בעוד בחסידות ברסלב האדם נדרש לבקש לו ביזיונות וחסרונות, הרי שבחסידות רוז'ין  דווקא שלמות הגוף, היופי והעושר מביאים אל הגילוי הגבוה. חגי אייר ממשיכים דרך מלכות זו

הדר. כרכרה של מלך

תחושת החירות הנמשכת מפסח אל עבר חגי אייר מעלה בזיכרוננו סיפור פליאה של ר' ישראל מרוז'ין. ר' ישראל נודע ב'דרך המלכות' שחידש, שצידה החיצוני בא לידי ביטוי בארמונות הפאר שבנו אדמורי רוז'ין,  באלגנטיות האירופאית שבה התלבשו, במרכבה מרובת הסוסים שבה נסע ר' ישראל ובתזמורת הפרטית הגדולה שהחזיק. כל מנהגו היה ברחבות רבה, בעשירות ובפאר. כל אלו הביאו לכך שבעיני חסידיו נתפס האדמו"ר (במודע ובמכוון) כ"מלך ישראל". אך לצד ההתפעלות שעוררה דרכו זו, היא זכתה אף לביקורת חריפה מפי משכילים ומתנגדים ולתמיהה מרובה אף בקרב חסידים.

 כל הממון שייך לי

ר' ישראל עצמו התייחס לדרכו זו במספר מקומות. אחד מהם – שעל אודותיו ייסוב מאמר זה – הנו סיפור מרתק המובא בשמו של הרוז'ינר  בספר "כנסת ישראל", שבו ליקט ר' ראובן ז"ק דרשות, אמרות וסיפורים משל הרוז'ינר. סיפורו של ר' ישראל הנו סיפור בתוך סיפור, כאשר סיפור המסגרת נפתח בעיר 'יאס' שבה היה "עניין גדול מצורכי העיר והיה נצרך להם צדיק מפורסם". בעצה אחת החליטו יהודי העיר לפנות אל הצדיק מבוטשאטש ושלחו אליו משלחת על מנת לשכנעו לקבל את השליחות. הצדיק מבוטשאטש נענה מיד והחל בהכנות הנסיעה, אך אז נפלט מפיו של אחד מחברי המשלחת מיאס שבוודאי יוכל הצדיק לאסוף בעיר סכום הגון של כסף מפדיונות ותרומות. כאשר הגיעו הדברים לאוזניו של הצדיק ציווה להפסיק מיד את ההכנות והודיע שלא ייסע בשום אופן משום שדברים אלו הכניסו לנסיעתו שמץ פסול של כוונה זרה שאיננו יכול להסירו.

גם לאחר הפצרות רבות לא נעתר הצדיק מבוטשאטש, אך יעץ לשליחים לפנות לר' ישראל מרוז'ין משום שהוא לא יימנע מלנסוע גם אם יאמרו לו במפורש על אודות הממון, "כי דרכו נעלה בקודש ואינו חושש למחשבה פסולה". ואכן כך הווה. ר' ישראל נעתר לשליחות, נסע ליאס ואכן אסף שם גם סכום מרובה. ביציאתו מהעיר ליווה את ר' ישראל במרכבתו "איש נכבד ולמדן גדול",  וכך מסופרת השיחה ביניהם:

ויאמר למרן הרב הצדיק, אחשוב כי רבנו קיבץ ביאס סכום הגון.

ויען מרן היעלה בדעתכם כמה השגתי ביאס?

ויאמר הר' מיכל הנ"ל אדמה בערך חמשה מאות אדומים השיג רבנו ביאס?

ויאמר מרן הקדוש: הגם הסך הזה נחשב לממון אצלכם?

הלא כל הממון אשר נמצא בעולם לי הוא.

בדבריו אלו חושף ר' ישראל את הזיוף שבתודעה הצדיקית המגנה את הממון אך עוסקת בו ללא הרף. בסופו של דבר זוהי תודעה של מסכנות שלא חדלה מלרדוף אחר הממון, דוחה אך מן הצד השני משתוקקת וממשמשת בו בצורה קטנונית ומלאת קנאה. לעומתה של עסקנות זו שואל הרוז'ינר: "הגם הסך הזה נחשב לממון אצלכם?", ומוסיף: "הלא כל הממון אשר נמצא בעולם לי הוא".

ועל מנת לבאר את דבריו מביא ר' ישראל את הסיפור הבא:

מעשה שהיה בעטליר אחד שהצליח מאוד במעשיו והיה עשיר גדול ורצה לזכות את בניו אחריו שיהיו בעטלר'ס כמוהו. ויצווה להמיילדת אשר בעת לידת אשתו וראיתן על האבנים אם בן הוא יטילו בו מום קבוע עוורת או שבר יד או שבר רגל, למען יוכשר על ידי זה להיות בעטליר, שדרכן להיות בעלי מומין.

והנה פעם אחת יולד לו ילד טוב רואי ויפה מראה ותחמול עליו אמו להשחית תואר יופיו בעשיית מום, ותאמר לבעלה צר לי מאוד על בן יקיר ונחמד למראה לעשות בו מום, הנה יישאר לנו זה אחד מכל הבנים בלא מום, ונתרצה לזה.

 אולם בהגיע עת הסתלקו מן העולם קרא לבניו ויצו לתת את כל רכושו לבן השלם והתמים בלא מום. ויצעקו אליו בניו הבעלי מומין, אבי מדוע תעביר את הדרך הלא נהפוך הוא כי עלינו הבעלי מומין ראוי לרחם ולחלק לנו מנכסיך ביתר שאת מאחינו השלם ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ואנחנו אין אנו יכולים לעסוק בשום מלאכה. ויען להם הבעטליר לא כן בני, אתם בעלי מומין אין לכם לדאוג מעתה כי ירושה טובה אני מניח לכם ואתם כולכם תוכלו להיות בעטלירס מחמת המומין שקבוע בכם, אבל הבן השלם שאינו מוכשר להיות בעטליר לו ראוי ליתן את כל הוני ורכושי.

טענתם של הבנים בעלי המומים על העוול שנעשה להם זועקת לשמים אך דווקא באמצעותה בוחר הרוז'ינר להציג את דרכו שאותה הוא מעמיד כדרך חלופית ומנוגדת לדרך ה'בעטלרס'. בעוד הקבצנות מושתתת על המסכנות והנכות ודרכה היא יונקת את השפע שלה (כפי שמומחש בסיפור גם הקבצן יכול לצבור עושר רב, אך זהו עושר שמקורו במסכנות ובחסרון) עושרו של הבן השלם מגיע לו בזכות, לא משום שהוא חסר אלא מחמת שלמותו. התנועה כאן איננה של מילוי החסר אלא של השלם השייך לשלם.

"וסיים בזה, הלא אנוכי מהילדים אשר אין בהם כל מום וכל ההון והממון שבעולם שייך לי והבן".

פער תמידי

סיפור זה מביא את הדרך החדשה של ר' ישראל מרוז'ין במלוא חריפותה דווקא משום שהוא מציב אותה כנגד רגשי הלב וההכרעה המוסרית המצופה. כך מציב ר' ישראל את דרכו, 'דרך המלכות', כנגד תודעת המסכנות המאפיינת את חיי הגלות וקורא לדרך חדשה. דרכו זו ניצבת קודם כול לעומתם של החיים היהודיים בגלות אל מול העולם הגויי הסובב. כאן אומר ר' ישראל שגם יהודי יכול וצריך להיות מלך. אך יותר מזאת הוא מציב אותה אף מנגד לעולם הדתי, המציב את האדם בעמדת הקבצן פושט היד כלפי מעלה. במקום זאת מציב הרוז'ינאי את דרך 'הבן השלם' שהממון שייך לו והוא תובע את שלו. השפע שדרך זו ממשיכה איננו הפרוטות הנזרקות לקבצן  אלא אוצר השפע המלא השייך לבן המלך.

פן נוסף של הדברים נמצא אם נחזור לשיחתו של ר' ישראל עם אותו למדן נכבד שקדמה לסיפורו של המעשה. דבריו מתבארים כאן כמצביעים על כך שלעומת הלמדן המגנה את העושר אך לא חדל מלעסוק בו, מי שרואה עצמו כבן המלך השלם שכל הממון שלו אינו צריך לרדוף אחריו.

כשמדובר במעשה בבעטליר קשה שלא לחשוב על מעשה בז' בעטלרס של רבי נחמן מברסלב, שבו דווקא המומים של הקבצנים מעידים על מעלתם העליונה. אצל ר' נחמן קיים פער שאינו ניתן לגישור בין תודעת השקר של העולם ובין האמת, הכנות והאמונה שבעולם הפנימי. לכן, כמידת ההתרחקות משקריו של העולם החיצוני כך ההתקרבות אל זה הפנימי, ובהחרבתו של זה בניינו של זה ("אתם סבורים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל. רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין… ועל כן אין שייך אצלו הסתכלות וראייה בזה העולם כלל").

במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן קמא, ו) כותב רבי נחמן שרק הביזיונות והחרפות יכולים להעביר את האדם מ'כבוד מלכים' לכבוד האמיתי והנסתר, "כבוד א-לוהים הסתר דבר", כך שהאדם צריך לבקש לא אחר כבוד המלכים אלא אחר החרפות שיביאו אותו לכבוד א-לוהים. לעומת זאת הרוז'ינאי רואה כאמור דווקא בעולם המתוקן ("לחיות ככל האדם"), ביופי, בעושר, בשלמות הגוף, את הגילוי הגבוה. לא נשכח כאן את מעשה נעלי הפאר חסרי הסוליות של ר' ישראל, ובהתאמה גם מתורתו של ר' נחמן לא נפקדים תודעת התיקון, ואפילו היחס החיובי אל הממון, אך אין ספק כי אצל ר' נחמן מושם הדגש על הסרתם של הלבושים החיצוניים, כך ב'מעשה מהינדיק' שבו מואס בן המלך בלבושי המלכות וגינוניה, משליך אותם ויושב תחת השולחן בתור הינדיק (= תרנגול הודו), וכך אף בדבריו אלו:

 "ולפני כבוד ענוה" … כי כן דרך המלכות; בכל פעם צריך שיקדים ענווה לכבודו וגדולתו. כמו שבכל יום בשעה שקם ממיטתו, שאזי עדיין הוא בקטנות, שמלבש במלבושים פשוטים, וגם פניו אינו בצחות וזכות עדיין קודם הרחיצה, ואחר כך מייפה עצמו ומתלבש בבגדי כבוד, ומתפשט בגדולתו כדרך המלך… כי עקר המלכות על ידי ענווה כנ"ל, וכל מה שיש להמלך ענווה ביותר, מתפשט מלכותו ביותר (ליקוטי מוהר"ן תניינא, טז)

אם אצל ר' נחמן צועק רצונו של בן המלך (ושל הרבי המיוחס) להסיר את בגדי המלכות החיצוניים, ובעקבות כך הזכירה התמידית – גם בתוכם של לבושי המלכות – היא של העירום והאין הפנימי (המלך עצמו הזוכר תמידית כי המלך עירום), אצל הרוז'ינאי העבודה הנדרשת היא דווקא בלבישת בגדי המלכות; לא בבן המלך ההופך להינדיק אלא בקבצן ההופך לבן מלך שלם וזקוף קומה.

להכין את העצמאות

נדמה כי אם נחפש את שורשיה של 'מחלוקת מלכותית' זו במעגל השנה נמצא כי 'דרך המלכות' של ר' נחמן תואמת  את אי הידיעה, ה'אין', ההתחפשות והסרת הבגדים של פורים, בעוד שדרך המלכות הרוז'ינאית יונקת את חיותה ממנהגי המלכות והחירות של פסח. בפסח אנו מצווים לנהוג כבני מלכים. המשנה המלמדת את דיני ליל הסדר (פסחים פרק י) בוחרת לעסוק בדיני הערב המלכותי דווקא דרך דמותו של העני, ובכך מדגישה היטב כי אפילו הוא חייב לנהוג כבן חורין גמור ולסדר לפניו סעודה מלכותית. אף בסיפורנו מקשר ר' ישראל באופן מובהק את דרך הקבצנות של בעלי המומים לגלות מצרים, שכן כך אומר האב למיילדת: "וראיתן על האובניים אם בן הוא יטילו בו מום קבוע", ומבחינה זאת מייצג הבן השלם את היציאה מן הגלות. לעומתם של מנהגי המלכות והחירות, בפורים אנו נדרשים לזרוק את 'כבוד המלכים' שלנו כבן המלך הזורק במיאוס את לבושיו ונימוסיו וחושף את ההינדיק הפנימי. 

אין ספק מבחינה זאת כי ימי אייר על מועדיו, ויום העצמאות בראשם, ממשיכים את 'עבודת המלכות' הרוז'ינאית של פסח, את ה'בעטליר' ההופך לבן השלם והיפה, בן החורין זקוף הקומה – ולא לחינם תכונות אלו עומדות אף במרכזו של אתוס היהודי החדש שהציבה הציונות.

כך כותב המשורר ש' שלום בזיכרונותיו על אם אביו, הרבנית הדסה פייגה'לי, נכדת הרוז'ינאי:

סבתא זו הייתה מצבה חיה לתפארת הרוז'ינאית, ל"מלכות בית דוד"… מסבתא זו שמעתי כי החסידות לא באה לעולם אלא להכין את ישראל לקראת עצמאותו, עצמאות של חירות ומשמעת כאחת.

דברים אלו מצטרפים לדברים שכתב חברנו זאב קיציס מעל דפיו של מוסף זה, על זיקתה העמוקה של חסידות רוזי'ן אל הציונות ועל עלייתם של חסידים רוז'ינאים לארץ כחלוצים. מסתבר שאף לסיפור 'הבן השלם' מקום של כבוד בתודעה ייחודית זו, שכן בהמשך דבריו מצטט ש' שלום מפיה של סבתו את סיפור הבן השלם כמסורת שעברה על פה בשושלת רוז'ין ובה גרסה אף חריפה יותר של המעשה:

מפיה שמעתי גם את המשל שהמשיל הרוז'ינאי לחסידיו, כאשר שאלוהו על שום מה הוא וביתו מהדרים בלבושם ומקפידים בחיצוניות, שלא כמנהג הרביים האחרים. ועל זאת השיב הרוז'ינאי: מעשה בפושט יד שנטה למות. קרא לפניו את בניו על מנת לחלק ביניהם את הירושה. לזה סימא את עיניו, לזה קיטע את רגליו, לזה גידם את ידו וכיוצא בזה נתן מומים בכל ילדיו כדי שיעוררו רחמים על עצמם בעיני המנדב, ותהיה פרנסתם מצויה. משהגיע לבן זקוניו, עלם יפה עיניים עם טוב רואי, נקי כפיים ובר לבב, נכמרו רחמי האב עליו והוא אמר: לך, בן זקוניי, איני מוריש שום מום. מכיוון שנותרת יחידי, יכול אתה להתפרנס על שלמות גופך בלבד.

והנמשל מפיה של נכדת הרוז'ינאי – המצטטת את סבה – טוב מאלף מלים:

שליחי ישראל אשר קדמו לי אנוסים היו להתרפס לפני הקדוש ברוך הוא בשברון מתניים ובתמהון לבב, ואנחנו, דור אחרון לשעבוד, במאור עיניים ובקומה זקופה נשיג ממנו את הכוח הזה לחיות ככל האדם.  

תיקון הענווה האמונית

בנוסף לחג ולהודאה שבו מהווה יום העצמאות יום של חשבון נפש ביחס לאופן התעצבותן של חרותנו ומלכותנו וליחסנו אליהן. הקבלתן של שתי הדרכים השונות לזמנים על פני מעגל השנה מאפשרת להתעלות מעל המחלוקת החריפה שבין הבתים (רוז'ין-ברסלב) ולראות בהן דרכים המשלימות זו את זו והנצרכות שתיהן גם יחד בבואנו לבחון את ה'מלכות' העכשווית. ואכן נדמה כי היא נזקקת לתיקון משני הצדדים, שכן מחד לא  ניתן לומר כי קומתנו נזקפה כראוי וכי חדלה העבודה במישור זה, אך מאידך נדמה כי  רבים מקלקוליה של ה'מלכות' נובעים משכחתה של הענווה הקודמת למלכות, של העירום שלפני ההתלבשות בלבושי הפאר, של הקבצנות והאין העומדים ביסודה של המלכות. מבחינה זו נראה אף כי רפואתה של המלכות הנוכחית לא תיעשה כפי המחשבה הרווחת בהחלפתה במנהיגות 'אמונית' דווקא, אלא רק בתיקון הענווה שאליו נקרא גם הציבור ה'אמוני'. 

אולי אף ניתן לראות בשני תיקונים אלו את השתקפותם של שני צדי המפה הפוליטית – ימין ושמאל כאשר מוסרת קליפתם, וקרוב לוודאי שרק שילובן של שתי הדרכים יוכל להצמיח את ההוויה המלכותית הנכספת.    

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011