לא חוסר כבוד אלא אחוות לוחמים / גדעון ישראלי

 

האמנם העם כולו מתאבל דורות רבים על תלמידים שלא הלכו בדרכי רבם, ר' עקיבא, ולא נהגו כבוד זה בזה? או שמא כל זה אינו אלא סיפור כיסוי?

ירושלים בימיה האחרונים, 1625

המעבר מחורף קר וגשום אל אביב חם, פורח ומלבלב גורם לנו הרגשה טובה. התקופה שבין קציר השעורים בפסח לקציר החיטים בשבועות היא תקופה של שמחה, בייחוד בחברה חקלאית, כשהחקלאי זוכה ורואה ברכה בעמלו. הרי כך נאמר: "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהילים קכו ה-ו).

למרות אווירת השמחה, הנהיגו חז"ל בימי אביב אלה מנהגי אבלות. צריכה להיות סיבה טראומתית במיוחד להנהגה זו, שכן מנהגי האבלות לא נקבעו ליום אחד אלא לשלושים ושלושה ימים. "בימי הספירה מתו תלמידי רבי עקיבא בשלושים ושלושה יום. לכן נוהגין בימים אלו קצת אבלות שאין נושאין נשים ואין מסתפרים" (קיצור שולחן ערוך סימן קכ סעיף ו).

חז"ל מנמקים זאת בסיפור הבא:

רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך …(קהלת יא ו).

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם.

עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם – רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא (ואם תאמר) רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה (דיפתריה) [יבמות ס"ב:].

לקח המרד הגדול

עיון בנימוקי חז"ל מעורר שאלות:

– מתי מתו תלמידי רבי עקיבא ובאילו מקומות? האם בשנה אחת או במספר שנים?

– רבי עקיבא קבע: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". איך ייתכן שתלמידיו לא נהגו כבוד זה בזה?

ובעיקר: אם תלמידי רבי עקיבא מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למה אנחנו נוהגים מנהגי אבלות לזכרם? לכאורה צריכים היינו להוקיע אותם ולא להתאבל עליהם. איך קובעים חז"ל אבל כה גדול על אירוע אנטי חינוכי כזה?

תשובה בהירה לשאלה זו תינתן אם נבין שלא תמיד יכלו חז"ל לומר את דבריהם בצורה ישירה. לעתים היה צורך להשתמש בשפה של קודים על מנת להסתיר את המשמעות האמיתית מעיניים זרות. דוגמה יפה לדבר מובאת במסכת ראש השנה (כב ע"ב), שם מתואר כיצד מסר עד-שקר שהוזמן על ידי הבייתוסים לקלקל את קידוש החודש את דבריו לחכמים בשפה שכולה קוד וסגי נהור.

 לפי המסורת חי רבי עקיבא מאה ועשרים שנה: "רבי עקיבא עשה בּוּר ארבעים שנה ולמד תורה ארבעים שנה ושימש את ישראל ארבעים שנה" (בראשית רבה פרשה ק). רבי עקיבא הוצא להורג עם הרוגי המלכות בערך בשנת 137 לספירה, במסגרת גזרות אדריאנוס שלאחר מרד בר כוכבא. בחישוב לאחור נמצא שרבי עקיבא נולד בערך בשנת 17 לספירה, והחל ללמוד בשנות החמישים. לפני חורבן בית המקדש השני כבר היו לרבי עקיבא שנים עשר אלפי זוגות תלמידים (ראה: נדרים נ ע"א).

נראה לומר שתלמידיו הראשונים של רבי עקיבא מתו במרד הגדול, כחברים בארגוני המורדים. על מרד זה אמרו חז"ל: "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם" (יומא ט ע"ב). בעקבות חורבן הבית ומות תלמידיו הראשונים, יצא רבי עקיבא ופסק: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי, נדרים ט). כך לימד לתלמידיו הבאים את אהבת הרע.

הטרגדיה הגדולה

אחרי החורבן, הצטרף רבי עקיבא לרבן יוחנן בן זכאי ביבנה. הוא המשיך ללמד עד שהיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים אחרים. סביר להניח שרוב תלמידיו אלה השתתפו במרד בר-כוכבא, שרבי עקיבא היה מנהיגו הרוחני. במרד זה היה העם מלוכד, להוציא אופוזיציה קטנה של רבי יוחנן בן תורתא ופפוס בן יהודה.

לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, נקם אדריאנוס ביהודים. מלבד עשרת הרוגי מלכות, חללי המלחמה והרעב, טבחו הרומים כ-580 אלף איש מראש העין עד באר שבע, והרסו 50 מבצרים ו-985 יישובים (כך כותב ההיסטוריון קסיוס דיו). מאות אלפי שבויים יהודים נמכרו לעבדות, עד שביריד העבדים בחברון נמכר שבוי יהודי בפחות ממחיר מנה יומית של מספוא לסוס. אדריאנוס עקר את כל עצי הזית והגפן, שעליהם הייתה פרנסת התושבים, והפקיע את בעלותם על האדמה. כן גזר גזירות קשות על מלמדי תורה ועל מקיימי מצוות כמו הנחת תפילין, ברית מילה, שמירת שבת ועוד. כך הושמד למעשה כל היישוב היהודי בדרום ארץ ישראל – כשני מיליון יהודים, כמחצית העם היהודי באותה תקופה. בתודעה הלאומית נחשבת תוצאת המרד לאחד האסונות הלאומיים הגדולים של העם היהודי.

מנהגי האבלות של ספירת העומר נועדו להנציח את לוחמי מרד בר-כוכבא.

נקרא שוב:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם – רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת.

'תלמידי רבי עקיבא' – הם לוחמי בר כוכבא שרבי עקיבא היה מנהיגם הרוחני. 'לא נהגו כבוד זה לזה' – לשון סגי נהור. חז"ל משתמשים במונח זוגות כדי לציין את אהבת תלמידי רבי עקיבא זה לזה, אהבה שהפכה לאחוות לוחמים. 'שנים עשר אלף' – שימוש במספר 12 מתייחס לכלל ישראל. המספר 1,000 מדגיש את מספרם הרב של הנופלים, כמו "והיה הקטון לאלף". בדומה לכך, יצא פינחס למלחמה במדיין עם "שנים עשר אלף איש, אלף לשבט". 'זוגות תלמידים' – מרמז לשירות בצבא: "יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושים סיריקין" (חגיגה טז ע"א). ועוד: "שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפים את ביתר" (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה).

הבבלי משבח

לאחר המרד ביקשו חז"ל להנציח את זכר הנופלים במנהגי אבלות, אך לא יכלו לעשות זאת בגלוי בגלל השלטון הרומי. לכן תלו את הסיבה לאבל בהתנהגות לא נאותה של תלמידי רבי עקיבא. במדרשי חז"ל בבבל, שלא נשלטה על ידי הרומים, נזכרים תלמידי רבי עקיבא לשבח כשהם מזוהים כלוחמי בר כוכבא:

אליהו הנביא בא עם שמשו של רבי עקיבא, רבי יהושע הגרסי, וראה את נשמות תלמידי רבי עקיבא שהן מתקבצות לנר תמיד על מיטתו של רבם. אמר אליהו: "אשריכם צדיקים, אשריכם עמלי תורה ואשריכם יראי א-לוהים, שגנוז וטמון לכם ומשומר לכם מקום בגן עדן לעתיד לבוא" (מדרש משלי ט).

ועל פתחינו כל מגדים, דבית רבי שילא אמרין: [משל] לאישה כשרה שהניח לה בעלה מעט חפצים ומעט יציאות, כיוון שבא בעלה אמרה לו ראה מה הנחת לי ומה סיגלתי לך וגם הוספתי לך עליהם. ורבנן אמרי: למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס, מה עשה אותו האריס מלא כלכלות של תאנים מפרותיו של פרדס ונתנן על פתח הפרדס, כשהיה המלך עובר רואה כל השבח הזה, אמר כל השבח הזה בפתח הפרדס, בפרדס כולו על אחת כמה וכמה. כך בדורות הראשונים אנשי כנסת הגדולה הלל ושמאי ורבן גמליאל הזקן, בדורות האחרונים רבי יוחנן בן זכאי ורבי אליעזר ורבי יהושע ורבי מאיר ורבי עקיבא ותלמידיהון על אחת כמה וכמה, ועליהם הוא אומר חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך (שיר השירים רבה פרשה ז).

לדעת חז"ל היו תלמידי רבי עקיבא צדיקים ולא נתלו בהם עברות של שנאה זה לזה. דבר זה נכתב בלשון פשוטה רק במקום שבו לא שלטה הצנזורה הרומית, בבבל.

מנהגי האבל על מות לוחמי מרד בר כוכבא הם חלק חשוב של המסורת ושל לכידות העם. קביעתם בתקופת האביב באה להנציח את מסירות נפשם של תלמידי רבי עקיבא ואת עמידתם בפרץ להגנת ערכי היהדות. תוצאות מרד בר כוכבא היו קשות מאוד לעם ישראל, אך במבט לאחור היה למרד תפקיד חשוב בעיצוב דמותו של העם, בהבטחת שרידותו בתפוצות לאורך ההיסטוריה, ובהתעוררות הלאומית לאחר 1,800 שנות גלות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011

פורסמה ב-19 במאי 2011, ב-גיליון בחוקותי תשע"א - 719 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: