האנשים שמאחורי הנדל"ן / חבצלת פרבר

 

שטח מיוער שבבעלות איכר גרמני נמכר והופך לאחוזות מגורים שגלגוליהן מניעות את עלילת הסיפור. סגנונה האירוני והמרוחק של הסופרת הגרמניה נסדק כשהיא מגיעה לפרקים ה"יהודיים" המתרחשים בשנות ה-30

היער של קלרה, ג'ני ארפנבק; מגרמנית: טלי קונס, כתר, 2011, 204 עמ'

ספר שנכתב על ידי סופרת גרמניה ושעלילתו מתפרשת לכל אורכה של המאה ה-20, עורר את חשדנותי עוד לפני שהפכתי את הדף הראשון שלו. פתחתי וסגרתי אותו לסירוגין במשך כמה שבועות, ורק משחלף זמן שבתי לקרוא אותו, וניגשתי אליו בגישה נקייה יותר. ואכן, הפעם גיליתי בו דברים שלא ראיתי בסיבוב הראשון, וששינו את יחסי כלפיו מן הקצה אל הקצה.

אחרי 'פתח דבר' ספרותי-גיאולוגי, שעוסק בתהליכים הפיזיים-טֶקטוניים שיצרו את האזור לפני מיליוני שנים – פתח דבר ששעמם אותי ונראה לי מיותר – מתחיל הסיפור עצמו. הוא נפתח בפרק שנקרא "האיכר האמיד וארבע בנותיו", המתאר את האירועים שבעקבותיהם הפך "היער של קלרה" לשטח נדל"ני, ששתי אחוזות מגורים ניבנו עליו. אחוזות אלו ודייריהן הן היסודות המרכיבים את העלילה. סגנון הכתיבה והאווירה השורה על הפרק הזה מזכירים אגדות-עם – "האחים גרים" ודומיהם: "עלמה שמתחתנת אסור לה לתפור את שמלת הכלה שלה במו ידיה. אסור גם ששמלת הכלה תותקן בביתה שלה… את הבד אסור לקרוע בשעת התפירה…" וכיוצא באלה כללים ואיסורים עממיים, שלקוחים מעולם האגדות, או מעולם כפרי שאמונות טפלות ופחדים קמאיים שולטים בו, והזמן מתקדם בו באיטיות בתוך מסגרות מתוחמות היטב.

אבל כל אלה מתהפכים כבר בהתחלה – משפחתו של האיכר פורעת את הסדר הטוב. אשתו מתה בלידתה של קלרה, הבת הצעירה, הבת גרֶטה אינה נישאת, הֶדוויג מתרועעת עם פועל חקלאי, שכמובן אינו ראוי לשאת את בתו של ראש הכפר, וקלרה מתאהבת בדייג חולף ויוצאת מדעתה כשהוא עוזב אותה ובסוף מתאבדת. ואז: "את השליש הראשון של היער מוכר ווראך (אביה של קלרה) ליבואן של קפה ותה… את השליש השני ליצרן בדים…  ולבסוף מוכר ווראך את השליש השלישי… לאדריכל מברלין…". האדריכל ויצרן הבדים ובני משפחותיהם הם שיעמדו מכאן ואילך במרכז העלילה. 

הפרק הבא מתאר גנן – דמות שמופיעה כמוטיב חוזר לאורך הספר, ושמשמשת – כמו במחזות קלאסיים – כסמל לחלופיות הזמן ותהפוכותיו. "פרקי הגנן" מופיעים שוב ושוב בספר בדרך מכנית, מונוטונית (חלק מהם ממש ב"גזור והדבק"), ולמרות השינויים שחלים בהם, הרי שלטעמי במקום להוסיף ממד מעניין לספר הם נעשים משעממים יותר ויותר מפעם לפעם.

הסגנון המכני, המרוחק, מאפיין את רוב הספר. לגנן, כמו לרוב הדמויות בספר, אין שם ואין  כמעט ביוגרפיה. כמוהו גם "האדריכל", "אשת-האדריכל", החייל הרוסי, "אדון הבית", "חוכר המשנה" – כולם אנשים ללא שמות, אבות-טיפוס חד-ממדיים ולא דמויות בשר-ודם שאפשר להתייחס אליהן, לאהוב או לשנוא אותן. דמויות חסרות שם אחרות מופיעות ונעלמות, וקשה לרוב לדעת מי הן ומניין באו. המכניות והחד-ממדיות האלו גורמות לספר להיות מרוחק ולא נוגע. הגישה הזאת של הימנעות ממעורבות רגשית של הקורא, שעבדה היטב במחזאות של ברטולד ברכט ושל בקט, לא עובדת בספר הזה. לחץ הזמן שקיים בהצגה, אינו קיים בקריאה – וכשמשתעממים ולא מרגישים מעורבות רגשית או עניין בעלילה ובחיי הדמויות, אפשר פשוט לסגור את הספר, להניחו מן היד ולא לשוב אליו.

אבל יהיה חבל להניח את הספר הזה לגמרי מן היד, משום שבין פרקי העלילה העוסקים באדריכל, באשתו ואפילו באחות של אשת-חוכר-המשנה שקיומה מתגלה פתאום, בעלילה שמגיעה עד להתפרקות הגוש המזרחי ואיחוד גרמניה ("היער של קלרה" נמצא בגרמניה המזרחית) –  משולבים הפרקים העוסקים בגורלם של "יצרן הבדים מגוּבֶּן", שכנו של ה"אדריכל מברלין" ובני משפחתו, והפרקים האלה מתגלים כפנינים אמיתיות.

משפחתו של יצרן הבדים – "הרמינה וארתור, הוריו. הוא עצמו, לודוויג, הבן הבכור… ואשתו אנה… אחותו אליזבת הנשואה לארנסט, בתם של השניים, אחייניתו דוריס…" – כולם מנויים וקרויים בשמות. עד מהרה מתברר, שכולם יהודים, ובפרק "יצרן הבדים" אנחנו נמצאים כבר בשנת 1936: "אנה לבשה את חליפתה הלבנה לכבוד חמיה וחמותה. 1 מקטורן ו-1 חצאית… נרכשו למטרת הגירה, 43 מארק ו-70 פפניג" – זהו נוסח הדיווח שהיו היהודים חייבים לדווח על כל פריט ופריט שבבעלותם, ובפרט בעת שביקשו לעזוב את גרמניה הנאצית ולהגר.

בפרקים העוסקים במשפחת יצרן הבדים מנסה המחברת לשמור על אותו סגנון מכני, מרוחק שמאפיין את הפרקים האחרים. אבל זה לא מצליח לה. בכוונה או שלא בכוונה, מתגנבים לכאן רגשות וחום אנושי. בתחילה הפרקים ה"יהודיים" מבלבלים מאוד, משום שהם מתרחשים במקביל בגרמניה ובביתם החדש של לודוויג ואליזבת באוסטרליה. הכתיבה הרומזנית, המרוחקת, עלולה להפריע במבט ראשון להבין מה שמתרחש, וצריך לשים לב לכל רמז ופרט. אבל האירוניה הגלומה בפרוט מחיריהם של הבגדים וספלי החרסינה מחלחלת אל לבו של הקורא ובעד הסדק הזה ייכנסו מאוחר יותר התיאורים המזעזעים על גורלם של אותם בני משפחה שלא עזבו בזמן את גרמניה.

האירוניה והסגנון המרוחק אפילו מסייעים לסופרת לתת לאירועים הנוראים לבוש ספרותי שהוא בר השגה ונכון עבור מי ששייך לעם המרצחים: "כשארתור והרמינה עושים בכל זאת מאמצים לצאת מהארץ בשנת 1939, הם מוכרים את אדמתו של לודוויג… בעבור מחצית משווי הנכס לאדריכל השכן. על הרווח שהפיק מהעסקה האדריכל משלם לרשויות מס ההכנסה מס רווח של טיהור מיהודים בסך 6%…". ההמשך הולך ונעשה נורא יותר ויותר. הפרק "הילדה" מוקדש לתיאור סופה הנורא של הילדה דוריס, נכדתם של ארתור והרמינה, שנלכדת על ידי הגסטפו בעליית הגג בגטו שבה היא מסתתרת. כל הריחוק והאירוניה נעלמים כשארפנבנק כותבת "חלונות הבית ברחוב נובוליפי, ששם הילדה מסתתרת, עדיין פתוחים לרווחה. לפני ימים מעטים היו כל החדרים מלאים באנשים שרצו לנשום, אבל עכשיו הכל דומם…" או "כשהנסיעה לברזיל הוסיפה והתעכבה, הלכה (דוריס) לבית הספר במינוס שתים עשרה מעלות בנעליים חצאיות במקום במגפיים, ליתר בטחון, כדי לחשל את עצמה לקראת פולין…".

הפרקים "היהודיים" הם הפרקים המרגשים והנוגעים ללב בספר. כיצירה ספרותית פרי עטה של מי שלא י שם, ומי שעקב היותה גרמניה מוטל עליה נטל ההוכחה של זכותה המוסרית לכתוב אותם, אלה הם פרקים מרשימים ומשכנעים בכנות שלהם. כל השאר, ואפילו הפרק שבו אשת האדריכל מסתתרת מפני הרוסים שכובשים את מזרח גרמניה, וספק-נאנסת ספק-מתמסרת מרצונה לחייל רוסי שהשתכן בביתה, או הפרק שבו אשת חוכר המשנה מגלה שיש לה אחות, כתובים כאמור בצורה שמותירה את הקורא מרוחק ולא מעורב.

רק בפרקי הסיום, שבהם (במסגרת תשלום הפיצויים ליורשים) נמכר ומפורק ביתו של האדריכל, מרשה הסופרת לעצמה לכתוב בצורה מעורבת יותר ואכפתית. פרקים אלה מסכמים את המהלך ההיסטורי ואולי מסמנים איזה עונש סמלי, חומרי, על חטאי הדמים שבוצעו ששים או שבעים שנה קודם לכן. אבל גם כאן המחברת פוסעת צעד לאחור וב'סוף דבר', שהוא בעל אופי משפטי-טכני ממש, היא כאילו אומרת לקורא: מכירת והריסת הבית זה שום דבר. זה בסך הכל עצים, זכוכית, מתכת. זה לא מה שחשוב. מה שחשוב אלה האנשים והמעשים שלהם ביחס לאנשים אחרים – ולא הנכסים והפיצויים החומריים. אם אכן זו כוונת הדברים, אז התשובה לשאלה האם לקרוא, היא בהחלט חיובית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במאי 2011, ב-גיליון בהר תשע"א - 718, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: