מניין / אורי מלמד

 

גם הירשפרונג מיצה את מכסת העונג של ההימנעות. עכשיו הוא רצה להיות זה שחותך. זה שמחליט. זה שיודע מתי הגיע הרגע. מנהיג. הירשפרונג סגר את הסידור שלפניו, נשען על כפות ידיו שהונחו על הספסל כדי להרים את משקל גופו והתכוון לבקש מפרוליך לזוז כדי לאפשר לו לעבור

איור: נחמיה בועז

השעון המעורר צלצל. השעה ארבע וארבעים בבוקר. במברגר, שכבר היה ער כמעט שעה, כיבה אותו מיד. למה הוא עדיין מכוון את השעון המעורר הזה כל ערב? לפני עשרים שנה עוד היה בזה איזה היגיון, אבל בגיל שמונים וחמש הוא יודע שאין לו סיכוי להמשיך לישון אחרי ארבע בבוקר. מילא. גם הכיבוי המהיר הוא הרגל ישן. כשרחל אשתו עוד הייתה בחיים הוא היה מזדרז לכבות את השעון כדי לא להפריע לה. עכשיו כבר אין למי להפריע.

הוא סיים להתלבש, לגימה אחרונה מכוס התה, לקח את תיק התפילין ויצא אל הרחוב. במברגר אהב את רחובות תל אביב בשעה חמש. פני מזרח מאירות כבר, אבל השמש עדיין מתנמנמת. בעוד שעתיים החום והלחות יצערו את הבריות, אבל עכשיו רוח קלה מלטפת את העצים, את המכוניות ואת מעט המתפללים בדרכם לבתי הכנסת שעדיין נושמים בעיר הזאת. עשר דקות הליכה (פעם לקח לו חמש דקות) מהדירה עד המדרגות שלמרגלות רחבת בית הכנסת. כשבנו את בית הכנסת אף אחד לא חשב שיום אחד רוב המתפללים ייאבקו במדרגות האלו. הנה, חמש עשרה המדרגות כבר מאחוריו. הוא שולח מבט קצר אל הדלת הראשית, זו שמובילה אל אולם התפילה הגדול והמפואר שבו מאתיים וחמישים מקומות ישיבה, ואז פונה שמאלה ופותח את הדלת של החדר הקטן. היו זמנים שתפילת שחרית התקיימה באולם הגדול. היו זמנים שאנשים מתחת לגיל שמונים היו באים לכאן להתפלל. היום המניין מתקיים בחדר הקטן. מניין זקנים.

כרגע הם שנים עשר. הנכד שלו, הרופא, שמגיע לכאן פעמיים בשנה, אומר שיש לו כאן הרגשה של מחלקה פנימית. אפילו השמות שלהם מזכירים מחלות. מה קרה לנו, שאל במברגר את עצמו לפעמים. איך התדרדרנו ככה. הדור הצעיר, הבנים שלו, הילדים של הירשפרונג, של רובינשטיין, של כולם בעצם, לא נשארו בתל אביב. אפילו לא אחד. אומרים שזה בגלל שהעיר נהייתה חילונית מדי. שאי אפשר לגדל כאן משפחה דתית. אבל הוא יודע שזה קשקוש. מה, הוא לא גידל כאן משפחה דתית? והעיר, היא לא הייתה אז חילונית? פשוט קשקוש.

הסיבה, כרגיל, הרבה פחות אידיאולוגית. קוראים לזה איכות החיים. במקום לקנות לילדים דירת שניים וחצי חדר בתל אביב, כולם קנו ארבעה חדרים בפתח תקווה. ואחר כך בית צמוד קרקע באלקנה. איכות חיים. עם שכנים חילונים אפשר עוד להסתדר, אבל שש נפשות בשניים וחצי חדרים זה ייהרג ובל יעבור. ניחא. במברגר הרים את השלטר ונורות הפלורוסנט השמיעו את הזמזום החורק שלהן. ניסיון ראשון, ניסיון שני ויהי אור. אור לבן ודהוי. במברגר נהנה משתי הדקות שיש לו להיות לבדו בחדר הקטן, רגע לפני שהחבורה מתאספת. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא מגיע אל בית הכנסת ראשון. תמיד ראשון. רוב המתפללים בטוחים שהחריצות של במברגר היא שמביאה אותו לשם ראשון. הוא אמנם חרוץ, אבל הסיבה האמיתית היא הביישנות.

מאז שהיה ילד הוא שנא להיכנס לחדר שכבר יש בו אנשים. אנשים שהגיעו קודם, אנשים שנועצים בך את העיניים. כבר בבית הספר הוא אימץ את המנהג להקדים, מנהג שלא נגמל ממנו וכנראה כבר לא ייגמל. לחדר התפילה הקטן שלהם הייתה צורת מלבן. על הרצפה לאורך הקירות מסודרים שישה ספסלים, שניים לכל קיר, ויוצרים צורת ח'. לפני כל צמד ספסלים ניצב שולחן מאורך, מכוסה במפת שעוונית שממנה נודף ריח שאי אפשר לטעות בו. ריח של בית כנסת זקן. יש בו תערובת נעימה של זיעה, שאריות שומניות של דג מלוח, וכמה טיפות שטוק 84, מזכרת מסעודה שלישית. לא מאוד שונה מריח הגוף של רוב המתפללים. ספק גדול אם המפות עצמן הוחלפו בעשרים השנים האחרונות. זה עובד, אז למה להחליף, אומרים האמריקנים. אותו היגיון נכון גם לבגדיהם של החברים. איפה עוד תוכל למצוא במקום אחד כל כך הרבה חולצות "אתא" שרוול קצר?

 

בין השעה חמש וחמישה לחמש עשרים וחמש מתאספים כל הקבועים. במברגר תמיד ראשון. הירשפרונג תמיד אחרון. תוך כדי התארגנות קצרה הם מספיקים להשלים מידע. "אני רואה שברמן, שליח הציבור הקבוע, לא פה. אתה יודע איפה הוא?", שאל הירשפרונג את פרוליך שיושב לידו, קצת בקול, ככה שכולם ישמעו. "אצל הבת ברעננה", ענה פרוליך. "אה", אמר הירשפרונג, תוך כדי שהוא חושב לעצמו שבלי ברמן הם בצרות.

כל אחד-עשר היהודים כבר מוכנים, עטויי טליתות דהויות ועטורי תפילין קטנים. נראה שקומתם של התפילין, כמו זו של המתפללים, שחה עם השנים. השעון שעל הקיר אמר חמש וחצי אבל התפילה, בהעדרו של ברמן, לא התחילה. "נו, מי ניגש?", הרעים קולו של הירשפרונג. דממה. "מה קרה? אין לאף אחד יארצייט?", התפלא ברגר. עוד שתי דקות עברו. זה כבר איחור. "נו, אז מי ניגש?", ניסה הירשפרונג בשנית, ללא הצלחה. כמובן ששאלת 'מי ניגש' לא הופנתה לכל החברים. מסיבות בריאותיות רק שלושה מהם באמת מסוגלים עדיין להתפלל לפני העמוד. לאנגלמן, פרוליך ואקרמן כבר קשה מדי לעמוד חצי שעה רצוף. מה שמשאיר אותנו עם שמונה. אצל ליבמן וקאופמן אפילו מכשיר השמיעה כבר לא ממש עוזר. הגענו לשישה. ברגר נפסל מטעמי סינכרון. מסיבה לא ברורה הוא מקדים את כולם בשנייה. הוא אומר "אמן יהא שמיה רבא" כשהש"ץ אומר "בעגלא". כמו אדם שמאחל לך לבריאות שנייה לפני שהתעטשת. ככה הוא כנראה מקווה להספיק עוד קצת, רגע לפני שמסיימים. גם רובינשטיין מחוץ לרשימה. הוא רוטן. לא על משהו ספציפי. זו הדרך שלו לתקשר עם הסביבה. אומרים שעד לפני עשרים שנה הוא ידע גם לדבר. הוא היה מדבר, רוטן, שוב מדבר, שוב רוטן. בשלב מסוים נמאס לו להתאמץ. הדיבור נשמט ונשאר הרטן. וכמובן שאשרמן עם הרעידות לא יצלח לעבודה.

אז עם מה נשארנו? נשארנו עם שלושה מועמדים. הירשפרונג, קפלן ובמברגר. הבריאים. שוֹין. שלושתם ידעו שכולם יודעים שרק אחד מהם יהיה זה שבסופו של דבר ייגש, השאלה היא רק מי מהם. ומתי. ברור שאף אחד מהם לא ייגש מבלי שיבקשו ממנו, וגם אחרי הבקשה הראשונה זה לא יקרה.

 

חייבים לסרב פעם אחת. רק אחרי הסירוב הראשון תתבהר התמונה. יש כאלה שניגשים מיד ויש כאלה שמתמידים בסירובם. כשם שכבר קבעו לנו חז"ל את שלושת סימניה של אומתנו, ביישנים רחמנים וגומלי חסדים, כך גם את המסרבים לגשת ולהתפלל לפני העמוד מצאנו מחולקים לשלושה מחנות. הביישנים, העצלנים ובעלי הענווה המזויפת.

להירשפרונג מעולם לא הייתה בעיה של ביישנות או של עצלות. במשך שנים הוא היה אחד הפעילים המרכזיים של התנועה. נציג הפועל המזרחי בכל מקום אפשרי: בהסתדרות, בסוכנות, במועצת העיר. העובדה שהוא היה רחוק מלהיות פועל באותה מידה שהיה רחוק מלהיות מזרחי רק הוסיפה חן למעמד שלו. אפילו את הבן הלא כל כך מוכשר שלו הוא הצליח להכניס אל חיק העסקנות. כאילו שעסקנות מפלגתית היא סנדלרות או נפחות, סוג של אוּמנות שאת רזיה האב מעביר לבנו. האב כבר זכה במהלך חייו, בתפקידיו השונים, לכמות כבוד שיכולה להספיק למניין שלם. אלא שהכבוד, נוכל שכמותו, תמיד משאיר את האדם עם טעם של עוד.

המחשבה הראשונה של הירשפרונג הייתה כמובן לגשת מיד לאחר הסירוב לעמוּד. פעם שליח ציבור תמיד שליח ציבור. מצד שני, הוא חשש, כנראה בצדק, שהמעשה יתפרש כמוּנע מגאווה. אם כך, עדיף שלא ייגש. נכון שהוא תמיד נהנה מהעמידה בקדמת הבמה, אבל יש הנאה גדולה יותר בלהיות זה שהיה יכול אבל בחר לוותר. ענווה שזוכה להכרה מיידית היא עונג דק מן הדקים. כך ישב לו הירשפרונג וחישב שכר מצווה כנגד הפסדה, ולא ניגש. נו, אמר לעצמו, שאחד משניהם כבר ייגש וזהו, כבר חמש שלושים ושמונה.

אצל קפלן החשבון היה פשוט בהרבה. קפלן לא רצה לגשת. לא מחשש לגאווה ולא מעודף ענווה. חייו של קפלן עברו על מי מנוחות בעיקר בזכות תכונה מופלאה אחת. החיבה שלו לאי-עשייה. היה זמן שאשתו אפילו חשדה שמדובר בבעיה רפואית. אולי תת-פעילות של בלוטת התריס. היא שלחה אותו לבדיקות מקיפות ואלה גילו את מה שהוא כבר ממילא ידע. תת הפעילות היא שלו, לא של הבלוטה. איך אמרו חכמינו: "שב ואל תעשה עדיף". בקיצור, אם קפלן יקום זה יהיה רק במקרה של אין ברירה. ולהבנתו כרגע יש לפחות שתי ברירות, הירשפרונג ובמברגר. וכדאי שאחד מהם יעשה כבר משהו. בכל זאת חמש ארבעים ושלוש. מה שמחזיר אותנו לבמברגר. אלא שהוא, מלבד חיובֵי היארצייט שלו, מעולם לא ניגש מיוזמתו להתפלל. ההנחה שלו הייתה שתמיד אפשר יהיה לסמוך על מישהו ביישן פחות, הנחה שמעולם לא הכזיבה. ובכן, תסבוכת.

השעון כבר מראה חמש ארבעים ושמונה. כל שאר החברים הגבירו לאט לאט את הקצב והעוצמה של הכחכוח. אנשים שרגילים לסיים את המניין בשש ודקה לא אוהבים שינויים לא צפויים. כל סדר היום כבר השתבש להם. התה השני כבר לא יהיה בזמן, וממילא השלישי וכן הלאה על זה הדרך.

 

אחת לדקה היה אחד מהם מנסה לחלץ את כולם מן המצר. "נו, תיגש כבר", הוא היה אומר ומביט במי מהשלישייה. "תעשה לכולם טובה ותיגש כבר". כל פנייה שכזו נתקלה בסירוב רפה, איש איש וטעמו עמו. כשהשעון הראה עשרה לשש, קפלן הופתע מהמחשבה שעברה בראשו, מחשבה מעט מהוססת ובכל זאת בהירה, שהתנסחה במילים "אולי בכל זאת כדאי שאגש". "באמת?", שמע קפלן את עצמו מנהל משא ומתן עם מחשבת העשייה הלא צפויה. "כן, באמת", נשמעה המחשבה הראשונית, עכשיו כבר בהירה והחלטית יותר.

עוד קפלן מאזין למפנה הפנימי, במברגר החליט לגשת. הוא לא ידע איך זה קרה. הוא רק ידע שזה קרה. אולי הוא לא העריך מספיק את הנחישות של היריבים. אולי גם לביישנות יש תאריך תפוגה. כך או כך, הוא החליט. והוא לא היה לבד. גם הירשפרונג מיצה את מכסת העונג של ההימנעות. עכשיו הוא רצה להיות זה שחותך. זה שמחליט. זה שיודע מתי הגיע הרגע. מנהיג. הירשפרונג סגר את הסידור שלפניו, נשען על כפות ידיו שהונחו על הספסל כדי להרים את משקל גופו והתכוון לבקש מפרוליך לזוז כדי לאפשר לו לעבור, ופתאום ראה את קפלן, שישב יותר קרוב ממנו לקדמת החדר קם ממקומו ועושה צעד ראשון החלטי אל עבר העמוּד. הירשפרונג קפא לשבריר שנייה. גם במברגר נתפס לא מוכן. הוא כבר עמד על שתי רגליו כשראה את קפלן מכריע את המערכה. לרגע קצרצר הוא חש את אבק מרירותה של אכזבה, סוף-סוף נעמה לו תחושת החופש שבתעוזה, אבל מיד הוא חזר להשתבלל בשמחה אל ביישנותו הזקנה. קפלן עשה את הצעדים הספורים עד לעמוד, פתח את הסידור הגדול על דפיו המתפוררים ורגע לפני שהספיק לומר 'הודו', שמע או חשב ששמע את הירשפרונג אומר "נו, מה לעשות, גם גאווה זו מחלה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011

פורסמה ב-19 במאי 2011, ב-גיליון בחוקותי תשע"א - 719, סיפורים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: