ורבם גרשום שלום, קיבלו את זיוף הזוהר על ידי ר"מ די ליאון כאקסיומה ללא עוררין יחד עם הערכה לקבלה; אלא שבין כך גישתם אינה רלוונטית לעניין קדושת המסורה, שכן רובם כופרים ברעיון "תורה מן השמים" בכלל. כשאנו אומרים שהזוהר קדום, אין כוונתנו לייחוסו לרשב"י בלבד, אלא להיכללותו בתורה שבעל פה שנמסרה מסיני. רשב"י לזוהר הוא כרבי יהודה הנשיא למשנה; שניהם עורכים ומנסחים בלבד ואילו המקור העקרוני הוא א-לוהי.

התורה המצויה

לעומת השפה הספקנית האקדמית, שפת בית המדרש היא אחרת. הרמב"ם בעיקר השמיני מי"ג עיקרי האמונה כותב: "היות התורה מן השמים – והוא שנאמין כי כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה היא הנתונה על ידי משה רבנו עליו השלום שהיא כולה מפי הגבורה". בכותבו "התורה הזאת המצויה בידינו" מתכוון הרמב"ם גם לתורה שבעל פה, וכפי שנכתב בהמשך: "וכמו כן פירוש התורה המקובל, גם כן מפי הגבורה".

מה ההגדרה ל"מצוי" ול"מקובל"? הווה אומר: ה"מסורת". אין היהודי הפשוט נדרש לברר את קורות הימים ולנפות את המוכח היסטורית מבין המוכח פחות. אותו חומר עצמו שהוחזק במסורת, שנתקדש על ידי רוב העם וחשובי פוסקיו-רבניו כאותנטי, הוא-הוא ה"מצוי" או ה"מקובל" וחובה לציית לו (השווה לרמב"ם סוף פרק ז מהלכות יסודי התורה בעניין אימות הנביא).

לענייננו, הזוהר נקלט היטב במסגרת המסורה. הדבר בא לידי ביטוי, כמדומה, בעובדה שהשם "קבלה", המציין בלשון הראשונים על פי רוב את המסורה, הפך ברבות הימים לשמה העיקרי של חכמת הנסתר; ובעוד שני מנהגים המבליטים את התקדשותו היתרה: א. כינויו – "הזוהר הקדוש". ב. מנהג שהשתרש במיוחד אצל עדות המזרח 'לקרוא זוהר' ולהחשיב זאת כתלמוד תורה אפילו למי  שאינו מבין (כנראה על פי ה"פלא יועץ"), למרות שרק בתורה שבכתב מקיים אדם מצוות תלמוד תורה ללא הבנת התוכן (שו"ע הרב הל' ת"ת יב-יג).

הזוהר התקבל אף על ידי גדולי הדורות (המייצגים את כל הקשת ומשקפים את התפשטות המסורה), דוגמת האר"י, ה"בית יוסף", המהר"ל, הגר"א, הבעש"ט, החיד"א, הרמח"ל, בעל "אור החיים" הקדוש, הראי"ה קוק ועוד. כל אלו ראוהו כמבטא את אמיתות התורה שבעל פה בנסתר, שמקורה בסיני, וממילא אין כמעט רלוונטיות לטענות ההיסטוריות כל עוד אין בהן משום הזמה גמורה של הנחת קדמות הזהר.

הרעיון האמור עובר כחוט השני בספר "מגן וצינה" של ר' יצחק א' חבר, תלמיד הרמ"מ משקלוב מבית מדרשו של הגר"א. טענתו העיקרית: המזלזל באריז"ל ובגר"א יזלזל גם במשה רבנו.

סתירה למנהג

כיוון שקדושת הקבלה וחשיבותה נשענות על המסורה ועל המנהג, מעניין לבדוק מצב שבו קיימת התנגשות בין השתיים. היעב"ץ קבע שכשהזוהר חולק על התלמוד הלכה כאחרון, לפי שאין הלכה כרשב"י. לפי זה, כשהגאונים והראשונים הם החולקים על הזוהר אין הלכה כמותם אלא כזוהר, שהרי דעת רשב"י בוודאי עדיפה. והנה, אף על פי כן, נקטו פוסקים רבים שאין לזוהר כוח לבטל מסורות ומנהגים.

עניין זה היווה בסיס לאחד מסלעי המחלוקת בין המתנגדים לחסידים. אלו האחרונים העזו לשנות מנהגים ואף ענייני הלכה (כגון נוסח התפילה ועוד) על פי הקבלה. החסידים סברו לחלק בין דבר שלא נהג כלל במסורת, שאינו יכול לבטל את שהתקדש במנהג כלל ישראל, ובין דבר שהיה קיים במסורת המקובלים אלא שלא התפרסם.

נמצאנו למדים שהמסורה חשובה מהקבלה של חכמת הנסתר במקום שקיימת התנגשות ברורה בין השתיים. וההיגיון פשוט; כיוון שאימות הקבלה הוא על ידי המסורה, הרי שלא ניתן לחתוך את הענף שעליו יושבים.

סוד שבעל פה

נפנה עתה לבחון את הבעיות שעוררו מבקרי קדמות הזוהר.

הטענה המרכזית של מכחישי קדמות הזוהר נוסחה על ידי רבי אריה די מודינא במאה הט"ז. אם אמנם הזוהר חובר על ידי רשב"י, למה נעדר אזכורו במשך למעלה מאלף שנים מהספרות התורנית? מכאן מסקנתו, "שהוא חיבור חדש, ולא מקובל לא מרשב"י ולא מתלמידיו רק המצאת איזה אחד מן האחרונים כמו שלוש מאות וחמישים שנה, לא יותר".

טענה זו היא נקודת המוצא של האקדמיה, ולפיה כל גילוי מדעי-מחקרי חייב לראות אור או להותיר עקבות למצער. אלא שבדיוק בנקודה זו פעורה תהום בין הגישה הנ"ל לגישת בית המדרש הישן!

התלמוד (בבלי גיטין ס ע"א-ע"ב) פוסק: "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב". לא הורשו חכמים לכתוב את התורה שבעל פה אלא בדורות מאוחרים בגלל סכנת השכחה, וגם אז, מסתבר שרק חלק הנגלה שבתורה שבעל פה נכתב, ואף הוא לדעת רבים רק בסוף תקופת הסבוראים. חלקה הנסתר של התורה לעומת זאת המשיך להישמר כסוד בעל פה, מגמה שבוודאי לא יכולה הייתה לעלות בקנה אחד עם פרסום שבכתב. זאת ועוד, ניתן לשער שחלק זה לא עמד בסכנת שכחה כמו ה"נגלה", כיוון שלומדיו נאחזו בו באינטנסיביות יתירה (תופעה אופיינית לאזוטריקה שרק אליטה של יחידי סגולה שותפי סוד לה).

החובה להסתיר

תמיהת המבקרים, שלפיה הזוהר היה צריך לכל הפחות להיזכר על ידי מחברים אחרים, אינה נראית אפוא אפילו אם הזוהר היה שייך לחלק הנגלה שבתורה שבעל פה. על אחת כמה וכמה כשהנידון הוא חומר "נסתר" מתוך כוונה תחילה. הוראת המשנה במסכת חגיגה (יד ע"ב): "אין דורשים… במעשה מרכבה ביחיד" מוכיחה שעניינים אלו לא נודעו אלא ליחידי סגולה, ואלו עשו כל מאמץ לשומרם  בסוד – "כבוד ה' הסתר דבר".

אף השם "חכמת הנסתר" מורה על חובת הסתרת העניין. תופעות רבות הקשורות למסתורין האמור לאפוף את החכמה הזו ואת העוסקים בה נחרתו בזיכרון התרבותי הקולקטיבי. מושגים כגון ל"ו צדיקים נסתרים, מקובלים המתקנים חטאי ישראל, חסידים שהתפללו במחבוא לגאולה, קדושים שזכו לגילוי אליהו בלי שאיש ידע מכך – כולם עדות ליכולת שמירת הסוד ולהערצתה בעם. אין לאלו כמעט אח ורע בתרבויות המערב – ערש המחקר האקדמי.

מגמת ההסתרה דוחה אפוא את טענת המחקר המדעי. גם בתקופתנו ראינו גדולי ישראל שעסקו בתורת הסוד, ואף על פי כן לא נזכר הדבר בכתביהם, ולו ברמז קל שבקלים, ואפילו מקורביהם לא ידעו מכך. ואם בדורות האחרונים, שבהם ירד ערך המושג "סוד" פלאים, הצליחו לכסות על כך – כל שכן שבדורות דעה קדומים, שידעו להסתיר את הראוי להסתרה (וכשגם דרכי הפרסום היו מוגבלות) אין להתפלא על תופעת קיום הזוהר "במחתרת". אשר על כן, סביר מאוד שעד רבי משה די ליאון תוכני הזוהר עברו מפה לאוזן – מרב לתלמיד הגון, ולא נכתבו אלא כרשימות ביד הלומד כ"מגילת סתרים".

ניסוח מאוחר

עוד טענו שאם אכן רשב"י כתב את הזוהר היה עליו להשתמש בעברית, לשון המשנה. יש להתווכח עם טיעון זה. ספר שנועד לפרסום, בין אם הכוונה להעלאתו על הכתב ובין אם נועד לשינון בפי תלמידים, מן הדין שייכתב עברית. אך רשב"י ותלמידיו, מחברי הזוהר, לא התכוונו להעלות את החיבור על הכתב או אפילו לנסח את הדברים עבור ההמון. הם כתבו דבריהם בשפה שדיברו בה בסתר בינם לבין עצמם, והרי השפה המדוברת אז הייתה ארמית (נוסח הכתובה בארמית שנקבע אז יוכיח).

עוד טענו על אודות הרובד הארמי המאוחר ועל ציטוטי נושאים ומושגים שהתחדשו הרבה לאחר תקופת רשב"י. ניתן ליישב תמיהה זו בדרך הבאה. אפשר שהתכנים נתגלו על ידי התנא הא-לוהי רשב"י, כמו שאר הלכות התורה שבעל פה שנתגלו על ידי התנאים והאמוראים. דברי הזוהר היו מעין המשנה עד ימיו של רבי, משנה בלתי ערוכה. לא נוסחו דברי הזוהר אפילו כתורה שבעל פה אלא רק כשלוש מאות שנה אחר תקופת רשב"י, ולא נכתבו אלא סמוך לתקופת התגלותם. רק אז הגיעו חכמי הנסתר לאותה מסקנה שהגיעו אליה הקדמונים לגבי החלק הגלוי של התורה שבעל פה: יש לכתוב ולפרסם את הדברים, מחשש לשכחה.

הנחה זו יכולה לבאר את השימוש בארמית המאוחרת ואת ההתייחסות למושגים, ללשון ואף לעובדות המאוחרים בהרבה לתקופת רשב"י. כשם שהסבוראים הורשו להוסיף דברי פרשנות גרידא לתלמוד הבבלי, כך יכלו אולי גם חכמים מאוחרים של הקבלה להשתמש בשפתם, ולעתים אף במערכת המושגים והפרשנות שלהם, ולהעלות את תוכני הדברים ששמעו בעל פה על הכתב.

לסיכום, מבלי להיכנס לראיות מפורטות שבהן עסקו כבר גדולי עולם, מתגלה בפולמוס על קדמות ספר הזוהר ויכוח בין שתי שפות, בין מקבילים שלא נפגשים. מסיבה זו אין גם סיכוי להכרעה בקרוב. סימן לדבר: מתוך ארבעה שנכנסו לפרדס, רק רבי עקיבא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום.

הרב ישעיה שטיינברג הוא ר"מ בישיבת הכותל ורב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד בירושלים

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 במאי 2011, ב-גיליון בחוקותי תשע"א - 719 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. המאמר הוא בושה לאיטלגנציה ולכנות הדתית המתבקשת מעובד ה'. הבעיות שהועלו במחקר כנגד מחבר ספר הזוהר(שפה ארמית משובשת, שפה ארמית, ההסתר של התורה במשך 1700 שנה וכו') לא ממש נפתרות בכזאת קלות שהמחבר מדבר עליה. היתה ספרות היכלות בתקופה זו ועליה כן נכתב, איך אף אחד מהאמוראים, גאונים, ותחילת הראשונים לא הגיב על ספר זה? הכול זה סוד,רבנים היזהרו בדבריכם, יש מי שקורא אותם וכבר לא עונה אמן על כל שטות. מה אתם מרוויחים בסיבונים הללו? עוד שנתים של תמימות. עוד תלמיד שעושה שיעור ו'? זה מתנפץ ואתם ממשיכים לא להיות רלוונטים ואמינים. 'ורבים חללים הפילה..

  2. המאמר לא מתמודד עם הביקורת שהועלתה על ידי החוקרים. תשבי בהקדמה למשנת הזוהר הביא המון ראיות כנגד קדמות הזוהר (יחס הזוהר להלכה, לגיאוגרפיה של ארץ ישראל ועוד) ומחבר המאמר כמעט ולא ענה על אף אחת מהם.
    הניסיון לומר שיש מסורות סודיות שמתגלגלות במשך למעלה מאלף שנים מבלי שיש להם איזכור הוא מגוחך. גם ספר היצירה וספרות ההיכלות הם ספרות קבלית ועדיין מצאנו איזכורים להם וכתבי יד שלהם.

  3. התגובה של שני המגיבים הקודמים, היא הוכחה לדברי הרב שטיינברג. הטענה של הרב אומרת שהמסורת חזקה מכל הוכחה כביכול, בטח ממדעי הרוח והחברה בהן ההבדל בין העובדות לבין מערכת האקסיומות שממנה הכותב יוצא היא מאוד מטושטשת ולרוב חופפת.
    התשובות על הקושיות או ה"אמת שנמצאת בפרטים" נובעת מהנחות יסוד של הכותבים ולכן כמו שר"ע איגר נשאר בצ"ע ולא זורק את דברי התוספות לפח, ואח"כ יבואו ת"ח אחרים ויתרצו את התוספות, לעומת זאת המחקר האקדמאי עונה ג"כ על התשובות אבל עפ"י הנחות היסוד שלו שאין קודש, אין אלוקים, אין נסים ואין דבר כזה "נשמת האומה" וכדומה ולכן הם ממילא יגיעו למסקנה שהם הגיעו.
    הדבר נכון גם בארכאולוגיה, חקר המקרא, וכו' וכו' ואכמ"ל.

  4. הטענות כאילו קדמות הזוהר מחייבת את העובדה שכתבי יד שלו או התייחסויות לגביו יגיעו לידינו חושפת את חוסר ההבנה לגבי גלגוליהם של כתבים ורעיונות בתקופה שלפני מהפכת הדפוס.

    שני המגיבים הראשונים נופלים במלכודת של כשל לוגי קלאסי – הסקה מהפרט אל הכלל – רוצה לומר, אם יש ספרים קדומים, כמו ספרות ההיכלות, שעדויות לגביהם שרדו, מכאן ש*כל* ספר קדום חייב להשאיר אחריו עדויות. טענה זו חושפת את ההכרה הדלה של המגיבים עם גורלם של יצירות תרבותיות של עמים אחרים שנכחדו ולא נשאר להם זכר – מכל ספרי ההיסטוריה של קיסרי סין נשארו רק ספרים שנכתבו לאחר עלייתה של שושלת צ'ין. למרות זאת, החוקרים תמימי דעים שהייתה כתיבה עשירה גם בימי השושלות הקודמות. מכל המיתוסים שהתפתחו בעל פה אצל היוונים הקדומים שרדו מעטים אבל החוקרים מניחים שהיו עוד רבים.
    מה יותר הגיוני מכך שתורה שהועברה בסוד והפצתה הוגבלה אכן תישאר חשאית? אפילו במאה ה-18 נכתבו ספרים סודיים שקיומם הועבר מפה לאוזן והם נחשפו רק במאה ה21.

    חבל שהמגיבים נשענים על דעות שהמחקר האקדמי כבר זנח מזמן (תשבי? תשבי?? אני מבין שהמחקר אצלכם נעצר בשנות ה-90). המחקר המודרני מדבר על קבוצת מחברים שרמד"ל, לכל היותר, מילא תפקיד בתוכה. יתירה מכך, גם המחקר האקדמי עוסק בשאלה 'מי כתב?' ולכל היותר בשאלה 'מי ערך?' ואלו שאלות זניחות בהשוואה לשאלה 'מי הגה?'. הרי ברור שהשאלה המרכזית היא האם הזוהר הוא *תורתו* של רשב"י ולא מיהו האדם הספציפי שלקח נוצה וקלף וישב לרשום את הדברים (הרי מי שקרא אידרא זוטא יודע שגם לפי הזוהר הכותב איננו רשב"י). לשאלה הזו יש למחקר המודרני תשובות דלות וגם הכלים המדעיים להוכיח משהו בתחום מוגבלים.

    המחקר המודרני בתחום כיום הוא דל ולמעט עיסוק אמיץ של פרופ' ליבס בתחום רוב החוקרים נרתעים ומעדיפים לאחוז בשיפולי גלימתו של שולם ולהתעלם מהקשיים בתיאוריות שלו.
    כך לדוגמא, מעולם לא הועלתה במחקר המודרני השאלה הפשוטה והמתבקשת – אם אכן הזוהר מעלה רעיונות שרווחו בפילוסופיה הימי ביניימית – מדוע הכרחי להניח שמחבר הזוהר הוא שהושפע מאותם הלכי חשיבה ולא להניח שכיוון ההשפעה היה הפוך? ייתכן שחלק מהמגיבים כאן יקפצו עם שלל תשובות, אך אין זה משנה – הנקודה המרכזית היא שהמחקר נמנע מלשאול שאלות מסוימות ושואל את השאלות שנוחות לו.

  5. הרב שטיינברג מתנסח יפה במילים גבוהות וסבור שיש בכך לשכנע את קוראי המאמר ,כבר רבנים שאינם משתייכים לזרם הרפורמי חלקו על אמיתותו של הזוהר כך למשל רבי יוסף אבן וקאר מדורו של רמד"ל שקבע כי ספר הזוהר נפלו בו טעויות רבות יזהר להישמר מפניהם, אגב לא נראה תמוה מדוע שרמד"ל הבטיח לר"י דמן עכו שיראה לו את כתב היד המקורי של הזוהר רמד"ל נפטר לא הספיק להראות את כת"י המקורי אולי בשל שבועת שווא נענש משמים, וכן כאשר ר"י דמן עכו החל לכתוב מדוע השתכנע שהזוהר הוא מדרש קדום נקטעה אגרת זו כנראה ע"י ההשגחה לבל oיטעו הדורות הבאים בדבר שקר.היעבץ הודה כי תיקוני הזוהר הוא חבור לא מקורי האם אין בכך הכלל שהמודה במקצת מודה בכולו. רבי ברוך אפשטיין מחבר התורה תמימה מצא סתירות בדברי הזוהר שנאמרו כביכול ע"י רשב"י אך סותרים את דברי רשב"י האמיתיים במכילתא דרשב"י. בכל ספר הזוהר אין נוסח תפילה אחד ארצישראלי מקורי כפי הנמצא בתלמוד הירושלמי ובמדרשי א"י וכפי שאושרו ממצאי גניזת קהיר, הנוסחים המובאים בזוהר משקפים היטב את התפילה בספרד ומאוחרים מאוד. מה שאומר שהזוהר אינו ממקור א"י כלל ובכלל עד מתי נקנה את סילוף האמת של הרבנים בדבר הזוהר כמוהם כדברי הנצרות ימ"ש שישו הלך על המים . די לעצימת עיניים וסיבונים נוכח האמת.

  6. מומלץ לקרוא את המאמר הזה של הרב מנחם כשר הדוחה את טענותיו של ג. שלום בדבר איחור כתיבת הזוהר לזמנו של רבי משה די ליאון.

    http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/hazohar-2.htm

  7. איזו הנחה חובבנית ומביישת הרב מביא כאן? "היעב"ץ קבע שכשהזוהר חולק על התלמוד הלכה כאחרון, לפי שאין הלכה כרשב"י. לפי זה, כשהגאונים והראשונים הם החולקים על הזוהר אין הלכה כמותם אלא כזוהר, שהרי דעת רשב"י בוודאי עדיפה.". הרב שכח שהגאונים מסתמכים על פסיקת התלמוד בחולקם על הזוהר? איזו מין השוואה היא זו? מרבית חלקי הזוהר הם זיוף או הגהות מאוחרות של בעלי הזיות שהוכנסו לתוך הטקסט שנקרא ספר הזוהר, אני כשלעצמי למדתי שנים רבות קבלה בשקדנות למן ספרות ההיכלות דרך מקובלי ספרד ועד לקבלת האר""י ומתוך התעמקות בה עולה מתוכה זיופה, אני מציע לחזור לקבלה הקדומה והאמיתית של ספר יצירה, ספר הבהיר והרמב"ן ותלמידי הרשב"א, גם האר"י שגה במספר הנחות שסותרות את דברי חז"ל מה שמלמד כי הקבלה נכתבה בשכל אנושי ולא רוח הקודש או מתת שמיים.

  1. פינגבק: פולמוסון על זמן כתיבת ספר הזוהר « לולאת האל – תומר פרסיקו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: