להתעמל כמו בר-כוכבא / ניר מן

בקונגרס הציוני הושמעה קריאה להשבת יהדות השרירים האבודה ובהשראתה נפתח פרק הספורט היהודי בעת החדשה. ספר חדש עוסק במערכת הארגונית שלו ובמעמדו הפוליטי

ציונות של שרירים, חגי חריף; יד יצחק בן-צבי, תשע"א, 468 עמ'

התפתחות תקשורת ההמונים הפכה את הספורט התחרותי לאחד מעמודי התווך בתעשיית הבידור הטלוויזיונית ברחבי תבל כולה. תחרויות המונדיאל והאולימפיאדות הן אירועים פוליטיים ותרבותיים מהמעלה הראשונה, ונודעת להן חשיבות כלל-עולמית. אמצעי המדיה המודרניים הם תופעה חדשה מאוד בתרבות בת זמננו, אבל הספורט מעורה בחברה האנושית משחר ימי האדם. עד כה טרם נבחנה התפתחות הספורט הישראלי בתשקוֹפֶת (פרספקטיבה) מחקרית מקפת. בספר החדש שעיבד ד"ר חגי חריף, על-בסיס מחקרו האקדמי, הוא סוקר את תפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי ביישוב ובמדינת ישראל בשנים 1898–1960.

 הספר נחלק לשלושה שערים, שהראשון בהם עוסק בהתפתחות הספורט העולמי החל מהמשחקים האולימפיים, עבור לספורט כמשאב פוליטי וכלה בפרק על השימוש הפוליטי בספורט בארצות הנאבקות על עצמאותן. התפתחות רעיון מדינת הלאום המודרנית בעת החדשה הצמיחה ודִרבנה באירופה את החינוך הספורטיבי כאמצעי שנועד לחזק את הכושר הצבאי ואת הזהות הפטריוטית. ביוזמת הברון הצרפתי פייר דה-קוברטן חודשו ב-1896 המשחקים האולימפיים באתונה במתכונת בין-לאומית ראשונית, שהושתתה על תפיסה ספורטיבית של חובבים השואפים ל"משחק הוגן". המפעל האולימפי היה בעיני דה-קוברטן צורה של דת מודרנית הדוגלת "בשלום תוך שמירה על הכבוד האנושי", והאמנה האולימפית אסרה על אפליה גזעית, דתית או פוליטית.

חרף הנפת נס ההרמוניה הבינ"ל ולמרות האידיאולוגיה האולימפית, הרואה בתחרויות התמודדות בין שחקנים בודדים ולא בין מדינות, היו המשחקים האולימפיים מראשיתם זירת התגוששות בין מדינות ובמה למאבקים פוליטיים טעונים בין המעצמות. בשנות הדור האחרון זכורה היעדרות ארה"ב ומדינות מערביות (מערב גרמניה, קנדה, יפן) מאולימפיאדת מוסקבה ב-1980 (בגלל פלישת בריה"מ לאפגניסטן…), ותגובת הנגד הקומוניסטית בהיעדרות בריה"מ וגרורותיה מאולימפיאדת לוס-אנג'לס בקיץ 1984. למותר לציין שקפסולות הסטרואידים שבהן הולעטו ספורטאיות השטזי ממזרח-גרמניה הציבו רף ציני במירוץ למדליות ורמסו בברוטליות את חזון בריאות הגוף והנפש. רצח 11 הספורטאים הישראלים בשנת 1972 באולימפיאדת מינכן בידי הטרוריסטים הפלשתינים היה השפל הבזוי ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים מאז ומעולם.

סיפורו של הספורט היהודי בעת החדשה מתחיל בנאומו של מקס נורדאו, מאבות התנועה הציונית ויד ימינו של הרצל, בקונגרס הציוני השני ב-1898. נורדאו התייחס אל היהודים כ"ננסים עלובים שבגטו, מחוסרי-אונים, רזים וצנומים, גונחים ומשתעלים". הוא הוסיף ותיאר את היהודי כ"כבד תנועה […] רפה אונים […] שנוח לו בעמידה עקומה ועקלתונית". בנאומו הוא הכריז ש"החינוך הגופני של הדור הצעיר ייצור לנו שוב את יהדות השרירים האבודה". חריף מעיר כי בטביעת המושג האמור הושפע נורדאו מהסִסמה "נצרות השרירים", שרווחה באותו הזמן בבריטניה. אומנם כבר לפני נאומו של נורדאו הוקמו מועדוני התעמלות יהודיים בקונסטנטינופול (1895) ובעיר פלובדייב בבולגריה (1897), אולם התגייסותו למען המטרה החישה את הקמת מועדוני ההתעמלות והספורט בגולה ובארץ ישראל.

נורדאו הטיף לתחייה גופנית ושאף ליצור "יהודי גאה, חזק ולוחם, שורשי וקשור לטבע ולקרקע, המחדש באישיותו את העבר ההרואי הקדום של עם ישראל בארץ ישראל". בהשראת קריאתו הוקמה כעבור חודשיים בברלין אגודת ההתעמלות 'בר כוכבא' הציונית, ששמה דגש על ההתעמלות הקבוצתית ולא על הספורט התחרותי. בארץ ישראל החל החינוך הגופני בשלהי המאה ה-19 בבית-הספר 'למל' בירושלים וב'אליאנס' ביפו. אברהם-צבי גולדשמיט, יליד ירושלים, היה המורה הראשון שהניח את היסודות להוראת התעמלות ב'למל' ובבית המדרש למורים של חברת 'עזרה'. צבי נשרי, המורה להתעמלות בגימנסיה 'הרצליה', באחוזת-בית ובבית הספר לבנות בנווה-צדק, מיסד את הוראת הספורט, ולימים כונה 'אבי התרבות הגופנית בישראל'.

בשנת 1909, לאחר מהפכת התורכים הצעירים, נוסדה בירושלים אגודת ההתעמלות 'שמשון' על ידי 'ועד ההזדיינות' של חברי פועלי ציון שהקימו את ארגון 'השומר'. אגודת 'שמשון', שעם חבריה נמנו תלמידי בית-הספר לאמנות 'בצלאל', שימשה מסווה לפעילות ביטחונית של 'השומר', אולם המידע על אודותיה דל ביותר. למרות ש'שמשון' סיימה את פעילותה בתוך שנתיים, חשיבותה ההיסטורית נעוצה ביצירת הזיקה הראשונית בין אגודות הספורט לעניין הביטחוני. כעבור כעשרים שנים שִכלל ארגון 'ההגנה' את מנגנון הספורט כבית יוצר לכוחותיו. ב-1911 הוקמה בירושלים אגודת 'מכבי', שהפכה בתוך זמן קצר להסתדרות לאומית על-מפלגתית של מועדוני ספורט בארץ ובאירופה. אביעזר יערי, מראשי 'מכבי', תִמצת את מטרותיה במילים: "שפה עברית, עבודה עברית, שמירה עברית". לא בטוח שראשי הוועד האולימפי בפאריס היו משלימים עם הגדרת הייעודים הספורטיביים הללו, אבל קרוב לוודאי שהם עלו בקנה אחד עם מטרותיה של התנועה הציונית.

ב-1923 הוקם בתל-אביב מועדון הספורט הראשון של 'הפועל' ובמאי 1926 נוסדה ההתאגדות הארצית של 'הפועל' בחסות ההסתדרות הכללית. חריף מציין את הסכסוכים שהיו ב'מכבי' בין האיכרים לפועלים לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה בנושא העבודה העברית, אך הוא אינו מנתח מדוע הוקם ארגון 'הפועל'. המובאות מתקנוני הספורט של אינטרנציונל הפועלים הבינ"ל בשנות העשרים, הסיסמאות הסוציאליסטיות ("בריאות העובד – ערובה לניצחונו") והוקעת הספורט "הבורגני" רודף השיאים הנגוע בסממני "פרופסיונליות" לעומת הפעילויות העממיות (ריצות שדה, צעדות, ריקודי עם) של מעמד העמלים אינן מסבירות את המניעים הפוליטיים שהביאו להקמת 'הפועל'. קיומם של ארגוני הספורט בית"ר ואליצור מוזכר כציון עובדה היסטורית וכדי יציאת ידי חובה גרידא, וארגון 'דגל ציון' (ארגון נוער וספורט של יהודים ספרדים בארץ) אינו מוזכר בכלל.

"תרבות הגוף והעיסוק בספורט לא עמדו מעולם במרכזם של החיים היהודיים", כותב חריף. "הם התאפיינו עוד בזמן הקדום בהתבדלות מן העמים ובהדגשת העליונות של חיי הרוח, חשיבות האמונה בא-ל ושמירת התורה ומצוותיה. עם זאת לא היה היהודי מרוחק לחלוטין מן התרבות הגופנית; מקובלת כיום הדעה כי תרבות הגוף חדרה לארץ-ישראל בהשפעת התרבות ההלניסטית, שהגימנסטיקה תפסה בה מקום נכבד, במאה הרביעית לפנה"ס. הפעילות הגופנית בקרב היהודים לא הייתה תופעה חריגה גם בימי הביניים, בעיקר בין יהודים שישבו בסביבה ליברלית. הרמב"ם והמהר"ל מפראג ראו בהתעמלות אמצעי המכוון לתכלית גבוהה יותר: ידיעת הא-ל" (עמ' 111). זאת הפִסקה היחידה שמיוחדת בספר לשלילה המהותית בהתייחסות האורתודוקסיה הדתית לתרבות הגופנית. הרי על הסוגיה הזאת לבדה ניתן היה לחבר כרך מלא וגדוש, והיא-היא שמייחדת את המהפכה שחוללה התנועה הציונית ביחסה לספורט לעומת כל תנועות התחייה הלאומיות האחרות. מאז משבר ההתייוונות לא היה ליהדות המסורתית בדל דילמה בעניין זה. הגימנסיון היה המוסד החינוכי המרכזי בתרבות ההלניסטית, שהושתת על איזון הרמוני בין החינוך הגופני לבין החינוך המדעי והאמנותי. שמו של הגימנסיון נגזר מהמילה היוונית 'גימנוס', שפירושה – "עירום"; משום שהחינוך הגופני ותחרויות הספורט נערכו בעירום לנערים ולגברים בלבד. כאשר האפיל האצטדיון המתייוון בירושלים על בית המקדש השני שניצב על מכונו, וכאשר העם היושב בציון העדיף את משחקי הספורט המתייוונים על פני עבודת הא-ל ופולחן הקורבנות; אז קמו לנו המכבים בהנהגת בית חשמונאי שעשו שפטים במתייוונים והחזירו עטרה ליושנה בלהב החרב. צחוק הגורל הוא שאבות הציונות בחרו בשמות המכבים והחשמונאים כנושאי בשורת תרבות הגוף הספורטיבית. אבל האירוניה ההיסטורית ובדיחות הקרש שלה שייכות לאופרה אחרת.

חריף בקיא בתולדות הספורט הישראלי לפניי ולפנים והוא שוחה במימיו בידענות מופלגת. בפני הקורא נפרסת צמיחת המערכת הספורטיבית, על שורשיה האינדוקטרינריים המגויסים ועל תמרורי דרכה הארגוניים והמדיניים. חשיבותו של הספר נובעת מסרטוט מסלול התהוותה של המערכת הספורטיבית. המחקר מבוסס בעיקר על מקורות ופרסומים מוכרים, ואיננו מרעיש עולמות בגילויים פורצי דרך. לדוגמה, עם פרסום 'הספר הלבן' של מקדונלד וערב מלחמת העולם השנייה הטיל בן-גוריון ב-30 במאי 1939 על אנצו סרני להקים מחמשת ארגוני הספורט את 'המרכז לנוער', גוף שיוכפף למרותו ולא למִפקדה הארצית של 'ההגנה'. לאירוע אזוטרי זה, שלא הבשיל לכדי מהלך ממשי, אין יד וזכר בספר הגם שהוא משקף נאמנה את גורמי הכוח בעולם הספורט.

הספר גדוש בשפע רב של מידע מרתק על היווצרות המערכת הארגונית וגם על מעמדו של הספורט בשנותיה המעצבות של המדינה. חריף מצטיין בכושר האיסוף המעולה שלו ובשפת כתיבתו. הוא השקיע עבודה עצומה בכינוס כמות אדירה (!) של מקורות נידחים ושכוחי אל, שנגאלו מתהומות הנשייה אך ורק הודות לשליטתו המופלאה בנושא ובזכות כישרונו המחקרי. החידוש והתרומה המשמעותיים של החיבור למדף ספרי ההיסטוריה שלנו טמונים בסיכום ההתפתחות ההיסטורית ובהעלאת השאלות הפוליטיות שהעסיקו את ההנהגה המדינית ואת ראשי מערכת הספורט (החרם הערבי, אסיה או אירופה ועוד).

עם זאת, הספר לוקה בהגדרה לא ממוקדת של הנושא ובעריכה בעייתית. בפתח הספר נכתב כי הוא נועד לדון בהתפתחות הספורט התחרותי-ייצוגי ולבחון סוגיות מרכזיות בתהליך זה. אלא שהספר עוסק בסקירת המעטפת הארגונית של הספורט הישראלי ולא בספורט עצמו. את השער הראשון על תולדות הספורט העולמי רצוי היה לתמצת בעמודי מבוא ספורים ולגשת ישר לעניין. רק בעמוד 109 מגיע הקורא לנושא שלשמו התכנסנו.

למעשה, דרכו של הספורט הישראלי מוצגת בספר ממעוף הציפור כתיאור אינפורמטיבי, ולא כניתוח של תופעות ותהליכים בהתפתחותו. בתת-פרק על הפצת התעמולה בשנות ה-30, לדוגמה, מובאת סקירה כרונולוגית של מסעות משלחות הספורט מארץ ישראל לחו"ל והמפגשים שלהן עם הקהילות היהודיות בגולה. האירועים השונים מצוינים בסדר רץ ללא ציר מחקרי מנחה זולת עצם התרחשותם והסיכום הפטריוטי של ראש המשלחת, המצוטט מעיתונות התקופה. ללא בחינת הנושא מזווית מחקרית כלשהי, הופכת הכרוניקה המונוטונית לרשימת מכולת מייגעת. בהיעדר אפשרות להרחיב ולהעמיק את הדיון מפאת קוצר היריעה, נפרסת המגילה ההיסטורית באזכורים לקוניים הנקראים כתקציר מנהלים או כתיעוד לקסיקוני. גם כשמדי פעם משתחלת בת הד ממחלוקת מסוימת היא מובאת כדיווח יבש ללא ציון הנפשות הפועלות, המניעים הגלויים והנסתרים, ותרומתה לנושא. הקורא לומד שיצאו משלחות ומתוודע לכמה עסקנים, אבל אין לו צל-צלו של מושג מי היו השחקנים. איך אפשר לכתוב על ספורט ולהתעלם מהשחקנים? כתיבה על נושאים ספורטיביים המתעלמת מהשחקנים, מקהל האוהדים, מהאמוציות והיצרים מעקרת אותה מנשמת אפה. הספר סוקר את התפתחות הפוליטיקה של הספורט בארץ, ולא עוסק בספורט עצמו. זה בערך כמו לכתוב שבעונת הכדורגל הנוכחית משחקות בליגת העל 16 קבוצות ב-30 מחזורים, האלופה תהיה הפועל תל-אביב או מכבי חיפה, כך וכך צופים קנו כרטיסים, ולוזון הודיע שיימנע בהצבעה על שיטת הקיזוז; ולא להזכיר את הדרמה של הדחת נמני מאימון מכבי תל-אביב, את שמות הכוכבים ואת השקיעה של בית"ר ירושלים.

מבלי להיכנס להערות משניות (כבדות משקל לעצמן!) כמו הכברת פרטי רקע מיותרים, חזרה כפולה ומשולשת על אותם הדברים, בעייתיות בעיבוד המחקר האקדמי לכתב יד רהוט, הסתמכות יתר על מקורות עיתונאיים והדחיקה המשוועת של העיצוב הגרפי; הבעיה העיקרית נעוצה בהתבדרות הספר ליותר מדי כיוונים. במבט פנורמי על פני תקופה כל כך דחוסה לא ניתן אלא להציג סקירה אינפורמטיבית מרפרפת של הנושא, וגם היא על קצה המזלג בלבד. מוטב היה להיפרד מהשער הראשון לחלוטין, להתמקד רק בתחום צמיחת המנגנונים הארגוניים של מערכת הספורט ולנתח שתיים–שלוש סוגיות נבחרות על בוריין. תרומת הספר לידע ההיסטורי שלנו היא חשובה מאוד אולם עריכה יותר מוקפדת הייתה משביחה אותו לאין ערוך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011

פורסמה ב-20 במאי 2011, ב-גיליון בחוקותי תשע"א - 719, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: