הגירוש מגוש קטיף יצר שבר שהשכיח את ימי תפארתו ושהשלכותיו ממעטות להגיע לתודעה הציבורית. רומן רגיש מציג את סיפורן של דמויות בדויות שאלה היו חייהן

כשהשמים התקרבו לאדמה, שרה אהרוני; ספרית מעריב, תשע"א, 364 עמ'

שנים לאחר שסיימתי את חוק לימודיי, שמעתי ממורתי האהובה לספרות כי היא נוהגת לקרוא את סוף הסיפור עוד לפני שקראה את האמצע. זה נראה היה לי מעשה שלא ייעשה. כך חשבתי כשבאתי לקרוא את ספרה של שרה אהרוני, מורה לשעבר ושליחת הסוכנות ללימה, בירת פרו. עם זאת, סִקרן אותי לדעת מה יכולה אישה שמעולם לא ביקרה בגוש-קטיף כשזה עמד על תילו בשיא תפארתו לכתוב על שהיה, על העבר הקרוב כל כך, על ההיסטוריה של קבוצה קטנה ומיוחדת של אנשים, של חברים, של שכנים, שלי. הרי הסוף ידוע, כולם יודעים מה קרה ומה קורה, ובכל זאת כתבה. אז קראתי.

בסדר כרונולוגי מעורר געגועים פותחת אהרוני בתיאור השליחות הגדולה של ההגעה אל חולות הזהב של הגוש. היא בוחרת להעביר את סיפורה דרך משפחה אחת, זוג אחד מיוחד, אורי וחנה גלעדי, צעירים ויפים, מלאי התרגשות ואידיאלים, בדרכם להקים את ביתם ומשפחתם בחבל ארץ בתולי, במושב נווה טללים. כך מתוארים הימים הראשונים של המושבים ושל העבודה בחממות, הקשיים וההתרגשות העצומה שבהקמת יש מאין, הפרחת השממה, ותחושות, משפטים וחוויות שאכן היו וקרו בימים מופלאים אלו.

הקורא מתוודע לאמביוולנטיות של חנה בשאלת העסקת פועלים מחאן יונס השכנה ונכנס לנבכי נפשה כאשר היא מקבלת זאת על עצמה ומשכילה להבחין בין אידיאלים לבין המציאות. הידידות האמיצה, הנאמנות ויחסי האנוש העדינים שנרקמו עם הפועלים והיו מנת חלקם של רבים מתושבי הגוש מובאים בחלקו הראשון של הספר, ומספרים סוף סוף מה היה שם באמת. מי באמת מכיר את אותם ערבים, מי סמך עליהם, מי באמת רצה בטובתם, ומדוע השבר אצלם היה גם הוא גדול בסופו של דבר.

בד בבד, עם חלוף השנים גדלים הילדים, גדל הבית, דור הולך ודור בא. חיים. מוות. הדעות השונות ביחס להגעה לגוש ולהשתקעות במקום באות גם מבית, לא רק מחוץ. במלאכת מחשבת ובתבונה שותלת אהרוני את הדעות השונות הנשמעות במקום, אולי אפילו בהזדהות רבה מדי. דרך חברתה היועצת של חנה גלעדי ניתן ללמוד על הלבטים הקשים שהיו מנת חלקה ובעצם מנת חלקם של המתיישבים; דרך אספות החברים ניתן לשמוע את מגוון הדעות; ודרך הדיאלוגים בין בני המשפחה המורחבת נשמעות זמירות פוליטיות שונות במנעד רחב. ואז מגיעה האינתיפאדה הראשונה. אבל גם זו לא מזיזה את אנשי גוש קטיף ואת גיבורינו, כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה. מכאן יש רק להתמודד, לא ליפול. כך באמת אפשר להבין את האחיזה האיתנה בקרקע, כך אפשר להיכנס לנבכי נשמתם ואמונתם של התושבים שנותרו עד הרגע האחרון על הארץ שכל כך אהבו. על בני המשפחה והמושב עוברים רגעים קשים. חברים נהרגים, המצב הביטחוני הולך וקשה, פגיעות בנפש וברכוש ובעיקר באמון מגיעות גם מבין הפועלים. גן העדן נרעד על ידי הניסיונות הקשים הפוקדים אותו, אבל עדיין נשארים בו. מגן עדן לא הולכים סתם כך.

ואז מגיעה הפצצה האמיתית, גזירת הגירוש שממנה אי אפשר לברוח. ההתנתקות. הצער, ההתנגדות, התדהמה, התוכניות לסיכול התוכנית, ההתייעצויות, הפורומים האינטרנטיים. הספר מציע כל אחד מן השלבים בטעימה קלה עד לשלב שממנו אין דרך חזרה. הדרך היא חד סטרית, חד צדדית, השביל מוביל רק לכיוון אחד. 'טקס' הפרידה בבית הכנסת ודברי הרב, ההתלבטויות מתי וכיצד לעזוב. אהרוני שוזרת בספרה מקרים שלא ניתנה להם במה, כמו מקרה הפליטים מנווה דקלים שהגיעו באישון לילה, חסרי כול, כמשמעו, לבתי המלון בירושלים. למי מהם שהיה ציוד רווח לו, אך הרוב – משפחות המטופלות בילדים בגילאים שונים, שהגיעו חסרות ציוד ואפילו כאלו שלא נמצאו להן חדרים – צנח לבו. מהסיפורים מסמרי השיער על חוסר האנושיות שבו נתקלו אנשי נווה דקלים ניתן ללמוד על שאר אנשי הגוש. מהם ומתחושותיהם הקשות של בני משפחת גלעדי הענפה סוללת המחברת דרך להבנת המצב הנפשי הקשה שבו היו שרויים, ועדיין שרויים, אנשי האדמה והחולות שבאחת איבדו את ביתם, את מקומם, את עבודתם ומעמדם. בעיני עצמם ולפעמים גם בעיני הסביבה. לא נחוצים, לא שייכים, לא מכובדים, תלושים.

מכאן ואילך ועד לסופו של הספר נדמה כי הכול הולך ומתדרדר. גם הדמויות שאותן פוגשת חנה מחוץ למושב הן כבויות, חסרות, במצבים שונים של ניוון. למרות ניסיונות ההחייאה השונים נדמה כי אלו כוסות רוח למת. אין דמות אחת שהגירוש עשה לה טוב. הניסיונות להיחלץ מן המצר שאליו נזרקו, הקשיים הקיומיים, הכלכליים, ומעל לכול הנפשיים – קשים מנשוא. ועם זאת, לא הכול מאוד שחור, אנשים אלה מנסים להרים את ראשם מעל לביצה הטובענית של רחמים עצמיים, חוסר אונים וקשיים אמיתיים.

עמודי התווך של בני הזוג גלעדי הם משפחה, זוגיות ואמונה. כל אחד מן הפרמטרים מתערער בתורו שלו, אבל נדמה כי האחרון המובא בספר עלול לשבור את משענת הקנה שנתרוצצה. אם זה יישבר, אזי באמת אין טעם לדבָר אחרי הגירוש מגן העדן. המשבר האחרון הפוקד את בני הזוג גלעדי מאיים להחריב את שבנו בדי עמל, אבל בצעד מפתיע, במפנה חד ממקור לא צפוי, מגיע קרש הצלה. לטובת הקורא מבית ומחוץ מאירה אהרוני שביב תקווה כל כך חשוב בפרק החיים העגום הלז, ונותנת טעם מחודש לחיים שכמעט נהרסו.

נווה טללים הוא גני-טל. חנה ואורי הם ההורים שלי, השכנים שלי, כמעט כל אחד ואחד מהם. היכולת המרשימה של שרה אהרוני לתאר במדויק את שעבר ועובר על תושבי גוש-קטיף מיטיבה עם הקוראים. בתור קוראת המכירה את הנפשות הפועלות, את המאורעות ואת התחושות, אני יכולה לומר בפה מלא כי יש כאן מלאכת מחשבת ורקמה עדינה ביותר של סיפור אמיתי וכואב, שעדיין לא תם. זהו ספר חשוב למי שרוצה לדעת מה באמת קרה ואיך, מה היו המהלכים ועם מה נשארנו ביד.

הספר החזיר אותי לימיו היפים של גוש-קטיף, הבית האהוב שלי, האנשים המקסימים שגדלתי איתם. עם זאת, מורגש מאוד כי כף רגלה של אהרוני לא דרכה על הדיונות הזהובות. ייתכן שראתה תמונות, אבל את תחושת המרחב בעת ריצה במורד דיונה ענקית, את תחושת החופש בעת השתכשכות במים הצלולים של החוף הכי נקי בישראל, את ריח החממות בעת קטיף העגבניות ואת אנחת הלב מרוב יופי למראה השמש השוקעת בים – לא ניתן לקבל בספר במלואם. אולי אני מליצית מדי, ואני בטח משוחדת, אבל מי שלא היה שם לא יבין ולא יֵדע. תיאורי הנוף חסרים לי בתוך כל המערבולת הפנימית הנפשית שנפרשת לעין הקורא בספר החשוב הזה. ודבר נוסף שצרם לי מתחילת הספר ועד סופו – פלשתין. משום מה מתעקשת אהרוני לכנות את תושבי חאן יונס פלשתינים. אף אחד לא כינה אותם כך, בטח לא בהתחלה. קראו להם ערבים, קראו להם בני דודים, קראו להם פועלים, אבל לא פלשתינים. המילה הזו, החוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים, מאוד תלושה מן הלקסיקון הגוש-קטיפי. זה כמעט כמו שנאמר על עצמנו 'מתנחלים'. אבל זהו. כל שאר המילים היפות, המלטפות, הכואבות, הנכונות, חשוב שתיקראנה, שתחדורנה ללב, שתישמענה.

אפשר היה להוסיף עוד ועוד על מאורעות שונים שלא נזכרו, לסגור זום על פיגועים, שמחות ועוד חלקי פאזל חשובים שלא נכנסו, אבל אז זה כבר היה הופך לסדרת ספרים. הפורמט שאותו מציעה ברגישות שרה אהרוני הוא מעניין, מאגד חלקים עיקריים וחשובים, ומעל לכול, מנציח בצורה שאף אחד לא הציע עד היום את החיים האמיתיים של גוש קטיף, לפני הגירוש ואחריו. זוהי מזכרת מיוחדת לחבל ארץ שנכחד, ולאנשיו שפוזרו לכל עבר.

הבעיה נמצאת למעשה מחוץ לספר. התחושה היא שקוראי הספר יהיו אלה שממילא מזדהים. האנשים שצריכים לקרוא את הדברים, להכיר את הסיפור ואת הדמויות, האנשים שחושבים אחרת, האנשים שאכפת להם פחות או אפילו שמחים לאיד – לא יקראו את הספר הזה וחבל.

הספר מסתיים, אבל סופו פתוח. כמו היום בעצם. יש שכבר עברו לבתי הקבע ב"ה, יש שנמצאים בתהליך, יש העומדים לפניו וישנם העומדים לפני שוקת שבורה. תנופת הבנייה ביד בנימין, שהחלה בעקבות הגעתם של מגורשי גוש-קטיף למקום, שימחה אנשים שעברו בסביבה והיו בטוחים כי הבתים הנבנים הם עבור המגורשים, אבל למעשה עברו עוד כמה שנים עד שהופשרו הקרקעות, התדלדלה הבירוקרטיה ואנשי גוש קטיף החלו לבנות את בתיהם. גם היום, אנשים הבונים את ביתם מחדש שכבר מזמן עברו את גיל הנעורים, משהו שבור אצלם. משהו מסרב להתאחות. השמחה לא שלמה עד הסוף, כמו חתונה של אלמן, כמו ברית של יתום. האבל עדיין לא סר כליל, וגם אם זה רק בחדרי חדרים. הלוואי ואפשר היה אחרת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011