חידת הקיום והחיים / ראובן שבת

 

ספר הפולחן של פנחס שדה, שהציע כתיבה מסוג אחר וזכה לתגובות מנוגדות, יוצא כעת במהדורה מחודשת. הזדמנות להיזכר באיש וביצירתו

החיים כמשל, פנחס שדה; שוקן-ידיעות ספרים, 2010, 446 עמ'

קשר מיוחד במינו נרקם בין הזמר והיוצר המוזיקלי אהוד בנאי לבין הסופר פנחס שדה. הקשר הזה שנוצר בתחילת שנות התשעים, שנים ספורות לפני מותו של שדה ממחלת הסרטן, הביא לחיבור ביניהם, כאשר אהוד בנאי החל להלחין שירים של שדה, והשניים החליטו לבסוף לחבור למסע הופעות משותף ברחבי ישראל. במהלך ההופעות היה פנחס שדה מקריא משיריו, ואהוד בנאי, בעל הלחן, היה שר אותם.

בתוכנית רדיו על פנחס שדה ששודרה בגלי צה"ל לפני מספר שנים סיפר אהוד בנאי על ההיכרות המיוחדת ביניהם. הוא חשף בין השאר שיחה אישית שהייתה לו עם שדה. הם מדברים על ילדים. שדה, שותק לפתע, מתבונן בפניו של אהוד בנאי, ומספר לו כיצד יום אחד בעיר זרה – לונדון, פאריז, או ברצלונה – הוא הלך לטייל בערב, אז כבר היה בן למעלה מחמישים. בטיילו בשדרה הריקה, והשרויה במעט אפלוליות, הוא נעצר פתאום לפני חלון ראווה של חנות צעצועי ילדים, ובחלון משתקפת למולו בובה יפה וגדולה. הוא מתאר לפני בנאי, כיצד נעצר להביט בבובה היפה, כשלנגד עיניו עוברים אותם חלקים בחייו, שבהם הוא חשב ברצינות על הבאת ילד לעולם. הרעיון נגנז בכל פעם. לפנחס שדה לא היו ילדים. לא אחת הוא כתב בספריו שהספרים שכתב הם ילדיו.

דומה שהסיפור הזה, הכואב מאוד לכשעצמו, ממחיש שוב עד כמה היה פנחס שדה אמן אותנטי ממדרגה ראשונה. אדם שבכתיבתו ניסה כדבריו "לפתור את חידת הקיום והחיים". בספרו את הסיפור הזה בפני הזמר המבצע את שיריו, הוא הוכיח שוב שהוא אינו בוש בלבטיו ובהחמצותיו הגדולות, וכי דרך הוידוי שלו הוא מגיע לאמירה בעלת עוצמה החורגת ממסך העמדות הפנים ששורר בחיים.

גם כאשר היה על ערש דווי, חודשים ספורים לפני מותו, שדה נתן דעתו אך ורק על קריאה בפרקי תהילים, שאותם הביאו לפניו תלמידי ישיבה ששהו בבית החולים באותה עת. הוא נשען על כך מתוך אותה תקווה עזה, אמיתית, בלתי אמצעית, להיוושע באמצעות תפילות פשוטות, כמו היהודי הפשוט מכולם. מלא תחינה כנה לבורא עולם שהוא, שדה, האמין בו בדרכו שלו תמיד.

ההוצאה המחודשת של החיים כמשל, היא שירות חשוב ורב-ערך לספרות העברית. ארבע פעמים יצא הספר לאור. הראשונה הייתה ב-1958, כאשר שדה הוציאו בכוחות עצמו, בהוצאה שקרא לה "ששת". מיד עם הופעתו עורר החיים כמשל התעניינות עצומה, שלא פסה במהלך השנים.

הספר היה תופעה יוצאת דופן. פנחס שדה, משורר אלמוני, בן 28, בן יחיד להורים קשיי יום, אוטודידקט ספרותי, שלא השתייך לאף חבורה ספרותית בת דורו, ולא היה מזוהה באופן וודאי עם אף זרם או מפלגה פוליטית, מוציא בישראל הסוציאל-דמוקרטית של אז ספר אוטוביוגרפי, שכל כולו כתיבה על עצמו, חייו, אמונתו, ויחסיו עם נשים, באופן חושפני, שאינו חוסך גם בתיאורים פלסטיים למיניהם. בנוסף לכך, הספר כתוב בשפה עברית עשירה, רב-גונית, מדויקת מאוד, עם השפעות תנ"כיות מובהקות בסגנון, בלשון ואף בתחביר של המשפטים.

העזתו הגדולה של שדה בימים ההם הביאה לשני סוגי תגובות קיצוניים למדי: מצד אחד, קמו לו קוראים נאמנים, רובם צעירים, חלקם סטודנטים לספרות, שראו בו מבשר דרך להם ולבני דורם מבחינה ספרותית וקיומית כאחת. מצד שני, קמו לו מתנגדים חריפים ואפילו שונאים, שראו בספרו זה תועבה, העמדת פנים, שרלטנות. הם לא ידעו מעולם לסלוח לו על המהפך שחולל בספרות העברית, ועל כך שהרעיד את אמות סיפיה השמרניות והקפואות לא אחת.

שנים רבות חלפו, שינויים רבים עברו על החברה הישראלית ועל הספרות העברית. מהפכות בשירה ובספרות, סערות שהרעידו את חיי התרבות בארץ לכאן או לכאן. אבל קולו של "החיים כמשל" המשיך להדהד ולהשפיע שוב ושוב. הקוראים שאהבו אותו המשיכו לגלות כלפיו יחס  מאגי כמעט של הערצה. דווח כי נשים התאבדו או השתגעו בגלל אהבתן הנכזבת לסופר המיוחד, האניגמטי לעיתים. מה שהוסיף עוד שמן למדורת השנאה כלפיו.

בשנות השבעים, בעקבות מלחמת יום הכיפור וכתוצאה מהמהפך הפוליטי, החלו לצוץ פתאום סופרים ומשוררים שהיו ממשיכי דרך לשדה. את אלה כינה הסופר וחוקר הספרות גבריאל מוקד בשם "הזרם הווידויי בספרות". היו אלה דוד שיץ, יעקב בוצ'ן, יותם ראובני ואריה סמו, ובצד הלא קנוני מנחם בן וגדעון גלעדי. בתחילת שנות התשעים היה זה בנימין שבילי שצוין כממשיך דרכו של פנחס שדה, ואחריו הגיעו אחרים. שדה בעצמו כתב ויצר ספרי פרוזה, מסעות ושירה, ליקט אמרות וחיבורים של דמויות כמו הבעש"ט ור' נחמן מברסלב. אבל כל אלו כמדומה נותרו עדיין בצלה של יצירתו הגדולה באמת.

חמישים ושתיים שנים לאחר שיצא לראשונה החיים כמשל מעורר התרגשות בלב קוראיו הותיקים ונחשף בסערה לפני קוראים שהיו עדיין תינוקות כאשר שדה הלך לעולמו. סוד ייחודו וקסמו של הספר הוא בכך שאין בו ולו משפט אחד של תפלות. אפשר לומר על פנחס שדה וספרו החיים כמשל שהם בגדר מרידה מודרנית-דתית בפוסט מודרניזם. מתחילת הספר ועד סופו פנחס שדה חי כל רגע במשמעות אמיתית שלו. שיחה בטלה עם חבר היא משמעותית לסופר. קולה המתוק של נערה האומרת מילים פשוטות כ-"אסקדנייס זה שסק", שאותו שומע הסופר בהיותו נער אף הוא, מקבל משמעות אינסופית בתוך הסיפור. בדידותם של ציירים אלמונים ההורסים את עצמם עד מוות פולחת את האדישות הקהה והקרה של העולם כלפיהם. תאוותן הגדולה של נשים נחשפת כדבר מה בהמי וקדוש כאחת. הפחד מפני הבאות מתגמד לעומת הערגה המסתורית למוות. אלא שכל זה הינו כאין וכאפס לעומת הדבר הכביר ששדה בעצם הקדיש לו החל מהחיים כמשל ועד סוף ימיו את כל יצירתו, והוא הכרת האלוהים.

"אולי האדם הוא חידה ואלוהים הוא התשובה." זהו משפט מזעזע בעוצמתו. שדה מקיים דיאלוג מרובע בעת ובעונת אחת, הוא פונה לאלוהים, הוא פונה לאדם, הוא פונה לעצמו והוא פונה לטבע. לדיאלוג הזה יש מטרה וחזון. החזון, אפילו אם הוא מתובל לא אחת בכתובים מהנצרות (שדה גדל בחברה שהתנכרה ברובה ליהדות כדת וכאמונה, ולכן מצא בנצרות כעין מפלט וקול מחאה), הוא שהאדם יראה באמונתו באלוהים ובקרבתו האינטימית, המיסטית, אליו, את שאיפתו העיקרית, את המטרה שלשמה הוא חי ונוצר. הדברים הללו, למרות היותם כתובים ומובאים כספרות, חורגים אל מעבר לספרות.

בחייו, ניסה פנחס שדה להגיע באמצעות הכתיבה לזיכוך. זאת הייתה בסופו של דבר המטרה הסופית של החזון: הזיכוך שיבוא לאחר הכתיבה, והכתיבה היא רק אמצעי לגביו. משום כך, האדם חוטא ומכיר בחטאו. הוא צולל ליון תהומות של ניכור ואולי רוע. התקווה שלו היא הצלתו על ידי אלוהים עצמו. האמצעים לכך יכולים להיות וידוי והקרבה (כפי שהוא עצמו התוודה בפני אהוד בנאי), אבל הכמיהה שלו לקרבת האל תמומש בסוף. החיים כמשל צריך וחשוב שיקרא לפני בני הדור הנוכחי, דתיים וחילוניים, כספר עכשווי. זהו ספר חובה, שירעיד מוסכמות ומקובלות פוסט-מודרניות רעות השולטות בכיפה.

אם נשוב ונמפה את הספר בעולם הספרות המודרני, נגלה שהיה חסר גם בו דבר מה. זוהי בכל זאת אותה מחויבות פשוטה לחיים, שקשורה, לפחות על פי אמונת היהדות, לחיים ולאלוהים. כמו למשל הבאת ילדים לעולם, והתמקדות ביכולת לפעול למען האמונה שלך באלוהים, לעיתים דווקא מתוך השגרתי. כדבריו של דוקטור רייה, ב"דבר" של קאמי, לגיבור הטרגי טארו: "עשה את הדברים הרגילים וכך תיוושע". גדולתו של פנחס שדה, כאחד מגדולי הספרות העברית, אינה נגרעת על כל פנים. כך או כך, הספר הזה שומר  על מעמדו כאחד מעמודי התווך של הספרות העברית לדורותיה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במאי 2011, ב-גיליון בהר תשע"א - 718, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: