קריאה מעמיקה בשני מחזותיו הגדולים של שייקספיר מגלה כי העיבודים המודרניים נוטים לפרש את המושגים שבהם עסק בהתאם לערכים המערביים המודרניים ולאו דווקא בדרך שהוא ראה אותם. בין רומיאו לנומיאו ובין יוליה לג'ולייט

מתוך 'נומיאו וג'ולייט'

נדמה כי בשורה של ממש הגיעה עת עלה על מסכי הקולנוע סרט האנימציה החדש "נומיאו וג'ולייט", המבוסס על המפורסמת שביצירותיו של ויליאם שייקספיר. הנה, גדול המחזאים, פסגת הקלאסיקה ופאר הלשון, נפרש בפני ציבור הילדים והנוער בצורה נגישה מתמיד, בגובה העיניים, בעלילה קלה לעיכול ובסוף שלא יבריח את הקטנים מאולמות הקולנוע. סוף סוף מעט תרבות בים ההבלים, תכנים של ממש במדבר הצחיח המוכר.

אלא שצפייה בסרט החביב מעוררת שאלות ואף מבוכה הנובעות מן השינויים העלילתיים הנכפפים לעולם העכשווי, כולל הסוף הטוב והמאושר; ויותר מאלו, מעולם הערכים המשתקף מהסרט. האם אלו מסריו של המחזה המקורי? התבוננות מעמיקה בשני מחזותיו הגדולים ביותר של שייקספיר, "המלט", ו"רומיאו ויוליה", ובייחוד בשני מושגים גדולים שבהם הִרבה לעסוק – "כבוד המשפחה" ו"אהבה" – תעמיד לפנינו סימן שאלה גדול בעניין זה.

גיבור. לא סכיזופרן

"המלט", המחזה השלם והארוך ביותר של שייקספיר, נכתב ככל הנראה בשנת 1601. קרוב לוודאי שזו היצירה הפילוסופית והמורכבת ביותר של המחזאי המופתי. לא מעט אנשי רוח ידועים ניתחו את דמותו של נסיך דנמרק – אותו 'המלט' מפורסם – כחלק ממפעל של מאות מאמרים. ניטשה, אסימוב, טורגנייב, גתה, הגל, פרויד וט"ס אליוט; אלו רק חלק קטן מחוקרי המחזה המופלא.

סיפורו של נסיך דנמרק נפתח עם מות אביו ועם נישואיה של אמו גרטרוד לדודו קלאודיוס. עוד במערכה הראשונה, רוח אביו המת של המלט מתגלה לפניו, מבקשת את נקמת דמה, ומבשרת לו את הבשורה המרה כי רוצחו הוא אחיו, קלאודיוס – דודו של המלט, בעלה החדש של אמו ויורש כס המלוכה של דנמרק. מכאן ואילך מתייסרת נפשו של נסיכנו הגיבור במכאובים ומפחי נפש… דווי הנקמה וההתמודדות הקשה עם ידיעת האמת אופפים אותו מבלי שהסביבה הקרובה אליו מודעת לכך.

דמותו של המלט מצטיירת בתקופה המודרנית כאישיות "מהורהרת", אם בהחלטותיה ואם בנפשה. זהו עניין של טעם ופרשנות. הסרט המפורסם והמצליח, זוכה פרס האוסקר לשנת 1948, שנעשה על בסיס המחזה בבימויו ובכיכובו של לורנס אוליבייה, נפתח בכתובית הנושאת את המשפט: "זהו סיפורו של אדם שלא היה מסוגל להחליט" (כאילו היה זה דבר של מה בכך לרצוח את הדוד שהוא בין השאר המלך). למעדיפי הפסיכולוגיה הספרותית, הגישה הרווחת טוענת כי נסיך דנמרק פשוט לקה בסכיזופרניה חמורה. רוח אביו היא "סתם" פיקציה והוא כנראה משוגע.

גם בגרסה המקומית שהועלתה בשנים האחרונות בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של השחקן איתי טיראן מגולם המלט כדמות הססנית משהו.

אך המלט הוא גיבור. הוא פילוסוף, דמות יחידנית בתרבות. נסיך דנמרק המחפש אחר הצדק ואחר כבוד משפחתו, שנאלץ לראות את אמו נשואה לדודו האויב – הרוצח המתועב של אביו, ולא רק זאת אלא גם לשאת את היותו של אותו הפושע מושל בממלכת דנמרק. הוא נקרע בין המוסר, ערכי הכבוד והממלכה לבין נקמת דמו של אביו. זהו פצע עמוק ושורף. "להיות או לא להיות", הוא שואל בנוסח הידוע, ולאחר מכן מוסיף את אחד המונולוגים הכבירים ביותר שנכתבו בהיסטוריה של התיאטרון:

 כך המצפון הופך אותנו למוגי לבב,

וכך הסומק הטבעי של איש המעשה נחלש ומחוויר,

נגוע בתוגה, ובשל כך

גם מפעלות רבי משקל וערך הולכים עקלקלות –

באפס מעשה

(נוסח עברי בתרגומו של ט.כרמי, הוצאת דביר 1981)

ניכר כי על הנסיך עובר מאבק נפשי לא פשוט, עימות מנטלי של ערכים ומצפון. אותם הלבטים הם הם הגורמים לנו, לקורא הפשוט, לחוש אהדה כלפי גיבורנו. זוהי ראשיתה של הספרות המודרנית. אך הפוסט-מודרנה מעוותת את שלמותו של המלט, את היותו גיבור בכל מובן ארצי. את נאמנותו למשפחתו ולאביו היא מפרשת לעתים כחולשה, ואת הקרע אל מול הממלכה, כבוד המלך והמוסר המצפוני היא נוטה לתפוס כהססנות.

אהבה מעמדת זלזול

המלט הפך לשם דבר בעולם התיאטרון, אך במדד הפופולריות "רומיאו ויוליה" משיג רייטינג גבוה יותר. אין סוף להמחזות, לסרטים, לספרים ולמאמרים אשר מבוססים ומושפעים מהטרגדיה המפורסמת ביותר בתבל. שני גיבורי המחזה הופכים בהדרגה למייצגים מובהקים של אהבה מושלמת וטהורה ממבט ראשון, אהבה כנגד כל הסיכויים.

רומיאו ויוליה היו, כידוע, צאצאים למשפחות אויבות מימים ימימה. השניים התאהבו, התארסו, ולמרבה הטרגדיה גם התאבדו בסופו של דבר. יוליה שתתה שיקוי שינה על מנת שהוריה יחשבו כי התאבדה, רומיאו ראה אותה בשנתה, חשב כי מתה ושתה בקבוק של רעל. התעוררה הנערה משנתה ונוכחה שאהובה שוכב מת לצדה – דקרה את לִבה בחרב וגוועה למוות.

בעוד שהתא המשפחתי המתואר לנו על ידי הגיבור במחזה 'המלט' מייצג כבוד וצדק, המגמתיות ב'רומיאו ויוליה' נוטה לפורענות. שני צעירים אלו מועדים למרדנות ולקלות דעת, שלא לדבר על חוסר צניעות ביחס לנורמה של המאה ה-15 באנגליה. יוליה עדיין אינה בת ארבע עשרה. במהלך מסיבת תחפושות מתנשקת העלמה עם בחור זר ולא מזוהה. ברגע שמגלים השניים את זהותם ואת זהות בית אביהם… הם מתאהבים אף יותר ומוכיחים כי רגשותיהם מהווים קריאת תיגר על משפחתם. כיום לרבים אקט מסוג זה הגיוני ומקובל, אך לפני 400 שנים הייתה זו לא פחות מאשר הפקרות.

הפער בין המחזות מגיע לשיאו בקטע הבא: כאשר יוליה שומעת שדודנה נרצח היא מבקשת לנקום את דמו בכל מחיר, אך ברגע שבו היא מגלה כי רומיאו הוא הפושע היא לא רק מוותרת על כל פעולת נקם אלא גם סולחת לו בלב שלם וחסר מצפון כלל. בכך מעמידה יוליה את עצמה באור מעט אבסורדי ומגוחך המוכיח את קלות הדעת שלה ואת יחסה השטחי כלפי משפחתה, התנהגות שונה לחלוטין לעומת המלט כבד המחשבה והלבטים המוסריים ובעל הנעלוּת השבטית.

המרד המוקצן והמוגזם של רומיאו ויוליה כלפי בית אבא מצטייר כיום כטריק נעורים שובבי וקסום. ה"רעים" בסיפור הם כמובן ההורים 'החונקים' ולרוב הדבר אף אינו מוטל בספק. אולם, אם נתבונן עמוק אל נבכי המחזה ניווכח כי שייקספיר מעמיד את 'אהבתם' של רומיאו ויוליה, כמו את מרדנותם, באור מתגרה ומלגלג.

אבוי האהבה, גם אם עיוורת,

תמיד פוגעת ופגיעתה ממארת

(נוסח עברי בתרגומו של אברהם עוז, הוצאת בית צבי).

כמה רומנטי גיבורנו רומיאו כאשר מדבר הוא מילות אהבה. אך למי מיועדות הקדשות אלו? מסתבר שלא ליוליה. בגרסאות השונות המבוססות על הטרגדיה המפורסמת שוכחים "משום מה" להוסיף את אהבתו ההרסנית והכבירה של רומיאו כלפי בחורה בשם 'רוזלין', אהבה שאין כמותה – "קטורת אנחות; לוהבת, ועיני אוהב זורחות". גיבורנו כנראה מתאהב ממש בקלות, כי ברגע שהגיעה יוליה למחוזותיו שכח הוא כהרף עין את אהובתו רוזלין.

השתלשלות עלילתית זו הפותחת את המערכה הראשונה מעמידה את הקורא בעמדה מזלזלת כלפי אהבתם של בני הזוג הצעירים לאורך כל המחזה. התחושה מנוכרת ומרוחקת מהגיבורים המופרזים והקיצוניים.

זאת ועוד, פניני חוכמה גדולות אינן יוצאות מפיהם של רומיאו ושל יוליה. משפטי אהבה שהפכו לקלישאות, כגון "זה המזרח ויוליה היא השמש", ממלאים את תמונות המערכה. נקודה זו אינה אופיינית לשייקספיר, שלרוב מציף את מחזותיו בהגיגי שנינות. לכן, בל נהיה בטוחים כי נפשו של המחזאי הדגול הייתה כה רומנטית.

אז והיום

יחס זה לאהבה מעלה שוב את הפער בין שני המחזות. כך האהבה מתוארת במערכה הרביעית במחזה המלט:

האהבה – הולדתה בזמן,

וניסיוני לימדני כי הזמן

מכהה את רשפיה. יש בלב-

לבה של האהבה מין פתיל

קטום או פיח של פחם אשר

עתיד לכבותה. ואין לך

דבר אשר יתמיד במלאותו;

כי המלאות, בהתגברה לגודש,

תמות בשפע המכסה אותה.

המעשה שהרצון תובע,

בדין שנעשה אותו מיד,

בעת רצון; כי הרצון שלנו

הוא הפכפך מאוד, והוא מועד

להשהיות והפרות, כפי

מספר הלשונות, התקלות

והידיים

(נוסח עברי בתרגומו של ט' כרמי, הוצאת דביר 1981).

מכאן עולה כי המלט התנכר ל'אהבה' על סמך ניסיונו מן העבר, לעומת רומיאו שנמשך אחריה בלהיטות. מהו הגורם לקיצוניות ההבדל שבין המלט ורומיאו? הראשון מנוכר למושג האהבה ומפקפק ביכולת העמידות שלה ואילו השני מסתבך בסיפור טרגי של נאהבים צעירים.

את האיזון בין שני הקצוות קשה למצוא, ובכל זאת, ניתן להבחין כי הפרשנות המודרנית ליצירותיו המפורסמות ביותר של שייקספיר נוטה לעבור טרנספורמציה מסוימת המתיישבת עם המושגים, השאיפות והתרבות המערביים. שני מושגים גדולים אלו, "כבוד המשפחה" ו"אהבה", מהווים מונחי מפתח עבור התרבות "החדשה", אם כי במובן ההפוך מיחסו של שייקספיר כלפיהם. "האהבה" הפכה למושג הראשון במעלה לעולם המודרני, כמעט הדבר החשוב ביותר שהכול סובב סביבו, ואילו היחס למשפחה ירד בחשיבותו במהלך השנים שעברו מאז המאה ה-15.

כל מי שיקרא במחזותיו של שייקספיר ויתעלם לרגע מן הפרשנויות השונות שקנו להן שביתה בעולמנו, יהיה נתון בוודאי במבוכה מן הצרימה העוקצנית שמשדר האמן כלפי מה שעבורנו כה מובן מאליו. מאידך, ודאי יתמלא הקורא גם השתאות לאור השלמות הרוחנית של האדם 'המתלבט' המיוצגת על ידי אותה דמות מופת – המלט. הדבר מלמדנו שגם אם זכינו כיום ליהנות משלל עיבודים למחזותיו של שייקספיר, בסיפורים, מחזות, סרטים ומה לא – חלילה לנו לשגות באשליה כי אנו צופים או קוראים ב"שייקספיר".

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011