מעצמה אמיתית של תרבות / עמיה ליבליך

 

כשהיא רק בת עשרים ושש כבר נכנסה יצירתה של לאה גולדברג לקנון, ומאז, זה שלושה דורות של קוראים נאמנים, היא נמצאת במרכזו, מצליחה לצלוח את כל המהמורות. מחשבות על קנון, על כתיבה ביוגרפית ועל פרטיותו של היוצר

איש אינו יכול להגיד בדיוק או בוודאות איזו יצירה או יוצרת יזכו לחיי נצח, או, במילים אחרות, ייכנסו לקנון התרבותי. לכל דור מאורותיו שלו, ורק מעטים מאלה שורדים את הכיליון שהזמן גרמו. בדור שקדם להקמת המדינה ובראשיתה, בתחום השירה העברית, היו מאורות אלה שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. ומה שרד מהם עתה?

בניסיון להגדיר את הקנון של היצירה היהודית לדורותיה ערכה הוצאת "ידיעות אחרונות" סדרה חגיגית ששמה "עַם הספר". על הכריכה הפנימית של ספרי הסדרה מצוי תרשים היצירות היהודיות הגדולות, הדתיות, כמו גם החילוניות, החל מהתנ"ך עד ימינו, כשכל אחת מהן מיוצגת בכרך שכבר ראה אור או עתיד להתפרסם. לאה גולדברג זכתה להיכלל בכותל המזרח הזה, ומבחר משיריה הופיע בכרך מהודר, לצד כרכים דומים של שלום עליכם, ביאליק ועגנון. בפתח הכרך מצורף מבוא מאלף מאת עוזי שביט על שירתה, המסתיים בדברים כה ממצים עד שאני מרשה לעצמי להעתיקם כאן:

לאה גולדברג הלכה לעולמה ב-15 בינואר 1970, והיא בת 58 שנים בלבד. בין הטיוטות שנמצאו בעזבונה גילה טוביה ריבנר פרגמנט קטן ובו ארבע שורות:

אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם.

הַכֹּל הָכְרַע.

חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.

י"ג מילים בלבד, ובהן כמעט תמצית עולמה השירי של לאה גולדברג: הצירוף האופייני לה כל כך של רגש ושכל, של אמוציונליות ופיכחון, המבט הכפול והבו-זמני – על העבר ועל ההווה, על החלום ועל הסיטואציה הריאלית; והמתח המתמיד, שלא ניתן לגישור, בין שירה למציאות.

המשוררת שתרגמה את השורות "אשר אין בית לו – לא עוד יבנה ביתו, אשר בודד עכשיו – לנצח בדידותו" ("יום סתו" של רילקה; "קולות רחוקים וקרובים", עמ' 130) מתה אמנם ערירית בלא שתזכה לבנות את ביתה הפיזי והמשפחתי, אך היא השאירה אחריה ירושה ספרותית גדולה, ובכלל זה תשעה ספרי שירה שקהל האוהבים שלהם הולך ומתרחב משנה לשנה. וכמאמרו של עגנון בסיום "עידו ועינם": "כל זמן שהחכם חי, רוצים – רואים את חוכמתו, אין רוצים – אין רואים את חוכמתו. כיוון שמת – נשמתו מאירה והולכת מספריו, וכל שאינו סומא ויכול לראות, ניאות לאורו".

עד כאן דבריו של עוזי שביט. וכאן ראוי לשאול, בזכות מה נכנסה גולדברג לקנון העברי-יהודי?

מעבר לפופולריות

במשך שלוש שנים ישבה קבוצת חוקרים בינתחומיים במרכז סכוליון אשר באוניברסיטה העברית, במטרה להתחקות אחר "הקנון הסמוי מן העין" (ראו: בן-ששון, ברודי, ליבליך ושלו, הוצאת מאגנס, 2010). אף על פי שקשה להסכים אפילו על הגדרת המונח קנון, נקודת המוצא של הקבוצה הייתה מוסכמת: איכותו של התוצר התרבותי בלבד אינה יכולה להבטיח את כניסתו לקנון. לכל בן תרבות דוגמאות ואנקדוטות הממחישות כלל זה. כפי שציין ירחמיאל ברודי בהקדמה לספר, "מן הניסיון שלנו אנו יודעים כי יצירות רבות אינן שורדות מעבר לתקופת חיבורן ואילו אחרות זוכות להתקבלות, לתפוצה, למעמד קנוני ולחיים ארוכים". ומה מבחין בין שתי הקבוצות? תהינו ובחנו תיאוריות שונות.

יצירות מרכזיות בתרבות נבחנו לאור ארבעה מדדים: שניים חיצוניים ליצירה – סביבתו של החיבור, מחד גיסא, והתקבלותו על ידי הציבור מאידך גיסא; ושניים מאפיינים את היצירה עצמה, על פי תוכנה וצורתה. ועוד למדנו כי ליצירות חשובות הייתה תבנית התפתחותית מסוימת, מעין מחזור חיים, החל מלידתה של היצירה, דרך התקבלותה בטווח הקצר, עבור למשבר שהביא לשקיעתה, לידתה מחדש, וכניסתה לקנון. עם כניסתה לקנון, היצירה "הופכת למודל להתייחסות מבלי שתצטרך לעמוד במבחן ענייני חוזר ומבלי שתהיה תלויה במידת הפופולריות שלה" (עמוד 5).

בעבודתנו עסקנו בתהליכים שונים שעשויים להביא לפריחתה או לשקיעתה של יצירה תרבותית, וביניהם גורמים פרוזאיים כמו כוחות השוק או מערכות החינוך ותוכניות הלימודים של חברה מסוימת, וגורמים כמו-מקריים כגון סיפור עסיסי המתלווה לחיי יוצר או ליצירה. שאלנו את השאלה הברורה מאליה – קנון של מי? של איזו חברה, של נשים או גברים, צעירים או מבוגרים, דתיים או חילונים? הסכמנו כי תהליכים חברתיים ופוליטיים משחקים תפקיד חשוב בקביעת הקנון, בשימורו או בשינויו. כמובן, השארנו ים של שאלות בלתי פתורות לדורות הבאים של החוקרות והחוקרים.

כל הילדים מכירים

נשוב לעניין לאה גולדברג. הביטוי המובהק למציאותה של המשוררת בלב הקנון הוא הופעתם הנמשכת בדפוס של ספריה השונים, בין אם מדובר באלה שיצאו לאור בעבר ובין אם ביצירות ישנות-חדשות המתגלות חדשים לבקרים בעזבונה הגדול; מחזור המכירות של כתבים אלה לילדים ולמבוגרים; השמעתם של שירים מולחנים על פי מילותיה של המשוררת, ביצועיהם על ידי זמרות וזמרים מסגנונות מערב ומזרח והלחנתם של שירים חדשים מיצירתה; מחקרים עיוניים על יצירותיה ומאמרי עיתונות עליה, על דמותה ועל עבודתה; ואף תרגומים של יצירתה לשפות שונות.

במילים פשוטות ביותר, כולם מכירים אותה, וכך כבר במשך כשבעים שנה, כפי שמעידה היא עצמה ביומנה. כבר ביוני 1937, והיא בת 26 בסך הכול ורק כשנתיים תושבת קבועה בארץ, במסעה הראשון לאיטליה, ערש תרבות המערב, לאה גולדברג חונה בברינדיזי בדרכה לנאפולי, סובלת מחרדה ובלבול, רעש באוזניים וכאבי בטן, ורק הכתיבה במחברת היומן שלה מספקת לה עוגן זמני בטלטלה הפיזית והנפשית שעוברת עליה. זרה ובודדה, יושבת בבית הקפה, היא כותבת כך:

הראש סחרחר. מחשבה אחת ויחידה: להחזיק מעמד! היושבים סביבי מסתכלים בתיירת כותבת. מראה עייף וחשוד. היא כותבת מימין לשמאל. פעם היה שמה לאה גולדברג והילדים בארץ ידעו אותו. גם המבוגרים (יומני לאה גולדברג, עמוד 232).

אז הכירוה ילדים הודות להשתתפותה הפעילה בעיתוני הילדים והנוער, והמבוגרים – אולי משום שהיו הורי הילדים, או משום שבימים שלפני קום המדינה היו המשוררים מקובלים כדמויות מפתח בחיי התרבות והחברה ביישוב. אולם דומני שהיום מכירים אותה לא פחות, ואולי אף יותר. גם בדור הילדים המעריץ ידוענים, שחקני כדורסל או כוכבי טלנובלות, אין ילד שלא יודע את שמה של לאה גולדברג, ויכול להזכיר מהי יצירתה, אם "דירה להשכיר" או "איה פלוטו". המבוגרים בינינו שרים בהנאה ובערגה את "שיר היקינתון" או את "סליחות". מאחר שבאף עיר לא זכתה לרחוב ראשי, נדמה לי גם כי טרם הופנם שמה כשם רחוב לא-עלינו, כפי שקרה לביאליק ולטשרניחובסקי.

לאה גולדברג הייתה מוכרת בחוגי המשוררים והקוראים בארץ כבר ברדתה מהאונייה בשנת 1935, כאשר הגיש לה ידידה הבוגר שלונסקי הפתעה גדולה: את אוסף שיריה המודפסים "טבעות עשן". ומאז, במהלך חייה ועד מותה בשנת 1970, ובארבעת העשורים מאז עד עתה, רבים הסימנים לחיוניות המורשת הגולדברגית, עד כי אין ספק כי היום היא יושבת לבטח בקנון התרבותי שלנו.

כבר לא בוסר

נוכחותו של יוצר בקנון אינה אומרת כי התפיסה או הפרשנות של עבודתו נותרה בעינה לאורך השנים. אהוב עליי הקטע של מבוא המשוררת לספר הילדים שלה "ידידי מרחוב ארנון", שבו היא עוסקת בגבול הדק בין מציאות ודמיון, ובקביעותן של יצירות האמנות לנוכח הזמן החולף:

קשה לי לומר עכשיו אם באמת היו כך כמו שסיפרתי או אולי המצאתי חלק מהסיפורים… לי, למשל, נדמה שרותי ויונה לא זרעו סוכריות בגינה, אבל רותי ויונה בעצמם, אחרי שקראו את הספר, אמרו לי שכך היה באמת.

ומנגד, באותה הקדמה:

עכשיו בכלל אין מטבעות עם חור, חבל, לא?… כמו דברים רבים אחרים הם נשארו רק בסיפור. וכך זה בחיים – הדברים שהיו באמת משתנים והסיפורים אינם משתנים (ראו "אל לאה", עמ' 82).

אבל ברי לכול כי הפרשנות של יצירות האמנות מתחדשת עם רוח הזמן. באוסף המחזות של לאה גולדברג, שראה אור לאחרונה, מופיעה אחרית דבר מאת המשורר טוביה ריבנר, שהיה מקורב אליה מאוד בחייה ונעשה אחד החוקרים החשובים של יצירתה. אחרית דבר זו היא גרסה מעודכנת של זו שנכתבה למהדורה הראשונה של הכרך, אולם שמחתי לגלות בהערת שוליים את דבריו של ריבנר: "באחרית הדבר למהדורה הראשונה של ספר זה (מ-1979) כתבתי ש'ים בחלון' הוא בוסר. היום אני חוזר בי מדבריי אלה ומקבל את טענתה של אילנה נאמן שהקדישה למחזה עיון יסודי בספרה". אכן, ההתבוננות בעלילת אותו מחזה מגלה את עמדותיה הפמיניסטיות של המשוררת הצעירה, שהקדימה גם בנושא זה רבים מבני דורה, אלא שאז היה כנראה קושי לקבל את המסר הטמון ביצירה. העיון מחדש מביאנו לעתים קרובות למסקנות חדשות ברוח הזמן העכשווי.

הכול מגיע באקראי

בשנת 1993, כאשר מלאני לבי לכתוב ספר על לאה גולדברג, ואני במקצועי פסיכולוגית ולא חוקרת ספרות, חשבתי בראשית הדרך לכתוב עליה ביוגרפיה מסודרת, שכדרכן של ביוגרפיות מתנהלת על ציר הזמן מלידת הגיבור עד מותו. ברור היה לי כי יצירותיה של המשוררת, שיריה, שירי הילדים שלה, סיפוריה, מחזותיה, מאמריה ומכתביה יהוו חומר גלם להבנת דמותה.

בנוסף, תכננתי כמובן לקרוא את המחקר שכבר נעשה עליה, ולהיפגש עם אנשים ונשים שהכירוה. במהלך המחקר ניהלתי יומן שדה של הצעדים שנקטתי, ותיעדתי בו את ה"ממצאים" שמצאתי. העתקתי ליומן שירים שאהבתי, ורשמתי את המחשבות שעוררו. כאשר התחלתי לבקר בארכיונים שבהם נמצאים מסמכים הנוגעים ללאה גולדברג, רשמתי לעצמי את הדברים שהתגלו לי. אותם חומרי גלם, שאמורים היו למצוא את מקומם לבסוף ביצירה השיטתית של הביוגרפיה, נראו לי לפתע כלב העניין עצמו.

במילים אחרות, אחרי חודשים אחדים של רישום ביומן השדה בָּשל הרעיון כי תהליך הגילוי והכתיבה על אודות המשוררת ייחשף במישרין בספר שאכתוב. אולי הייתה זו גם תגובת נסיגה שלי מרעיון הביוגרפיה המסודרת והמקפת, לאור עושרו הבלתי נדלה של החומר שהתגלה לי. כך או כך, ציר הזמן שאימצתי לא נע על שנות חייה של לאה גולדברג מילדות ועד מוות, אלא על שלבי ההתקדמות של הכתיבה הביוגרפית – ממצב של בורותי-כמעט, דרך תובנות שונות ומשתנות, סתירות וסודות שבדרך, ועד שדמותה של המשוררת הצטיירה בכל מורכבותה לפניי, וחשבתי שאוכל להביא אותה גם בפני הקוראים.

הספר ניסה אפוא להשיג שתי מטרות גם יחד: לתאר את דמותה של המשוררת, ואת תהליך כתיבת הביוגרפיה שלי על אודותיה. חקרתי ומצאתי כי קיימים רק מתי מעט ספרים מסוג זה שפורסמו עד כה בספרות העולם. לאורך כל הדרך של המחקר והכתיבה חשתי כבוד רב כלפי האישה האמיצה והכשרונית שהכרתי בהדרגה יותר ויותר, ואני מקווה כי עמדה זו באה לידי ביטוי בכל עמוד ובכל משפט בספרי "אל לאה".

במהלך העבודה על הספר התוודעתי אל אחד ה'סודות' של כתיבה ביוגרפית: האקראיות והשפעותיה מרחיקות הלכת על התוצר הסופי. הביוגרף, ואפילו הוא נעזר בתחקירנים כפי שמכנים אותם היום, הוא בסך הכול בשר ודם שזמנו וכוחותיו מוגבלים. באיסוף המידע הוא מתנהל לפי סדר מציאותי, הנקבע על ידי זמינות ומשאבים. כך, באקראיות גמורה, הגעתי אל ארכיון העובדים באוניברסיטה העברית, לפני שפניתי לארכיון הגדול של הספרייה הלאומית, שניהם בעיר מגוריי אז, ירושלים – ורק אחריהם הגעתי לארכיון הסופרים העברים "גנזים", ששכן אז בבית הסופר בתל אביב, המכיל את מרב המסמכים וכתבי היד של המשוררת. גם בתוך הארכיון, המעטפה שהובאה לשולחני ובה עיינתי נבחרה על ידי אחרים, העובדים במקום. המעטפה הוחזרה למקומה במסתרי הספרייה, ואחרת הובאה לי במקומה, וכך הלאה. ולמחרת – חוזר חלילה. היומנים הגיעו אליי במקרה ובסוד כמוס, שכן אז עדיין היו אסורים לפרסום. עם המשורר ט' כרמי נפגשתי לשוחח על אודות המשוררת, שהייתה ידידתו ושותפתו לעבודה בשלבים שונים, חודשים אחדים לפני מותו. אילו התעכבתי מעט, שיחה יפה זו לא הייתה מתקיימת לעולם.

אבני הבנייה של סיפור החיים מגיעות או לא מגיעות אל הביוגרף באקראיות, בסדר מקרי, בהשפעת הנסיבות. לעולם אין לדעת שאכן למדתי את כל המכלול האפשרי, שכן חומרים נוספים ודאי קיימים אי שם ויתגלו במוקדם או במאוחר. יתר על כן, הסדר שבו עיינתי ורשמתי במסמכים, או שוחחתי עם "אינפורמנטים", עיצב את הדמות שהפציעה בהדרגה מים החומרים, וקשה להעריך את גודלן ועומקן של השפעותיו. בפסיכולוגיה מדברים על השפעתם המכרעת של רשמים ראשונים מצד אחד, ושל רשמים שזה עתה הוטבעו מצד שני. סיכוייהם של המוקדמים והמאוחרים ביותר להישאר בזיכרון הם כמובן גבוהים יותר. רבים מהרשמים שב"אמצע" נעלמים ונאלמים כך או אחרת בתוך רצף זה, שהאקראיות שולטת בו. כמו בציור שמן, שכבות על גבי שכבות נצברות לתיאור הדמות והסיפור. הצגתו של סיפור חיים אמיתי, או של תיאור אחד נכון וברור של הדמות, איננה בעיניי אלא אשליה.   

זהירות: חומר נפש

 הדילמה של הכתיבה הביוגרפית על אודות המשוררת כללה אפוא את הידיעה שאין סיכוי שאקיף את כל החומרים האפשריים כדי להכיר את דמותה ואת יצירתה. כמו בנוגע לאנליזה במאמרו המפורסם של זיגמונד פרויד משנת 1937 Analysis terminable and interminable)), נראה לי כי יש מקום לכתוב מאמר על הנושא "ביוגרפיה – לסיים או לא לסיים". בסוף הדבר שכתבתי למהדורה החדשה של "אל לאה" התנסחתי בעניין זה כך:

אני נזכרת באחד מאותם הרגעים שבהם ישבתי ב"גנזים" מול מעטפות עבות כרס של מסמכים מאובקים ודהויים ואמרתי בלבי – איך אצליח להקיף את כל אלה, זוהי הרי משימה גדולה בהרבה ממידתי. אף אני למדתי לוותר. היו שם אוספי מסמכים, חלקם בשפות זרות, שהחלטתי ביודעין שלא אגע בהם, אלא אשאיר אותם לדור החוקרים הבא, שידעתי בבטחה כי יבוא אחריי – ואכן בא, אף מהר מששיערתי. באשר לי, כשחתמתי את הספר חשתי כי במסע שלי "אל לאה" הגעתי אז לתחנתי הסופית. לתחנות הבאות בדרך יובילו כבר אחרים.

שלב מרכזי בעבודתי הביוגרפית אז היה העיון המעמיק ביומניה, כפי שהגיעו לידי – בכתב ידה של המשוררת. ראיתי בהם "חומר נפש" ממדרגה ראשונה ונהגתי בהם בזהירות מרבית, שכן החוויה של העיון ביומני לאה גולדברג המחישה לי את עומק הייאוש והבדידות שאחזו לפעמים בכותבת, והאירו לרגע את הצדדים האפלים בחייה. הביטוי של חוויות אלה בשירים או בסיפורים הוא מעודן ומלוטש, בעוד שבצורתו הגולמית היה מכאיב ולעתים אפילו מזעזע.

לא פעם נתקלתי ביומנים בפנייה צינית ומפוכחת של לאה גולדברג אל "החוקרים הצעירים" שיגלו את היומנים ויפיקו מהם מרגליות. לפעמים אף עסקה במכוון בהטעייתם. לעתים חשתי כיצד היא מכוונת אליי באופן אישי כביכול. לא פעם עסקה המשוררת ביומנים בכוונתה להשמיד אותם, אך בעובדה – לא עשתה זאת. כך או כך, לכותבת הביוגרפיה היה זה חומר שלא יסולא בפז, אך גם מפחיד במידת האינטימיות או הפרטיות שלו. הוא חשף בפניי את החוליה המחברת בין החיים והיצירה, ואף את הפערים העצומים הקיימים בין השניים. יומני המשוררת, המכסים כמעט את כל חייה מגיל אחת-עשרה ועד מותה, מציירים תמונה אינטימית של המשוררת, העומדת מול התמונה המוּכרת של יצירתה רחבת ההיקף ורבת הצורות, ואיננה מוחקת דבר מגדולתה. נהפוך הוא; היכולת לקום מתוך הייאוש כעוף החול, לעשות סובלימציה של הסבל ליצירה, מוסיפה ממד להערכת המשוררת, הסופרת והחוקרת שהייתה לאה גולדברג בחייה.

זאת ועוד, העקביות של אישיותה, מילדת פלא הכותבת יומן בעברית משובשת ועד למשוררת ופרופסורית לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, מדהימה בהופעתה. מתוך מכלול החומרים הללו מפציעה לאה גולדברג כבעלת זהויות רבות מספור – משוררת, מחזאית, מסאית, פרוזאיקונית, אשת ציבור, אשת חינוך, מתבודדת, חולנית, בת, חברה, תלמידה, מורה ועוד. אישה מרובת פיצולים, בלשון הפסיכולוגיה, ובכל זאת כמה נורמלית.

 מאז הופעת הספר "אל לאה" לראשונה בשנת 1995, כאמור, אנו עדים לפריחה אדירה בנוכחותה של המשוררת בחיי התרבות בארץ. בשנת 2000 הופיע הספר "פגישות עם לאה גולדברג" שעורכותיו הן רות קרטוּן-בלום וענת ויסמן. באותה תקופה נדפס ספרה של עפרה יגלין "אולי מבט אחר: קלאסיות מודרנית ומודרניזם קלאסי בשירת לאה גולדברג", וכן ספרה של אילנה נאמן "ים בחלון", שנסב על המחזה הראשון של לאה גולדברג ועל עזבונה הדרמטי. בתקופה זאת אף יצאו לאור "יומני לאה גולדברג", בעריכתם המדוקדקת של רחל ואריה אהרוני, שבמומחיותם האירו את הסתום במסמכים אלה. 

במקביל להופעת היומנים, עלו ופרחו בשדה המחקר ובאהבת יצירתה של משוררת זו שמות חדשים מדור החוקרים הצעירים. גדעון טיקוצקי הפך לשומר הארכיון הגולדברגי הבקי בכל צפונותיו. יפעת וייס כתבה על המשוררת מאמרים אחדים המשבצים אותה בתרבות אירופה, ובהם עקבה אחר עבודתה האקדמית של גולדברג במסגרת האוריינטליזם הגרמני ועסקה בדמויות מפתח לא יהודיות בחייה. כצוות היו וייס וטיקוצקי אחראים על עריכת "מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה1935-1923" שהופיעו בכרך המכונה "נערות עבריות" בשנת 2009 וגילו פנים אחרות של המשוררת, אינטימית לא פחות מאשר ביומניה, אך קלילה יותר.

אל אלה התווספה סדרה של כתבי לאה גולדברג עצמה, חלקם כאלה שמעולם לא פורסמו או לא נאספו קודם: אוסף הסיפורים של המשוררת הופיע בעריכתם של גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף  ב-2009. זמן קצר אחריו, בשנת 2010, הופיע הרומן הגנוז "אבדות", המשקף את ניסיון חייה של לאה גולדברג בשנות לימודיה בברלין ובבון בגרמניה של ערב המלחמה הגדולה, וזכה לתהודה ציבורית רבה. בספר זה, שנכתב בשנותיה הראשונות של לאה גולדברג בארץ, כבר מהדהדת נבואה על אודות מלחמה עולמית הממשמשת ובאה, ואולי זוהי אחת הסיבות שבגינן גנזה אותו. לאחרונה יצא "מחזות גנוזים וידועים", כרך חדש בעריכתם של טוביה ריבנר וגדעון טיקוצקי. בכל פרסום חדש מצאתי חלקים נוספים לתצרף המורכב והרב-ממדי של דמות המשוררת.

רשימה זו איננה כוללת את כל מה שהופיע, אך די בה להעיד על מקומה של לאה גולדברג בקנון, כפי שפתחנו. אם לעתים עולה שאלה בנוגע ללהיטות להוציא לאור כל כתב יד שנמצא בעיזבון, ובעיקר יצירות שהמשוררת עצמה פסלה ולא הביאה לפרסום, אני מעריכה כי יש מקום להגיע למהדורה מסודרת של "כל כתבי לאה גולדברג", והמהלך הזה מוצדק מבחינה ספרותית, תרבותית והיסטורית. 

עם כל העושר המתגלה לאחרונה, נראה לי כי לאה גולדברג הייתה ותישאר בראש וראשונה משוררת. המובנות, הפשטות, הענווה, האוניברסליות של מנעד הרגשות שלה, המוסיקליות הקצבית של שורות השיר שלה, כל אלה הוזכרו בספרות האקדמית כאפיונים העשויים להסביר בשילובם את חביבותם של שירי גולדברג בעיני כולנו, ואת קיומם המתמשך ופורח. כמו שהוצע על ידי חוקרי הקנון, גם המורשת של גולדברג עברה משבר, שהתרחש עוד בערוב ימיה, כאשר נדמה היה שאין הציבור, ובעיקר לא הביקורת הספרותית, מכירים בגדולתם של שיריה. התחייה שאנו עדים לה מעידה שהמשבר הזה היה ארעי ובהחלט לא הוביל לשקיעתה.

די, הרפו ממנה!

מה בעצם מעניין את הקהל: יצירתה של המשוררת, או חייה ואישיותה? גם סיפור חיים סנסציוני יכול לדחוף תוצר תרבותי מסוים אל הקנון. ובכל זאת (ולמרות שניתן אולי להאשים גם את ספרי "אל לאה" בחטא דומה), ברצוני לעורר שאלה ותהיה בעניין הסקרנות הבלתי נלאית בנוגע לחייה הפרטיים של המשוררת, כפי שבאה לידי ביטוי במאמרים חוזרים ונשנים על הגברים בחייה, על אהבה זו ואכזבה אחרת.

לא כל יוצר קנוני סובל מסוג כזה של חטטנות. ומדוע היא? לא פעם בשנתיים האחרונות, כשראיתי מאמר גדול שבו מתנוסס שמה של לאה גולדברג והוא חופר בעוד פרשייה נעלמה של הגברים שהיו או לא היו בחייה, מרמז על יחסים אינטימיים שהתקיימו או לא התקיימו, רציתי לזעוק בקול: "די, הרפו ממנה!". לי נראו הדברים לעתים כמזלזלים בכבודה.

מה הסיבות להתעניינות סקרנית זו, ומדוע איננה עולה בגורלם של משוררים אחרים? סיבות רבות עולות בדעתי: העובדה שהייתה אישה, ולא גבר; העובדה שהייתה ערירית ולא נשארו אחריה בני משפחה קרובים שיגנו בעצם נוכחותם על שמה; העובדה שחייה באירופה שלפני המלחמה נמחקו באש המערכה וקשה להעלותם מחדש; והעובדה שכתבה כל כך הרבה על אהבה ועל/אל ילדים, בעוד שאלה (או משום שאלה?) כנראה חסרו בחייה. גם העובדה שציינתי לעיל, בדבר גודלו העצום של העיזבון שלה, מביאה לתגליות 'סנסציוניות' חדשות לבקרים. הבה נכוון את סקרנותנו הנלוזה אל "האח הגדול" ודומיו, אל כוכבי הזמר או הקולנוע ההוליוודי לדורותיהם, ונניח מעתה לחייה הפרטיים של המשוררת הגדולה ונכבד את זכרה.

כדי לעשות זאת אני בוחרת לסיים מאמר זה בדבריו של אריאל הירשפלד, במאמר שכתב ב'הארץ' ב-14.1.2010 לרגל 40 שנה למותה של לאה גולדברג. ברשימתו הוא מדמה אותה לאם אהובה, גדולה וחכמה שידעה להגיד את הדברים הנכונים לכל גיל ותקופה בחייו – "היוצרת הזאת הצליחה ליצור גוף יצירה היכול ללוות אדם מן העריסה ועד ערש הדווי, ולכל גיל היא יצרה דבר אחר, דיבור נכון, משמעותי, שאינו שוליים לעיקר אחר". והוא מסיים כך:

כי גדולה רוחנית כשל לאה גולדברג, השלובה באורח שלא ניתן להפרידו באנושיותה, כלומר בנשיותה, תובעת ממבקר השירה העברית להכיר בכך שהאדם החכם והמשכיל ביותר בדורו, שהפך לבדו וכנגד לא מעט קנטרנים ורשעים למעצמה אמיתית של תרבות, היה אישה.

פרופ' עמיה ליבליך מלמדת פסיכולוגיה ומתמחה בסיפורי חיים ובהיבטים פסיכולוגיים של החברה הישראלית. מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללה האקדמית תל אביב יפו וחיברה את הספר 'אל לאה' (הקיבוץ המאוחד, 1995) – סיפור מסעה אל לאה גולדברג כיוצרת וכאדם

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במאי 2011, ב-100 שנה להולדת לאה גולדברג, גיליון בהר תשע"א - 718 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: