בין תוכחה לתוכחה / יצחק אלדרור

 

פרק האיומים הנלווה לברית מטרים את ההיסטוריה היהודית של חורבנות בית  ראשון ובית שני, על הדגשים השונים שבחטא ושבעונש. בין 'בחוקותי' ל'כי תבוא'

איור: מנחם הלברשטט

 קטע הברכות והקללות שבפרשתנו, המכונה לרוב "התוכחה", עורר פחד בכל הדורות בלִבות השומעים, פחד שהוגבר בקריאה הדרמטית בקול שקט. במקומות רבים נהגו להתחמק מעלייה לתורה ל"תוכחה", והלבישו "כבוד" זה, לעתים תמורת תשלום, על המסכן של הקהילה, או על בעל הקורא עצמו…

וכאילו שלא די לנו באחת, יש תוכחה נוספת בסוף ספר דברים, בפרשת כי תבוא. על פניהן, כפי שמציין הרב דוד צבי הופמן, שתי התוכחות מאיימות בעונשים זהים, אבל מבחינת הסגנון התוכחה שם נשמעת קשה יותר. הנה כמה מן ההבדלים בין התוכחות:

בפרשתנו העונשים צפויים בשלבים: "ואם לא תשמעו לי" (פסוק י"ד) יקרה כך, "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (י"ח) יהיה כך וכך וכו', בעוד שבדברים העונשים נוחתים ברצף בלתי פוסק, והתיאור מפורט וארוך יותר. בפרשתנו מנו חכמינו ארבעים ותשע קללות – שבע קללות בכל אחד משבעת השלבים של התוכחה. לעומת זאת, במשנה תורה האיומים מגיעים כמעט עד למאה. גם התיאור שם יותר דרמטי: אפילו התיאור הנורא "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" (כ"ט), המופיע אצלנו, הוא 'צמחוני' לעומת תיאור הבלהות שמופיע בתוכחת כי תבוא, שבה האיש הרך והענוג והאישה הרכה והמפונקת אוכלים את בשר ילדם מבלי להותיר ממנו לבן הזוג וליתר הילדים.

גלות אחת או שתיים

אם מדובר בכפל הופעות של אותה תוכחה עצמה, ניתן להסביר את ההבדלים כהבדלים שבסגנון: ספר ויקרא הוא בעיקרו אוסף חוקים ענייני הנאמר מפי הגבורה – ואילו ספר דברים הוא נאום התוכחה הנרגש של משה רבנו.

הרמב"ן ערך השוואה בין שתי התוכחות ומצא כמה הבדלים מהותיים, הנובעים לדעתו מכך ששתי התוכחות מנבאות על שני החורבנות בהתאמה. ואלו הם ההבדלים העיקריים:

א. החלוקה לשלבים שבפרשתנו, המעניקה סוג של הזדמנות לתיקון, רומזת על שליחות הנביאים להוכיח את העם – דבר שהתקיים רק בימי בית ראשון.

ב. החטא העיקרי שהביא לחורבן בית ראשון – חטא העבודה הזרה – נרמז כאן במפורש בפסוק ל': "והשמדתי את במותיכם". אין אזכור כלשהו לחטא כזה בתוכחת כי תבוא.

ג. אורך גלות בבל שלאחר חורבן בית ראשון – 70 שנה – נקבע לפי מספר השמיטות שלא נשמרו, בהתאם לפסוק ל"ג. בתוכחת כי תבוא אין רמז למשך הצפוי של הגלות.

ד. בתוכחה 'שלנו' אין התייחסות לגאולה בקץ הגלות – ואכן שיבת ציון של ימי בית שני לא הייתה גאולה שלמה. בתוכחת כי תבוא יש הבטחה מפורשת לתשובה ולגאולה שלמה בסוף הגלות.

ה. וראיה אחרונה – בתוכחה בדברים מוצא הרמב"ן רמז למלחמת האחים של בית חשמונאי, שגררה התערבות והשתלטות של רומא.

הרמב"ן אף מוסיף שההתאמות ההיסטוריות בין התוכחות לשני החורבנות מהוות ראיה לאמיתותה של התורה וחיזוק לאמונתנו. כפי שהעונשים התקיימו, כך תתקיים גם הבטחת התשובה והגאולה השלמה בסוף גלותנו זאת.

האברבנאל משיג על הרמב"ן בטענה שעם ישראל לא גלה פעמיים מארצו. לפי תפיסתו, ובניגוד למחשבה השגורה, עם ישראל הוגלה סביב חורבן בית ראשון, ואמנם הייתה 'פקידה' בימי כורש שהשיבה את בני יהודה לארץ, אך לא הייתה זו גאולה אלא מעין הזדמנות שנתן ה' לעם לשוב בתשובה ולמנוע את המשך הגלות. חורבן בית שני, ואפילו מרד בר כוכבא, הרי לא הולידו הגליה דרמטית – אלא התדלדלות הדרגתית של האוכלוסייה שנמשכה כ-1,000 שנים, כתוצאה ממלחמות, מגפות ועוני.

על כל פנים, דברי הרמב"ן תמוהים. שתי התוכחות הן הרי אזהרה לבני ישראל לפני כניסתם לארץ. לכאורה, קהל היעד ומטרת התוכחה הם זהים. מדוע אפוא ליצור שתי תוכחות?

אזהרה נלווית לחטא

הרב ד"צ הופמן מציע תשובה מעניינת לשאלת הכפילות. כתנא דמסייע הוא מביא את חוקי חמורבי, שהתגלו זמן מה לפני פרסום פירושו לספר ויקרא. בחוקי חמורבי, שזמנם הוא תקופת האבות לערך, יש פרק סיום של אזהרות מפני זעם האלים שיותך על ראשי העוברים על החוקים. הרב הופמן טוען שגם התוכחות בתורה מהוות פרק סיום דומה, לאחר כל אחד משני קובצי המצוות הרב-תחומיות הגדולים: ספר ויקרא כולו ונאום המצוות בספר דברים. לכן בספר דברים התוכחה נקראת "ברית" ו"אלה" ויש גם הפניה לברית הקודמת בחורב – שהיא, לפי רש"י שם, התוכחה שבפרשתנו.

אלא שיש לנו קובץ מקיף שלישי של מצוות, בספר שמות (בפרשיות יתרו-משפטים), ובסיומו אין תוכחה אלא טקס של כריתת ברית לרגלי הר סיני על ידי קריאת "ספר הברית", והקרבה עם זריקת דם על העם תוך גילוי שכינה.

נראה לי שהשינויים באופי הבריתות, מהסכמה הדדית בברית סיני לאיומים הולכים ומחמירים לעוברים עליהן בשתי המאוחרות, תואמים את מצב העם בעת כריתת הברית, והמצבים דאז יופיעו שוב בהיסטוריה הרחוקה, בהתאם לפירוש הרמב"ן. קובץ המצוות בפרשת משפטים ניתן ברגע שיא דתי, סמוך למעמד הר סיני. זה עתה קרא ה': "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", והעם ענה: "כל אשר דיבר ה' נעשה". ברגע כזה לא נדרשת אזהרה בעונשים.

לעומת זאת, הברית בפרשתנו נכרתה לאחר הנפילה הגדולה של חטא העגל, ומכאן מובנת ההדגשה של חטא העבודה הזרה בתוכחה זאת ומובנת גם ההקבלה לחורבן בית ראשון – יש הקבלה בין חטא העגל במדבר ובין חטא עגלי ירבעם, הגורם העיקרי לגלות ממלכת ישראל ולאובדן רוב העם 150 שנה לפני חורבן בית ראשון.

לעומת זאת, התוכחה שבספר דברים ניתנת לאחר 40 שנות נדודים במדבר בעטיו של חטא המרגלים. התוכחה שם חמורה יותר לא רק בגלל חומרת העונש באותו דור, אלא גם משום שבניגוד לעבודה זרה, שעתידה להיעלם מישראל ("נשחט יצר הרע של עבודה זרה" – כלשון חז"ל), חטא המרגלים נשאר "בכייה לדורות". וכך אומר בעל ספר "עקדת יצחק", ר' יצחק עראמה:

ומיאוס הארץ (על ידי המרגלים) הוא העומד עלינו לכלותנו בכל הדורות ובעבורו גלינו מן הארץ. ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובנו אליה.

מהו בעצם חטא המרגלים ההיסטורי?
לפי הקבלה והחסידות (כפי שמבואר בהרחבה בספר "אם הבנים שמחה" לרב יששכר טייכטל) חטא המרגלים לא נבע מפחדנות ומחשש לַקיום הפיזי. היה לו מניע דתי: המרגלים העדיפו את החיים ב"גטו" של המדבר, של קיום נִסי ונוכחות ענן ה', על ההתמודדות עם העולם המציאותי שציפתה להם בבואם לארץ כנען. חטא המרגלים ההיסטורי הוא הוויתור על המשימה הלאומית של הקמת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", ופריטת הממלכתיות הדתית לפרוטות של חוויה דתית אישית.

הגלות אכן החלה בחורבן בית ראשון, והיא נמשכת – תחילתה כעונש וסופה כמחלה לאומית. הגולים לבבל למדו מהר מאוד שהפרט יכול לחיות היטב בנכר וגם לקיים אורח חיים דתי של יחידים וקהילות. מצד אחד הדבר עזר לשמור על ייחודם בין הגויים, אך מצד שני הוא סיפק לרובם תירוץ להתחמק מהשיבה לארץ משניתן הרישיון של כורש (את התואר "ציוני" הם קנו בתמיכה כספית בשיירות העולים הצנועות של זרובבל ועזרא. אדישותם היא שהשתיקה את קולם של אחרוני הנביאים שניסו לעודד את קומץ השבים בהבטחת "החזרת עטרה ליושנה").

ברבות הימים, הקהילות והעדות שנתהוו החלו נלחמות זו בזו על זכותן לתואר "הנציגים האותנטיים של דת ישראל". מחלת הפלגנות הדתית הדביקה גם את היושבים בציון וממנה צמחה שנאת החינם שהחריבה את המקדש השני. המחלה המשיכה לאכול בנו בכל פה בתפוצות ולצערנו פשתה גם במדינת ישראל המודרנית.

הרב קוק אומר שהמרשם לגאולה הוא אהבת חינם. כלומר, התרופה למחלת הגלות צריכה לצמוח מתוך לִבנו ולהתבטא במעשים למען כלל ישראל. רק במעשים כאלו תושלם שיבתנו לארץ ונוכל להשתחרר סוף סוף ממארת הקללות ולנשום את אוויר ארץ ישראל, אוויר הברכות של בחוקותי ושל כי תבוא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 במאי 2011, ב-גיליון בחוקותי תשע"א - 719, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: