הפסל המודרני הראשון / אריאלה הירש

 

כדי לפסל את הסופר הצרפתי הנודע בלזאק העדיף רודן לחקור את דמותו ולשקוע באישיותו. את התוצאה לא אהבו באגודת הסופרים שהזמינה את היצירה, אלא דווקא בניו-יורק

הפסל שנגנב מהמוזיאון

בתשעה במארס הופיעה ידיעה בעמוד הראשון של 'הארץ', ובה דווח על גניבת פסל של אונורה דה-בלזאק, מעשה ידיו של אוגוסט רודן, מגן הפסלים של מוזיאון ישראל. הפסל, שהושלם ב-1893, מציג את בלזאק עירום ומשלב ידיים בעמידה לוחמנית. הוא נתרם למוזיאון על ידי אספן האמנות היהודי-אמריקני בילי רוז, והוצג בגן הפסלים על שמו של רוז. הידיעה סיפרה על ניסיון ההתחקות של המשטרה והמוזיאון אחר גונב היצירה, אך לא סיפרה מה עומד מאחורי אותו פסל שיצר אוגוסט רודן.

אונורה דה-בלזאק (20 במאי 1799 – 18 באוגוסט 1850) נולד בעיר טור שבצרפת. אִמו הייתה בתו של סוחר אריגים עשיר, שנישאה מתוך לחץ משפחתי לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות, איכר בן מעמד הביניים. לימים המשפחה עברה לפאריס, שם עשה בלזאק הצעיר את לימודיו בסורבון. כשהיה בלזאק בן 23 התאהב בגב' דה-ברני, שהייתה קשישה ממנו ב-22 שנה. "הענוגה" קרא לה, והיא העניקה לו עד מותה ב-1836 אהבה יוקדת, ידידות מופלאה ומסירות אִמהית. היא גילתה לו את סודות הליכותיה של החברה האצילה מלפני המהפכה, שיפרה את טעמו הספרותי ועידנה את רגשותיו.

בציבור הופיע בלזאק כגנדרן ומתחכם. תושבי פאריס הכירו את עגלתו המפוארת, את מדי משרתיו, את גלימתו הכחולה המקושטת בכפתורי-פז ואת מקלו בעל ידית הזהב המפוסלת. שונה בתכלית היה בלזאק בחדר עבודתו, שם רתם עצמו לעבודה קשה וממושכת. כשהיה עסוק בכתיבה, לא היה יוצא מחדרו במשך שבועות ואף חודשים שלמים. בחדר שתריסיו מוגפים היה עובד כל יום בין 12 ל-15 שעות. הסופר היה רגיל לעבוד בלילה, כשהוא עוטה גלימה ארוכה, פוסע אנה ואנה תוך כדי שתיית ספלי קפה רבים, וכותב.

בלזאק היה אחד הסופרים הפורים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, מגדולי מבשרי הריאליזם בספרות. בכתיבתו תיאר בשיטתיות את שכבות החברה הצרפתית של תקופתו, מנקודת מבט צינית וביקורתית. מפעל חייו הספרותי, שאותו כינה "הקומדיה האנושית", כולל למעלה מ-90 יצירות הנחשבות לנכס צאן ברזל בספרות העולם.

המחקר של רודן

ציור של בלזאק על פי צילום שלו

הפסל של בלזאק הוזמן על ידי האגודה הספרותית הפריסאית מרודן ב-1891. הפסל שנגנב ממוזיאון ישראל הוא פסל שנדחה על ידי האגודה הספרותית, אולי גם בשל עירומו. שש שנים קודם לכן הזמינה האגודה מצבת זיכרון של בלזאק אצל הפסל שאפי (שנפטר ב-1891 בלא לבצע את ההזמנה). עתה, בהמלצת אמיל זולא, שנבחר שנה אחר כך ליושב ראש האיגוד, הועלה שמו של אוגוסט רודן. רודן, שהיה כבן עשר כשבלזאק הלך לעולמו, הכיר והעריץ את יצירתו הספרותית, אך לא היה לו כל מגע ראשוני עמו. לצורך הכנת הפסל הוא למד והכיר כל מה שהיה קשור עם האישיות, למד בעל פה את אשר כתבו עליו גדולי רוח שהכירוהו מקרוב, קרא שוב את כתביו ושקע בכתבי יד ובמכתבים כדי ללמוד על אופיו מתוך הכתב.

הסופר ריינה מריה רילקה, ששימש מספר שנים מזכירו האישי ואף היה ידידו של רודן, מספר שרודן התחיל במחקר על אודות בלזאק בעיר הולדתו טור שבצרפת, לשם נסע מספר פעמים בתקווה למצוא מודל, אדם דומה לו במידותיו. הוא ביקר במכבסה שבה נתן בלזאק את בגדיו לתיקון וכביסה, התחקה אחר מנהגיו של הסופר אצל בעלי הבתים שבהם התגורר, יצר מספר סקיצות ושוב חזר לחקור את כתב היד של מכתביו.

רודן היה צריך לבטא את תווי גופו המוזרים והחריגים של בלזאק: כרס עבה, רגלים וידיים קצרות. לצורך כך השתמש בדוגמנים בעלי יחסי אברים דומים. בנוסף היה עליו לבטא את אופיו המסובך ואת אישיותו המיוחדת, ולהתחשב ביצירתו הספרותית המופלאה. ליצור דמות ייצוגית שתתאר את רוחניותו של הסופר מחד, ותהיה דומה למראהו מאידך. לאחר שפיסל כארבעים ורסיות לבלזאק – הראש, הגוף העירום והבגד בנפרד, עשויים שעווה, חמר וגבס, כדרכו של הפסל ברבים מפסליו – החליט על הצירוף המתאים. הוא הציג את הפסל לאגודה, כשעדיין אינו שבע רצון ממעשה ידיו. זהו הפסל שמוזיאון ישראל צירף לאוספיו.

בפסל שנגנב נראה בלזאק פוסע פסיעה רחבה, טבעית ואיטית אך נמרצת. מוחשיות התנועה בפסל אינה נפגמת מהימצאות גזע העץ שתפקידו לייצב את פסל הברונזה. שתי רגליו נטועות באדמה, כך שאנחנו, הצופים, משלימים את התנועה שבה היה פוסע בחדרו, כשזרועותיו שלובות על כרסו החשופה, לפי המסופר. פניו של בלזאק היו גדולות ורחבות, מביעות שביעות רצון עצמית מהולה בקשב פנימי להרהורי לִבו, זרועותיו השלובות מסתירות את אצבעות ידיו.

רילקה בספרו על אודות רודן מתרשם משפע הידיים הפזורות ברחבי הסטודיו של האמן. הידיים אצל רודן מהוות שלמות ולא איבר בודד, והוא שר להן שיר הלל:

יש ביצירתו של רודן ידיים, ידיים עצמאיות, קטנות, אשר בלי להתייחס לאיזה גוף הריהן חיות. ידיים מזדקרות, נרגשות וזועמות. ידיים אשר חמש אצבעותיהן המפושקות נראות כאילו הן נובחות. בדומה לחמשת הגרונות של כלב-גיהינום. ידיים ישנות המקיצות משנתן. ידיים פושעות, גדושות תורשה כבדה, וכאלה שהן לאות, שאינן רוצות עוד מאומה, אשר רבצו באיזו פינה, כרבוץ חיות חולות היודעות שאין מי שמסוגל עוד להושיען. אולם ידיים הינן כבר אורגניזם מורכב, מין מפרץ שאליו זורמים ומתכנסים חיים רבים, הבאים ממרחקים, כדי להתפשט משם עם הזרם הגדול של המעשה. יש תולדה של ידיים ויש להן באמת תרבות של עצמן, יופי מיוחד שלהן. מתירים להן את הזכות להתפתחות, למשאלות עצמיות, רגשות, מצבי-רוח, אהבים ו…תפילות.

דווקא בסדרת פסלים זו של בלזאק מסתיר רודן את הידיים. ככל הנראה הסיבה לכך הן ידיו ה"מדובבות" שעלולות היו לגנוב את ההצגה ממראה פניו. לכן פיסל רודן את בלזאק כשפרקי ידיו מוסתרים, כך שלא יסיחו את תשומת הלב מארשת ההרהורים בפניו.

הצו הסודי

רודן ראה בפסל בלזאק את פסגת יצירתו, ואמר על עבודה זו: "דבר מכל מה שעשיתי לא גרם לי סיפוק כה רב, כיוון ששום דבר אחר לא עלה לי במאמץ כה רב. אף יצירה שלי אינה מסכמת באופן כה עמוק את מה שאני מאמין שהינו הצו הסודי של אמנותי". בכל זאת, כאמור, נדחה הפסל על ידי האגודה הספרותית, ובעקבות הדחייה עלה מסע השמצה בעיתונות הפריסאית נגד רודן. האחרון החליט פשוט לקנות את פסלו חזרה ולהניח אותו במאודון, הסטודיו והמקום שבו התגורר, בציפייה לימים טובים יותר.

במקביל המשיך רודן לעסוק בדמות הסופר, עד שיצר את הגרסה הסופית של בלזאק הלבוש. סילואטה פשוטה, השואפת כלפי מעלה, עם חלוק כבד המסתיר את צורת הגוף ואת ידיו, כששרוולי החלוק הריקים משתרכים ממנו. הראש הכבד מתמזג עם הכתפיים, משווה לו נטייה אחורנית וגדלות. פסל אדם ענקי, בעל ראש אדיר, השולח בהמון המתבונן בו מבט של אירוניה עמוקה מהולה בעצבות. הוא מגשר כאן בין הזיכרון, הדמיון והאותנטיות של הטבע, ומוביל את הפיסול לכיוון המופשט, בהעניקו לבלזאק אופי אינדיבידואלי, עם גימור מחוספס.

גם פסל זה זכה לתגובות נזעמות: "שק של פחמים, פינגווין, גולם חסר צורה". האגודה שהזמינה את הפסל לא חזרה בה, חרף מחאותיהם של סופרים ואמנים כמו מונה, טולוז לוטרק, סיניאק, דבוסי וקלמנסו.

בלזאק של רודן, בשתי הוורסיות המוצגות, הקדים את זמנו וסלל את הדרך לאפשרויות חדשות של ביטוי בפיסול. בראש וראשונה בהתעלמותו המוחלטת מהחיקוי הכנוע של המציאות, שהיה מקובל עד אז. לאחר מכן, ביכולת ההפשטה הנועזת של הדמות. היצירה מדגישה לאו דווקא את מראהו הפיסי החיצוני של הסופר, אלא את תמצית המהות של אישיותו. פסל זה הוא אבן הפינה לשפת הפיסול החדשה של המאה העשרים.

בלזאק הלבוש נוצק והוצב על כנו בפאריס רק כ-40 שנה לאחר עיצובו. הוא לא נשא חן בעיני אגודת הסופרים, גם לא בעיני הקהל הצרפתי. הפסל עורר סערות, התנגדות, לעג ובוז. לעומת זאת, בניו יורק זכה פסל זה להכרה והוקרה: המוזיאון לאמנות מודרנית רכש את הפסל, הניצב עד ימינו בגן הפסלים.

לדברי רודן: "אם האמת עומדת למות, פסל בלזאק שלי ינותץ לרסיסים בידי הדורות הבאים. אם האמת היא בת אלמוות, אני מעריך שהפסל שלי יתפוס את מקומו בעולם. יצירה זו, שהייתה מטרה ללעג אך עומדת איתנה, היא פסגת הישגיי בכל חיי, תמצית האמנות שלי. מהיום שבו יצרתי אותה – הייתי לאדם חדש".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 במאי 2011, ב-גיליון בחוקותי תשע"א - 719 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: