מקצה סיפורים / שלום עזריה

 

השלמות נדרשות ופיוטיות ל'מים יבשים' שפורסם בגליון יום העצמאות

 מִקְצֶה סִפּוּרִים, אוֹפְּשׁ, אוֹפְּס! שִׁפּוּרִים.

מה שכתבתי כתבתי לפני טוב שנים. מן המשומר אתי מאז ולתמיד וּבְקלטות מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם. ליל אִסְרוּ חַג המצות עכשיו. לא, לא לנו המימונה. מנהגים חלוקים לַקהילות גם נִגּוּנִים וטעמים.חבֵרנו הרב יהודה בן ישי, מן השמים ינוחם הוא עִם כל המתאבלים עִמּוֹ בתוך שאר אבלי ציון, לִמְּדַנִי, ימים לָמדנו בבית המדרש מר"ץ בִּמבשרת, שבְּנֵי המערב הפנימי – מרוקו ומקצת אלז'יר נחלו לחן שירם ממנגינות אַנְדַלוּס היא ספרד אשר בְּעֵבֶר הַמֵּיצַר, ואילו בני גולת תּוּנֶס ואגפיה  זכו בנִגּוּן של ארץ ישראל, זִמרת הארץ.

סוף מעשה. אנו באנו ארצה ערב ראש השנה תשי"ח. מִתּוּנֶס נסענו למרסיי בספינת משא גדולה, עוֹלָה שמים יורדת תהומות הַמֵּעַיִם מַהְפֶּכֶת. עם אמא אבא חרדנו כולנו לחיי התינוק הקטן יוסף, והמבינים בְּדרך אניה בלב ים, הוסיפו תבהלה… ולא רגע הלב. הופּ, עלִינו לשלום אל היבשה,   ברוך הגומל טובות. אהב"ה יום בְּמחנה מעבר כּוֹן דָּ'ארֵנָס, ויורדים באניה יְוָנִית, מֵדִּיתֵּרַנֵיוֹן, **  ירידה צורך עליה. מרחבים מרחבים גלים גלים מלאכים קלים על פני מים, ויָם מְהַלֵּךְ בנחת רוח, אורות בְּרָחוֹק וחיפה. בְּאוטובוס של מוזיאון, בעל החוטם פעמון עַלחוּטִי וּמושבי עץ מקומרים, לִכפר יבנה. אישון חֹשך, נהג נִרגן נוהג בשגעון כאילו כל הארץ לפניו. מטלטֵל מגלגֵּל קטון וגדול.

עד עלות עלות השחר, עתה באנו אל המנוחה. פחון בחולות. כפול. מִטּוֹת סוכנות מזרני עשב ים, פתיליה ועששית וקונצרט לילה חי מאוד. יְלֵל תנים קרקרת קרפדות. את חַמּוּקֵי החול הזהב, הטוב הנקי נקי הזה חֲוָיַת ילדוּת נעוּרים, עטפו שַׂלְמַת בֶּטוֹן נִדְלְנוּ מִכְּבָר. וילות חבילות חוילות.

בעוד יום והנה נערה רבת חן חן באה. רץ פנימה קורא, אבא אמא, שולמית! והיא, איך יָדַעְתָּ? ותֶמַהּ ושמחה על פניה. בא רחמים חמד בחורים, באו עמם דמעות דמעות באו חִבּוּקִים נִשּׁוּקִים…

מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ. ימים ראשונים בארץ, ימי ראש השנה***. בית הכנסת גדול למראה אולי אזבסטון, ומחסן- קסם זעיר חור בדלתו מָשָׁל מצלמה נסתרת משקֵף לקיר ממול כל העובר בחוץ. מהופך. עולם הפוך ראינו והוא פלא. יהודים ממצרים ממרוקו וּתְפִלָּה בלולה. אלה נעימות אָ-לָה פַארִיד לָ'אטרָשׁ אלה אַנְדַלוּסיוֹת. סוֹף דבר הכל נשמט. עולי מצרים נדדו הלכו מחולות לחולון, לקרוביהם.

אנו עברנו לַ'כְּפָר', האזור הותיק בּעֲיָּרָה. צריף עץ שבדִי. אֶרֶץ רַחֲבַת לֵב הִצמיחה לנו בִּיגִיעַ כַּפַּיִם, פֵּרוֹת אִילָן וכל פרי אדמה בְּשׁוֹפַע. ברוך בורא פרי. ופרדס תפוזים. הצתה מאוחרת ונפל אסימון: חָיִינוּ ב'שטח כבוש' לא עליכם, וגַרֵי יִבּנֶה הערבים אשר נטשו בעטיו של מוּפתי מאימת המלחמה הם בנו הבתים סביב נטעו עצי התפו"ז האלה ונוסף עליהם, וכרמי גפנים וּתאנים בְּחולות ההפקר על שפת נחל שׂוֹרֵק ואֶל סביביו. מן המתוק המתוק הזה הבאנו ברכה אל בתינו, סלינו על כתפינו. 

 מוקדם ומאוחר יש כאן, נתחיל מבראשית.

…אז הגיעו ימים לא ישובו לעולם. אמת, הכרת הטוב היא יסוד המוּסר כולו וגדול קבוץ גלויות      כיום שנבראו בו שמים וארץ, ומי שזכו למנוע עוד דמעה מעיני רחל אמנו, אשריהם אשרי חלקם.  ואולם, עוד מבט לְצלם א-לוהים באדם אולי היה מניח אותנו בִּקהילה, פרנסה מצויה בה בכבוד, אולי. צפת או באר שבע או לוֹד. אַבָּא הֵן יוֹדֵעַ נַגֵּן לְהַפְלִיא בְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים כִּנּוֹר וּפּיָאנוֹ וְעוד,  אך ארץ ישראל מתנה טובה ונקנית ביסורים. עודי שומע אותו זִכרו לִברכה, סבלן מִתאפק מִיָּמָיו בוכה חרש לילה, כי אין לחם לפי הטף ואיש המכולת שלקחנו ממנו בתשלומים ח"י כִּכָּר ליום (כן, על הלחם לבדו…) הכריז, עד כאן הֲקָפָה. רחמים ושולמית עבדו חצי חֹדש חצי חֹדש חליפות בְּקטיף בִּשדה כותנה. היש בזה גם מעט די?

אבא היה ברצוא ושוב על הקו לתל אביב, בימים ההם כל נסיעה וַּאחֶד מִבצע. הולך למַלְבֵּ"ן שָׁם משום מה היו 'עושים' ממנו מבקשותיו 'צחוק'. כבר הזכרתי איך אדון בן-שושן, טוב שכן קרוב, לִמֵּד את אבא, יְהוּדִי שֶׁלֹּא נִסָּה לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, 'איך מתנהלים כאן העִנְיָנִים'.

ארכו הימים. לַסּוֹף, ברוך אשר לא עזב חסדו, סִיְּעוּ לנו קנינו חנות בַּ'כְּפָר', כך ה'מרכז' אז ביבנה. לסוף, חֶלֶף החנות בתּוּנֶס העיר, אלפא 7, שם מדורי מכירה ותִקּוּן, כְּלֵי נְגִינָה מִזֶּה אוֹפְנַיִם מִזֶּה, כאן, אבא מכר וטחן תבלינים, ונודע בישובים סביב בְּישרות בְּכשרות.

המתפלל על חברו הוא נענה וגו'. בן שושן גם ברוך יהיה, זכה לו אף הוא לחנות בקצות הטור. בית קפה קיוסק משודרג, על המַחְיַה ועל הסֶּרְבִּיסַה [ערק ובירה בפי שותיהם]. הִנֵּה שְכָרוֹ אִתּוֹ.

הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים, קָם שֵׁבֶט בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֵם וָאַב יְשָׁרִים בְּלִבּוֹתָם. זֶרַע בֵּרַךְ הַשֵּם, בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף,  פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת.                                

 לפני חי שנים נסעתי לתּוּנֶס, נסיון לא צלח לחלץ משם ספר תורה. והנה, בעצם יום הולדת אותנו שבת וראש חודש, ובמו שעת הולדת, באתי אל סף הבית נולדנו בו בַּבְּנִי זְ'דִּיד, 'הבניה החדשה'. כותב זאת לומר: מה שהיה אז מופלג, נעשה לפתע סמוך, מה שהיה רחב, צר לו המקום פתאום. את בית הספר 'אור תורה' יגעתי לא מִהרתי למצוא, שבתי לרב הראשי הרב מהדאר עליו השלום אמרתי, כותאב יוק, לא היה בזה ביתספר. לרגל הילדים, הלכתי אז דרך ארוכה שהיא קצרה עתה. ושדרות לונדון, בין העיר הישנה לחדשה, בעיני ילד, רחבי ידים, בקל בוקעים בהם ששים וששים רבוא, עכשיו רחוב חשוב בין רחובות. בית הספר שכאילו אִבֵּד גובה, הפך בית ספר לשוטרים. ובית הכנסת 'גדיד' [יש אומרים גתית] ליד הבית נהיה, מועדון לאשה התוניסאית או מה, לך דע. בכל זה אשאל: למה כשילדים, הכל כל כך כל כך גדול, וכשגדולים, הכל כמעט הכל כלכך קטן? כשאגדל אבין?  ברוכים אתם לשֵּם, ותודה.

*******************************************************************

 * הדגים כדוגמא. היהודים הבאים ממרוקו, מנת הכתר אולי בסעודת ליל שבת, היא דג מבושל חריף, מקושטת פלפל אדום יבש גדול, פֶלפְלַא מזַ'אוּדַּה. תאוה לעינים לחיך. לא, לא חְרָיְמִי. ואילו אנו אוכלים דג ביום דג בסעודה שלישית לבדה. לעשות לה כבוד לשוות יִחוּד לשעת היִּחוּד.

עַד כָּאן רָזָא דְיִחוּדָא.

** יָמתִּיכוֹנִית. שבעה ימים על הים לכל מלוא העין לכל מלוא הלב ים. נועם הפלגת הבכורה האֱלוּלִית ההיא מִיָּם עַד יָם מִגּוֹלָה לִגְאוּלָה כִּנְשִׁיקַת דְּבָשׁ לְמָתוֹק הטביע בנפשי, אוקינוס אהבה לַיָּם לַתְּכֵלֶת. אני צופה ים נלהב והים לי לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ. 'אהבה גדולה כים אהבה שהיא ים'. פינחס שדה, נכון? ברוך שעשה את הים הגדול.

*** כל ימי הייתי מצטער על התקלה הזאת. תמיד כתבנו תאריך העליה לארץ, הלועז, 27 בספטמבר. לימים גִּלִּיתִּי בלוח למאה שנים, שהוא יום ראש השנה השני. מִצוה הבאה בעברה, חס ושלום? גם לא, לא מִתישב. עד שמעתי על אודות הארכיון הציוני. שם גברת חביבה סבלנית ועֶזְרָה לִבִּית. מה פתאום, היא אמרה, מה פתאום, לא יתכן, שום אניה לא הגיעה לארץ אי פעם בראש השנה. התרגשות מה, הִנֵּה הִנָּם רִשּׁוּמֵי הָעִתִּים ההם ואמנם נמצא כתוב מפורש, ערב ראש השנה תשי"ח.  

ברוך מֵשִׁיב אבדה לבעליה.

 ———————————————————————————————-

 אוֹהֵב שָׁלוֹם

 קְרִיאוֹת כְּאֵב שׁוֹאֵל מִמִּתְגַּרֵד בְּחֶרֶשׂ

שְׁתִיקוֹת נוֹשֵׂא מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבוֹהַּ מַחֲרִישׁ

דּוּמִיּוֹת תְּהִילָּה שְׁמוּרוֹת אִתִּי מִמְּכַרְכֵּר בְּכָל עוֹז

לִבִּי עֵר חוֹלֵם בִּרְכוֹת שָׁדַיִם וָרָחַם אֲלוּמּוֹת וְכוֹכָבִים

בְּתוֹךְ עַמִּי מֵרַב בְּרָכוֹת קוֹדֶש קָדָשִׁים אוֹהֵב שָׁלוֹם

אַהֲבָה בָעֵינַיִם מִיָּמִים אֲחָדִים מִבְּאֵר בַּשָּׂדֶה

חֲרָדָה מֵעִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת

שִׂמְחָה לִקְרַאת הַבָּא מֵאַב הֲמוֹן חֲסָדִים

הוֹלֶם פָּעַם מִגִּבּוֹר מֵאֲרִי עַז מָתוֹק וְחַד

נֶאֱמָן בַּיִת יַרְבֶּה עַנְוָתוֹ אֶל כָּל עַם הַשֵּׁם

 

לוּלֵא סֵפֶר הַחַיִּים לֹא נוֹתְרָה נְשָׁמָה

   בִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן הַשֵּׁם כּוּלָהּ יָדַעְתָּ

אִישׁ בְּלִימִילִימְלִי מִי לִי אִם אֵין לִי אָתָּה

 Shalomaz@yahoo.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 במאי 2011, ב-גיליון בחוקותי תשע"א - 719 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: