תגובות למאמרו של יואב שורק "האתגר: ביטול החברה הדתית", מוסף פסח

 

אין לגיטימציה לחיי חולין / שובל שפט

בהגינות רבה נהג יואב שורק בכך שפרסם את מאמרו סמוך לפרשת קדושים. שורק, בהתנשאות אופיינית, מציע למסורתיים להסתפק בחיים של חולין ומטיף לדתיים להעניק לגיטימציה לכך ולהחשיב חיים אלו כשווי ערך לחיים של קדושה של תורה ומצוות. אך התורה מתריסה כנגד זאת את תביעתה הבלתי מתפשרת 'קדושים תהיו'. קשה וכואב מכך הוא הניסיון של שורק לגזול מהמוני בית ישראל המסורתיים את האור של המצוות ולקבע אותם בחיים של חולין. מדוע הוא לוקח את המתנה היקרה הזאת שניתנה לעם ישראל כולו ומוסר אותה לתלמידי החכמים ולרבנים? הרי מי שאמורים לעשות נחת רוח ליוצרם באמצעות קיום תורה ומצוות אינם תלמידי החכמים בלבד, אלא כל אדם מישראל?!

אמנם אפשר לכאורה ללמד זכות על גישתו ולומר שמגמתה היא אהבת ישראל ושנועדה להסיר את המחיצות המפרידות בין הציבור הדתי לציבור המסורתי, אלא שאין שום הכרח לאמץ את הטשטוש הנורמטיבי הזה כדי להביא לקירוב לבבות. כדי להגביר את הרעות צריך פשוט לשנן את הכלל 'אל תדון חברך עד שתגיע למקומו'. עלינו לזכור שארוכה הדרך למצוות ועל כל אדם לסלול לעצמו את הנתיב שיוביל אותו למימוש האידיאל של 'קדושים תהיו'. לצד אימוץ גישה סובלנית ביחס לדרכים המגיעות ליעד, חשוב שלא נתפשר על היעד עצמו. חילול שבת אינו דרך חיים ראויה וגם לא הנאה מהעולם הזה בלא ברכה. איננו יכולים להיות פשרנים יותר ממה שהתירו לנו חז"ל, ואם קבעו ש'כל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל' מי אנו שנאמר ההפך וניתן לגיטימציה לחיים שאין בהם ברכות הנהנין?

במקום להרחיק את הציבור המסורתי מהקדושה ומהמצווה כדאי להרחיב את גבולות המצווה, ולאפשר במסגרת הציבוריות הדתית דרכים מגוונות של קיום דתי מתוך נאמנות להלכה. בדרך זאת נגשים באמת את חזונו של הרב קוק שקרא להרחבת תחום הקדושה ולא בהמרתה בחולין. כך נזכה לקיום נבואת הנחמה: 'הרחיבי מקום אהלך… ויתדותייך חזקי'.

———————————————————————————————–

 לחלוציות יש מחיר / יאיר היזמי

לא ניתן להסיר את חומת הזהות וגם לעמוד כחלוץ לפני המחנה. מסירת ההנהגה בידי אנשי בית מדרשנו דורשת נאמנות לציבור כפי שהוא      

בקוראי את דבריו של יואב שורק, המעניינים כתמיד, חשבתי לעצמי בעצם אל מי מופנית קריאה זו. עצם הכותרת הפרובוקטיבית, הקוראת במפורש לירידתה של הדתיות מזירת הציבוריות הישראלית, מקהה את אוזניו של מי שאמור היה להיות מושא קריאה זו. יש כאן קריאת תיגר על זהותו הבסיסית של ציבור כה רחב, עד שנשאלת השאלה מיהם הנותרים בכלל להאזין להמשך הדברים? הרי לציבור חילוני מובהק לא יהיה אכפת מכך, ובציבור הדתי השוקט על שמריו, ללא מבוכת זהות, לא תימצא האזנה לתביעה כה בוטה.

תוצר הסטריליות

באופן מעשי מבקש שורק לדרוש ולתבוע מבית המדרש (לשוב ו)לתת דעתו על כלל הסוגיות המעסיקות עַם ריבון בארצו, תוך נתינת מענה למצוקות העתים המשתנות ומתחדשות ללא הרף.  בבקשה זו טמונה תוכחת לא מסותרת על המצב הנוכחי כפי שהוא. הדברים נכתבים מנקודת הנחה שבה שותף שורק לחבריו משכבר הימים לבית המדרש, ולפיה ציבור בני התורה אמור היה להציע שיטה סלולה להנהגת עם בארצו המושתתת על יסודות התורה.

אך בהנחתו של שורק ישנה סתירה מיניה וביה. מחד הוא מצפה מיושבי בית המדרש שינווטו ויובילו לפני המחנה, ומאידך הוא מביע חוסר אמון מוחלט בעצם הקונספט של ציבור דתי מובדל.

אחת מהשתיים – אם בבית המדרש הנוכחי ישנו הגרעין הפוטנציאלי לבשורה של ממש, הרי זה בין היתר הודות ליכולת הגבהת החומות במשך דורות רבים, שיצרה סביבה סטרילית מהשפעות זרות. ואם המודל של ציבור דתי הוא בעייתי ואף שלילי בעיני הכותב, הרי שמחוד החנית שלו – בתי מדרשנו – לא יימצא מזור לתחלואי החברה הישראלית הכללית.

במילים אחרות, יש כאן ניסיון לאחוז את החבל משני קצותיו. הסרת הכיפה, באקט של היטמעות בחברה הכללית, ומנגד המשך אחיזה נוקשה בתפיסת הציבור הדתי כחלוץ ההולך לפני המחנה, ואף מעותד להנהגה בבוא היום.

הצעד של שורק, בהסרת כיפתו, הינו יותר מלגיטימי, אך מחירו בצידו. הציבור הדתי-לאומי המובהק הוא בבחינת עסקת חבילה, עד הניואנסים הדקים והקודים הפנימיים. זוהי אחווה שבטית המעניקה לבני חסותה הטבות מופלגות, שלא ניתנות לאף ציבור אחר בארץ: קהילה חמה, חינוך מצוין, תחושת שייכות, גאוות יחידה ועוד ועוד. אך דבר אחד היא תובעת: נאמנות מובהקת. לא שחלילה נאסר על בניה "להתרועע עם זרים"; אדרבה, המעורבות החברתית מופיעה באותיות קידוש לבנה על כרטיס הביקור שלה, אך זאת עם הערת הסתייגות חשובה: מעורבות על מנת להשפיע. אם תרצו, הציבור הדתי-לאומי-תורני הרי הוא כגרעין תורני מורחב כלל ארצי: מעורב, תורם, מקרין אור, תורה וחסד וכו' וכו', אך תמיד, בערבו של יום, חוזר לבסיס האם, הקן החם והאוהב של הציבור המכונה: "שלנו" (בדיחה של הרב אורי שרקי, הטעונה לימוד).

לא לבוא כפטרון

לחברה הישראלית קמו מספר קהלים מובחנים: הדתיים לאומיים (כשבתוכם – בולטים ודומיננטיים – המתנחלים), החרדים ובני הקיבוצים. החרדים לא הותירו מלאכה רבה לפרשנים. מטרותיהם פשוטות: קיום אוטונומי וצרכים מוגדרים ומכומתים. בני הקיבוצים והמתנחלים דומים זה לזה במטרותיהם: אוונגרד ההולך לפני החברה ומשפיע עמוקות על סדר יומה. בתנועת העבודה לא טרחו להסתיר את היומרה הזו, ואנשי רוח שונים של התנועה הקיבוצית האמינו שכך הוא סדרו של עולם: קומץ איכותי המאציל ממפעלו ומהגותו על העם כולו. תנועת ההתנחלות בחרה בסדר יום שלמרות ייחודו, הוא דומה לכך מאוד. אך בהבדל חשוב אחד: מבחן התוצאה. בעוד תנועת העבודה אכן עיצבה את דמותה של המדינה שבדרך, ובהמשך את פניה וזהותה של מדינת ישראל, הרי שבנידון דידן ניתן לקבוע לאחר שנות דור ומעלה שהתוצאה הפוכה לגמרי.

המתנחלים, שהעמידו דור שני רחב כמותית ומוצלח איכותית, נותרו מבחינה פוליטית שוליים שבשוליים. אף להישגי הציבור החרדי לא קרבו. מבחינת השפעה על סדר יומה של החברה הישראלית, הרי שלבד ממה שאילצו את החברה מבחינת העובדות בשטח, לטובה או לרעה, כל אחד לטעמו, הרי שלא הטביעו חותם תרבותי-רוחני מובהק שעיצב את פניה של החברה הישראלית. שפתם ומונחיהם זרים לאוזנו של הישראלי הממוצע. היחס אליהם נע בין כעס עמוק להערכה עמוקה, אך בשום אופן לא כאל מודל הניתן בכלל לחיקוי וליישום.

מצב זה, של פער בין הצלחות לכאורה לבין השפעה בפועל, הוליד כיווני חשיבה חדשים, שיואב שורק מייצג בכתיבתו את אחד מהם. אך פה חוזרת השאלה שבה פתחתי: אל מי הדברים מכוונים?  הציבור התורני לאומי עודנו דבק במודל המוכר והנוח, ואף שלשולחן ערוך המעודכן מאז ימי סבסטיה העליזים נוספה קריאתו של הרב יואל בן-נון להתנחל בלבבות, אין בו אוזן קשבת לתביעה למעורבות מוחלטת בחברה הכללית. ודאי שלא לערעור על יסודות האורתודוקסיה. הציבור הדתי מפיק כה הרבה מייחודיותו ונבדלותו, כך שרחוק היום שבו יכיר במחיר הכבד הנלווה לכך.

מי שבכל זאת חש שהמשך פעולה מתוך תודעה דיכוטומית הינו בעוכרינו, יקום ויעשה מעשה. יצטרף כאחד מן המניין לתנועה כללית, פוליטית או חברתית, עם כיפה או בלעדיה, ויפעל שם כשווה בין שווים. ייחודיותו כיוצא בית המדרש תבוא לידי ביטוי, ירצה או לא. אך לא יבוא כפטרון. לחלופין, לא יסיר את כיפתו ויעמוד בשער הציבור הדתי ויוכיחנו על שעודו דבק באורח חייו.

———————————————————————————————–

 כיצד מממשים? / אפרים אורן

השינוי המיוחל לא בא ולא יבוא בעקבות חזון כללי בלבד. דרושה אסטרטגיה מוכוונת עשייה, המכירה בתהליכי עומק איטיים ואינה מקבעת מראש את תוצאותיה  

אל ייבהל אדם וייסוג אחור משום מחשבה רבת ערך, אפילו אם יהיו בה לפי הנראה הפרזות גדולות, סוף כל סוף ימצא בה תמצית של טוב גדול ועצום, ולא עוד אלא שסופה להתקיים כולה (הרב קוק, קבצים מכתב יד קדשו, כרך א, ירושלים תשס"ו).

מזה כעשור וחצי אני עוקב אחרי מאמריו של שורק, בדרך כלל תוך הזדהות רבה עם עיקרי הדברים. כבר במאמריו הראשונים ב"נקודה" – "גם את התורה צריך לגאול", "האם הבורא הוא דתי?" – ששמם מעיד במידה רבה על תוכניהם הציע לנו שורק שידוד מערכות של המחשבה הדתית המקובלת ושל עולם ההלכה המוכר לנו. דבריו לפרטיהם – אך בעיקר הכלל העולה מתוכם – היו ועודם כמים קרים על נפש עייפה, עבורי ועבור לא-מעטים מבני דורי. אכן, מאמרו מפסח האחרון מביא את הדברים אל הקצה האחרון שלהם, ובו לא רק ביקורת על הקיים אלא הצעה קונקרטית – ושמא קונקרטית מדי – לסוג אחר של התנהלות יהודית-אמונית בעולם שלנו. הדברים הם בהחלט מרחיקי לכת, אך יש לומר שהם מתבקשים משיטתו כפי שנפרשה, כאמור, מעל במות רבות: "ואני נטעתיך שורק".

שורק מזכיר בדבריו את הרב קוק שקרא לביטול המחנות, אך ישנה אמירה חשובה יותר של הרב קוק, שנדפסה רק בשנים האחרונות, המשקפת בדיוק את הבעיה שעליה מצביע שורק: "מה שאין א-להים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות". נדירות ההתבטאויות הכל-כך חריפות של הרב קוק. הדת – כאשר רואים בה חזות הכול – איננה מקרבת אותנו אל הקב"ה, אלא מרחיקה אותנו חלילה מאיתו יתברך! "הא-לוהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההוויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל הוויה". ובלשון יואב שורק – גם ודווקא מתוך ההוויה ה'חולית'. וכך מסיים שם הרב קוק: "הא-לוהים הוא מתגלה מן הכול, מן הקודש ומן החול" (פנקס הדפים א', פסקה 20).

ובכל זאת, יש משהו מטריד דווקא באותה דריכה במקום. ב-15 השנים שבהן הדברים מתפרסמים בבמות שונות, עושה רושם שלא קרה כלום בנידון: לא בחברה הדתית, וגם לא בזו החילונית. אותן קריאות, כך אני חש, לא יצרו הד של ממש בקרב הציבור. מן העבר החילוני, תופעת קובי אוז, הבנאים וכדומה מוגדרת ובצדק על ידי שורק "יותר בגדר שירות ליחידים 'בלתי מזדהים' מאשר תקווה לאומית". ולגבי החברה הדתית, קיימת אותה 'תקרת זכוכית' שמונעת להתקדם הלאה. כל מי שיראה את תגובותיהם של רבנים, אף המגדירים עצמם כפתוחים לחידושים, להצעות מינוריות הרבה יותר משל שורק – יבין עד כמה כל שינוי נתפס עדיין כדבר בעייתי ומסוכן.

שאלתי אפוא היא איך מתרגמים את הרעיונות הללו, את הלוך המחשבה החשוב כל כך (הלכה) למעשה? איך משכנעים את הציבור הדתי שעליו לוותר על עמדת הכוח שלו, על הדרך הבטוחה בעיני רבים, על "העבודה הבלתי מסוכנת, אבל גם כן בלתי מועילה הרבה" (כלשון הרב קוק; פנקס הדפים ה', פסקה 21); וללכת אל הלא-נודע, לצאת לדרך חדשה? איך סוחפים ציבור חילוני מוביל ומשמעותי "לקחת אחריות" על היהדות, ולהמשיך את מפעלם של אחד-העם, ביאליק ובובר? שכן מה שקיים כיום רחוק מליצור מסה קריטית שתוכל להתמודד באווירת "הישרדות", "האח הגדול" וכדומה שהולכת ומשתלטת על החברה הישראלית (ב"מיני ישראל", שבו ביקרתי לאחרונה, יש כבר דגם של "בית האח הגדול"!).

דרושה דרך ליישום

חילקתי אפוא את ביקורתי לשלוש נקודות:

ראשית, ייאמר כך: אי אפשר להסתפק בחזון כללי בלבד. יש ליצור אסטרטגיה (ואפילו טקטיקה) שתיישם אותו במציאות. מיהם הגייסות שייצרו את השינוי המיוחל? כיצד הם (אנחנו) מתארגנים? עם מי לשתף פעולה וכיצד? יש להתייחס גם לשאלת התכנים – ועל כך בהמשך – אבל ראשית, כיצד משכנעים אנשים? כיצד המהלך שאתה משוכנע בו תופס תאוצה והופך לנחלת רבים? מקימים בית מדרש? כנסים? כנראה שכתיבת מאמרים בעיתון לא מספיקה!

אמנם בחלק מן הדברים אכן יכול כל אחד להכריע לעצמו, לנהוג כהדרכת ר' אלעזר בן עזריה: "עשה אזנך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע דברי אוסרים ודברי מתירים וכו'" (חגיגה דף ג) ולקחת את אחריות ההכרעה על עצמו. ואולם, מעבר לכך שלא כל אחד מיומן ומעוניין להכריע בכל נושא ועניין, פעמים הרבה הדברים דורשים מהלך ציבורי יותר רחב.

כדוגמה מינורית ביותר אביא את מאמציי שלי ללמוד וללמד את התורה על דרך הפשט, לפני שמובאים כל המדרשים הנהירים יותר ופחות ואף המוזרים ביותר. דא-עקא, בשביל שילדיי שלי ילמדו בדרך הפשט, עליי לחנך את הגננות ואת המורים שלהם לכתוב ספרי ילדים חדשים וכדומה – צעד שהוא בלתי אפשרי. גם מאמציי הרבים מאוד לגמול אותם מההתמכרות לדרש אינם פשוטים, שכן הם עלולים להביא להבנה של זלזול בחז"ל או במערכת החינוך – דבר בעייתי בפני עצמו. כך יש לומר כמובן על שינוי הרגלי תפילה וברכות, ועל עוד דוגמאות שנידונו במאמר. כדי לשנות את נורמות הצניעות בעם לא די בקומץ שומרי מצוות נטולי כיפה שיסתובבו בחוף המעורב.

שנית, יש להעיר על הרצון המובע במאמר ללכת על כל הקופה כאחת. לטעמי, שינוי משמעותי כמוהו כגאולה, המגיעה קמעא קמעא. יש להתחיל מתחום מסוים – ומשם להתקדם הלאה. אם שורק משתמש בביטוי 'תקרת זכוכית' הרי שזו נפרצה בדוגמאות מן העבר (נשים, מזרחיים וכדומה) טיפין טיפין: עוד תקדים בצבא או באוניברסיטה, עוד פסיקה של בית משפט במקרה פרטי וכן הלאה. כך גם בעניין שלנו: יש לחשוב על תחום אחד או שניים שבהם ניתן ליצור שינוי ולהתחיל לעסוק בו באינטנסיביות, ולהמשיך משם הלאה. התחומים שבין אדם לחברו, כריבית, צדקה, יחסי עובד-מעביד ועוד נוחים לשם התחלה – הנורמות ההלכתיות בהם פחות מקובעות, שיתוף הפעולה עם הציבור החילוני הוא טבעי ומתבקש, ולבסוף: "ציון במשפט תיפדה" – הבסיס לגאולה הוא הצדק החברתי, תחום הזקוק ביותר לתיקון בחברה הישראלית (יותר קריטי לדאוג למיגור הסחר בנשים מאשר להליכת נשים למקווה לאחר שבעה נקיים או לפניהם).

בכל תחום שכזה יש לקבל החלטות מפורטות ולמצוא דרכים ליישום שלהן. אין שום טעם להמשיך לכתוב חזונות אם לא מוצאים כלים לממש אותם. גם הרצל – הסופר והמחזאי – הודה שלא פרסום מאמריו וספריו היה העיקר, אלא דווקא בבזל – בקונגרס המתוכנן לפרטי פרטים (עד לרמת העניבה והצילנדר) – יוסדה מדינת היהודים.

סוף לא ידוע

שלישית, לא ניתן להחליט מראש כיצד ייראו הדברים בסופו של התהליך. ניתן להצביע על מגמות, על רעיונות, לשלב דוגמאות קונקרטיות, אך בוודאי לא לקבוע כי כך יהיה או כך ראוי שיהיה. אם כבר ידוע מה יהיו תוצאות המהלך, אין צורך ללכת בכל התהליך של בירור עמדות ושיתוף פעולה בין צדדים שונים בעם וכו' – הרי המסקנה כבר כתובה ועומדת. בנוסף, "תשועה ברוב יועץ". חשיבה של אדם אחד איננה מספיקה. אני רואה עצמי כנמנה על תומכי המהלך, אך ממש לא מסכים לכל הסעיפים המפורטים.

דברי שורק על הברכות יכולים להוות דוגמה טובה. בעקבות ביקורתו על עולם הברכות של ימינו, שהובעה בעבר בפירוט ובכישרון רב (וכן על סמך דברים נוספים שטרם ראו אור בכתב) מציע שורק: "לגבי ברכות הנהנין. אנשים קדושים ופרושים… יקפידו שלא להכניס דבר לפיהם בלי לברך בנחת ובכוונה; כל השאר יותירו את הברכות להזדמנויות שבהן האכילה עומדת במרכז, כמו סעודות חג או אירועים – ולכל עת שבה מתאים להם לברך". אך ניתן מאותן נקודות מוצא עצמן, של חשיבות החיבור בין עולם החולין לעולם הקודש, להציע דווקא כיוון הפוך לחלוטין, והוא להרחיב את מעגלי הברכות גם על אירועים חברתיים, על פגישות עסקיות, על הלחנת מוזיקה והקלטה באולפן, על טיול, על הצלחה בבחינה ועל כל "שמחות קטנות של יום חולין", מהתינוקות שיודעים פתאום ללכת, ועד ללב שפועם בקצב רגיל. יש מאגר לא מנוצל של ברכות בדברי רבותינו, ואם יש צורך נוסיף עליהם כהם אלף פעמים.

הלא כך קובעת המשנה האחרונה (!) במסכת ברכות: "וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם". ידוע כי סמכו בכך על דברי בועז לקוצריו, אך יושם לב גם לדיבור הטבעי והזורם המופיע במגילת רות, ברכות (וקללות) בשם ה' המפורש יוצאות מפי גיבורי המגילה, העם שבשדות ויושבי השער, על ימין ועל שמאל. השיבה אל הארץ יכולה וצריכה להיות גם שיבה לעולם של ברכות הארץ הטובה אשר ה' א-לוהינו נותן לנו.   

דווקא החשיבה ה'חולית' ששורק מדבר עליה יכולה להיות לנו מקור בלתי נדלה לברכות, לאיחולים מרוממים ולקישור בין ארץ לשמים בכל תחום מתחומי חיינו. ראו למשל את טקסי הזיכרון רבי המשמעות, עמוקי התוכן, המקוריים והמרגשים, ביום הזיכרון וביום השואה, בבתי הספר ובקהילות רבות (ולעומתם מה דלה לצערנו המשמעות הפנימית מבחינתנו של תפילת "יזכור" שאנו אומרים בבית הכנסת). אם נעז לקחת את כוונת חז"ל צעד אחד קדימה, "הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר" (תנחומא בובר וזאת הברכה ז) – נוכל להפוך את חיינו למבורכים יותר ולברוכים יותר.

דוגמה זו באה גם ללמד על כלל קביעותיו של שורק, מהמכנסיים וטומאת הנידה, דרך שינוי התפילות (לאיזו מטבע בדיוק?) ועד ליחס לירושלים וללוח העברי (אולי דווקא לחזור ללוח שראשיתו בניסן? ומה לגבי מניין השנים למדינת ישראל?) וכן הלאה – הדברים צריכים להתברר עוד ועוד, כל עניין ועניין לגופו. לפני שהבירור הזה נעשה, עם כמה שיותר שותפים בעם ישראל, בארץ ובתפוצות, לא נוכל לדעת להיכן יובילו הדברים. אכן, כשורק גם אני חש שזוהי הרפתקת חיינו. נפלה בחלקנו הזכות ללכת את הצעדים הראשונים בדרך החשובה כל כך. לאן נמשכת המסילה? לאן הולכת התפילה? – הורנו ה' דרכך ונחנו באורח מישור!

———————————————————————————————–

 לא צריכים חותמת מהדתיים / עינת טלמון

דרוש שינוי מעמיק בחברה הדתית כדי להגיע למצב האידיאלי הנידון, ולעת עתה הדבר גדול עליה. והציבור הלא-דתי? הוא אינו זקוק להכרה הדתית ומעצב כבר את יהדותו

אני מניחה שברור גם ליואב שורק שהמצב האידילי המתואר במאמרו ככל הנראה לא יתרחש בזמן הקרוב (לפחות לא להלכה), משום שעל מנת לאפשר אותו על חלק מהמגזר לעבור מהפך מחשבתי שמצוי לעניות דעתי מעבר לכוחותיו בשלב זה. המהפך כפי שאני רואה זאת כולל לפחות את היסודות הבאים:

(א) בירור נוקב וכן באשר למשמעותה ומקומה של התורה שבעל פה. אמנם גם אלה שמעניקים לה את הפירוש השמרני ביותר מיישמים באורח חייהם שינויים וסטיות הכרחיות ממנה, אך הם עושים זאת  במיאוס מסוים ומשתמשים במילת הקסם "בדיעבד" כדי להכשיר את שרץ המודרניות.

ה"בדיעבד" הזה ששורק היה רוצה להפוך ל"מלכתחילה" מאפשר לכמה רבנים לחיות פחות או יותר בשלום עם התפתחויות מסוימות, אך סופו שהוא מכרסם בכבודה של ההלכה. שכן במקום שישבו חכמים ויתאימו אותה לזמן ולמקום (כפי שעשו רבים לפניהם ואיש לא כינה אותם רפורמים, וגם אם כן – בסופו של דבר חלקם הגדול מצא את דרכו לחיק הקונצנזוס) הם יושבים על המדוכה בחיפוש אחר מסלולים "עוקפים".

(ב) צורת חשיבה נוספת שיש לנטוש על מנת לחולל את השינוי המדובר היא ש"כל המחמיר תבוא עליו הברכה". גם פה נדרש בירור נוקב כדי לענות על שאלת תם – מדוע בעצם? מדוע תבוא על המחמיר הברכה? על שהוא מוציא את עיני חברו בהקפדתו על מצה שמורה או על אתרוג מהודר במיוחד?

התפיסה הזו מגלמת בתוכה התנשאות על הזולת המחמיר פחות ומשם הדרך לשיפוטיות קצרה.  ואם ללכת רחוק יותר, ההחמרות, שמשום מה מושתתות יותר על המצוות שבין אדם למקום, איכשהו גורמות לעושיהן להזניח מצוות אחרות שיש להדר בהן. מעניין מה במנגנון האינהרנטי של ההלכה ושל נפש האדם גורם להחמרה, שגובלת לא פעם באובססיה, שעלולה במקרים קיצוניים להפוך למחלת נפש של ממש. כן, גם קולקטיבית.

מהפכת צניעות

 (ג) ומהיחס למחמירים אני מגיעה לנקודה הבאה שדורשת לשיטתי שינוי מעמיק: דרושה בקרב הציבור הדתי מהפכת צניעות. אלא שב"הפוך על הפוך". ההחמרה המוכרת ביחס לצניעות היא למעשה עיסוק בעריות במסווה של צניעות. הגדיל לעשות אותו רב שמעל גבי דפי 'מקור ראשון' השווה את גופה של האישה לאגס ומכאן היו לו מסקנות מהותניות מעניינות.

אך לא רק בעיסוק היתר באורך השרוול, בשירת נשים וביתר הדברים שתורמים לאירוטיזציה לא בריאה של המרחב הציבורי יש משום חוסר צניעות; גם באקט הגדלת הכיפה והארכת הציציות והפאות יש משום חוסר צניעות משווע.

כשם שלא יעלה על דעתו של מחמיר לעשות עם רעייתו בפומבי כל מחווה שמסגירה את האינטימיות והאהבה שביניהם משום שיש דברים שהצנעה יפה להם, גם האהבה והמחויבות כלפי בורא עולם צריכות להיעשות בהכנעה ובצנעה. לבוש שזועק על האהבה הזאת יש בו משהו מתריס ומאוד לא צנוע.

מכאן הערכתי להחלטה של הסרת הכיפה. הלוואי שיהיו עוד רבים שישמרו את אמונתם לעצמם ו"יבלבלו את האויב" כך שלא יוכל לדחוס אותם לנישה של "הדתי המקצועי".

ויכוח פנים מגזרי

כ'חוֹלית' הנמצאת בבירור מתמיד של זהותה היהודית אני שמחה על מהפכה אחרת, שקורמת עור וגידים. ככל שהיא מתקדמת היא צובעת באפור את המהפכה ששורק חולם עליה ודוחקת אותה פעם נוספת לחיק הוויכוח האורתודוקסי הפנימי. מדובר בקיומם של בתי מדרש חילוניים או מעורבים, בבתי הספר תל"י או המשלבים, בפריחה מסוימת בתנועות המסורתית והרפורמית (ששתיהן מגישות בארץ גרסה הרבה יותר רכה מגרסאותיהן בחו"ל), בבתי כנסת בסגנון שירה חדשה בירושלים, ובעוד ועוד יוזמות שרבים מכירים.

אלה, אם יורשה לי, הם הישגים הרבה יותר משמעותיים בהשוואה לכמה מההתרחשויות הפנים-אורתודוקסיות שנתפסות כהישג כמו למשל קריאת המגילה לנשים, אקט שאין בו אפילו קצה התקדמות לעבר שוויון, ושלמעשה רק מקבע את ההפרדה בין המינים ומעמיק את "אחרותה" ואת מיניותה של האישה.

כל התופעות האלו מתרחשות במקביל וללא שום קשר לוויכוח האורתודוקסי הפנימי שיש צורך להימנות על קוראי העיתון כדי לעמוד עליו. המהפכה הזאת גם ללא ספק מאתגרת עבור הציבור הדתי ומנהיגיו. החילוני כבר אינו תינוק שנשבה, אלא חולי עם מטען יהודי ואולי מהמפגש הזה תצא הבשורה.

בעודכם עסוקים ביניכם לבין עצמכם מעל דפי מקור ראשון בשאלות הרות גורל בהתפלמסות על הספר תורת המלך (שעצם העיסוק בו הוא ביזיון, גם אם המסקנות בגנותו נחרצות), האם גיור מתוך רצון להקים בית בישראל "נחשב" או כיצד להתייחס להומוסקסואלים, הציבור הלא אורתודוקסי פתר מזמן את השאלות הללו. ביחס לגיור, למשל, בעודכם נתלים על דמויות כמו הרב אמסלם (שכבודו במקומו מונח), החברה הישראלית מצאה מסלול עוקף רבנות לקבל לחיקה החם אנשים שרוצים לקשור את גורלם בגורל עמנו ושכנות כוונותיהם מועמדת תדיר בספק על ידי הממסד הרבני.

———————————————————————————————–

לא זו הדרך / הלל אפלבאום

הפיכת היהדות לדרך החיים של כלל העם היא יעד ראוי, ואין כמו הציונות הדתית להוביל מהלך זה, אך הדרך איננה בדלדול התורה כי אם בהעצמתה ובהרחבתה

אשאיר לתלמידי החכמים לכתוב על רעיונותיו של יואב שורק לגבי רפורמות בדת. אינני מצליח להבין מדוע מאבק בסחר בנשים תלוי בביטול שבעה נקיים, אולי תלמידי החכמים יצליחו.

אשאיר להיסטוריונים להראות שרעיונות כאלו כבר עלו בהיסטוריה של עמנו. קיום מצות בהתנדבות מזכיר כיתות בנות אלפי שנים וגם השקפות של רפורמיסטים מודרניים יותר כאלו ואחרים.

אשאיר לחכמי מחשבת ישראל לדון בשאלה אם אין ברעיון של שמירת מצוות בהתנדבות משום עבודת העצמי ולא עבודת ה'.

נביאים אולי ייטלו את המשימה לשער האם יש סיכוי שהתורה ונושאיה 'יוותרו' על קיום תורה ומצוות כמודל הקביל היחיד לאורח חיים יהודי.

אינני יודע למי להשאיר את הדיון בבלבול הסמנטי שעושה יואב שורק בין האורתודוקסיה, מעשי ידי תלמידי הרש"ר הירש, ובין שמירת התורה והמצוות שבה הוא מנסה לכרסם. אלו שני נושאים נפרדים והערבוב שנוצר מהם במאמר מקשה מאוד על הבנת דעת הכותב.

ברשות הקוראים אתייחס רק לצד החברתי של דבריו של שורק דווקא מתוך הנקודה שעמה אני מסכים בכל לב – הציונות הדתית מהווה התקווה הגדולה של החברה הישראלית. ברצוני רק להעיר על המשך דבריו.

התפיסה האותנטית

נקדים. היותה של הציונות הדתית תנועה דתית משמעה – מעבר להיבט האישי של שמירת תורה ומצוות – מחויבות לבחינת היעדים הלאומיים ממבט דתי ותורני, מבט שיוצא מתוך המקורות אל המציאות, שאלותיה וקשייה. כל מהותה של הציונות הדתית היא אנטי-תזה לסטטיות החברתית-הלכתית שבאה לידי ביטוי בעיקר בחברה החרדית.

יש מי שרוצה לראות בתפיסה החרדית את האותנטיות הדתית מחד ובתפיסה הציונית החילונית את האותנטיות הלאומית. בין שתי תפיסות אלו נעה לדעתו הציונות הדתית כמטוטלת רצוא ושוב. זוהי ראייה שגויה. אליבא דהוגי הציונות הדתית, זוהי התפיסה האותנטית היחידה. כל השאר, חרדים לא ציונים או ציונים לא דתיים, בחרו מתוך התפיסה הכוללת חלקים נבחרים לפי טעמם והשקפתם.

אם נעשה שימוש בלשונו של יואב שורק נכתוב כך:

הציונות הדתית אמונה על חזון התחדשות העם בארצו, התחדשות הכרוכה מיניה וביה בהתייחסות תורנית למציאות של חברת עם השב אל הקיום החומרי וההיסטורי בארצו אחרי גלות ארוכה. ואכן, המודל של הציונות הדתית, מודל של יהדות הנאמנת למסורת ההלכתית ובמסגרתה ומכוחה פתוחה לעולם הרחב, הוא המודל היחיד המסוגל למשוך את המדינה כלפי מעלה, כלפי ייעודה הקדמון להיות מקומו הישן-חדש של העם, מקום שבו יוכל לשוב אל מקומו הייחודי בקרב עמי העולם, מקום שבו תוגשם מטרת הציונות המודרנית לתקומה לאומית, ריבונות ותחייה רוחנית, לא כהעתק חיוור של מדינות אחרות ותרבויות זרות אלא כהמשך חי ובועט של המדינות העבריות שהתקיימו בארץ ישראל בזמן מן הזמנים ושל המורשת הרוחנית והדתית שהתפתחה במשך אלפי שנים.

היכן טעינו?

היכן נכשלה הציונות הדתית? דומני שאפשר לסמן מספר תחומים:

א.      הכישלון האידיאולוגי. היעדרה של משנה פוליטית במובן הרחב מונע מהציונות הדתית לפרוץ את תקרת הזכוכית של ההנהגה. ישנו מחסור גדול הן בהגות והן בהצעות מעשיות בכל הקשור לניהול מדינה יהודית מודרנית על פי עקרונות תורניים. כל דיון כזה ייתפס כ'הלכתא דמשיחא'. בשנותיה הראשונות של המדינה עוד עסקו בעניין, אולם עם הזמן התבדר הדיון וכמעט נעלם. יש פה ושם יוצאים מן הכלל כמו ספרו של הרב נפתלי בר אילן 'משטר ומדינה בישראל על פי התורה' או זה של השופט ד"ר גרשון גרמן 'מלך ישראל'. גם השנתון 'תחומין' התיימר להמשיך את מפעל 'התורה והמדינה' ברוח דבריו של הרב ישראלי: "התורה והמדינה צמודים הם בידינו, אנו רואים לא רק כאפשרי, אלא גם כהכרחי את שילובם זה בזה, לא רק כ'הלכתא למשיחא' אלא כתוכנית פעולה בשבילנו, בשביל תקופתנו" (מצוטט בהקדמה לכרך א' של תחומין).

אולם כל אלו אינם אלא כקומץ שאינו משביע את הארי. חסר עד מאוד גוף תורני-אקדמי שכל כולו מוקדש לבירור התוכנית המעשית של הציונות הדתית לניהול מדינה בכל היבטיה הרבים.

ב.      הכישלון החברתי (תוצאה מהסעיף הקודם). הציונות הדתית לא מצליחה להנחיל את חזונה (כדלהלן) אפילו לדור ההמשך שלה. בלבול השקפתי מאפיין גם את ההנהגה (כולל רבנים, מחנכים ופוליטיקאים). מודלים משונים של סגירוּת, עמדות אנטי-ממלכתיות מחד או אנטי הלכתיות מאידך מופיעים בשולי המחנה וגורמים לבלבול גדול.

ג.       הכישלון הפוליטי (תוצאה משני הסעיפים הקודמים). מוסף 'שבת' אינו המקום לדיון שכזה. בקצירת האומר נאמר שכל עוד תיתפס הציונות הדתית כסקטור חברתי, היא לא תצליח להתרומם ובניה יתפזרו בין מפלגות שונות ('ליכודניק בן דת משה'). רק ההבנה שהציונות הדתית היא אידיאה בפני עצמה, אידיאה המבקשת להנהיג את המדינה לאורם של עקרונות שונים ומובחנים, צריכה, ראויה ויכולה להגשים את הייעוד הלאומי של הציונות הדתית.

לצאת מן הגטו

נחזור לדיון הכמו-מעשי של יואב שורק. היעדים שהוא מסמן ובראשם הפיכת היהדות להיות דרך החיים של העם כולו נראים ראויים ביותר, אבל הדרך אליהם שגויה בתכלית. אכן, הציונות הדתית, הפתוחה אל כלל הציבור, היא זו שצריכה להוביל – בין השאר באמצעות הדוגמה הציבורית – אל עבר יעד זה. אך דבר זה לא ייעשה במחיר של דלדול התורה והפיכתה למשהו משני, ונתון לבחירה אישית ומקומית בזמן ובמרחב.

ההפך הוא הנכון. יש להראות שההשקפה התורנית יכולה להכיל את המדינה ואת החברה המודרנית, ושהתנהלות על פי ההלכה איננה מגבילה את האדם המדיני, גם בעולם ליברלי.

כמובן, בכל שלבי הביניים עד להגשמת החזון ראוי לה לציונות הדתית (הן זו האידיאית והן זו החברתית) לצאת מן הגטו החברתי שבה היא מתקיימת אל המרחב הכלל ישראלי, להיות מודל לחיקוי ולהשפיע. ואולי בעצם הציונות הדתית כבר מזמן לא נמצאת בגטו ההוא?

———————————————————————————————–

 דתל"שים בעל כורחם / מורדי מילר

היציאה לרחוב הישראלי והורדת חומת הזהות אינן נובעות מרצון להתנתק מן העולם הדתי אלא מהכרח כן להתערב בתרבות הישראלית. רבים מוגדרים 'דתל"שים' אף שהם לגמרי בפנים

לא קשה לשער כי דבריו של יואב שורק יגררו אחריהם מטח של תגובות נוקבות אשר ברובן ישללו וישרשו את הצעותיו. במאמר זה אבקש להאיר זווית אחת שהיא, להבנתי, פועל יוצא ממאמרו של שורק. שורק עסק בציבור ישראלי עצום המחובר ליהדות, אך לא בהכרח לדתיות כפי שנהוג להגדירה כיום. ברצוני להתמקד, לאור מאמרו, באחת הקבוצות היהודיות; לא באותם הבאים מבתים חילוניים אך קרובים בלִבם לזהות יהודית, אלא דווקא לאלו הבאים מבתים דתיים אך ממאנים, שלא כבעבר, לחוש מנותקים.

לא סמל דת

מבקש אני כנות. שורק כתב: "המצב הנוכחי נוח לרבנים, נוח למחנכים, נוח למי שרוצה לשמור מצוות עם אנשים כמוהו". אך הכנות דורשת ראייה נכוחה של המצוי גם אם אינו תמיד הרצוי.

אני וחברים רבים שבשמם אני דובר, שלמדנו בישיבות תיכוניות ובישיבות הסדר (מיעוטנו ב"גבוהות" וב"מכינות"), ניצבים כעת בראשית שנות העשרים שלנו. יצאנו כבר, לפחות חלקית, את דלתות החברה הדתית לאומית ההומוגנית, מי בצבא ומי בקרוב באוניברסיטה, ואנו חווים תחושות דומות בנוגע לחברה ולאופי החיים הדתיים, איש איש בדרכו הוא ולפום דרגא דיליה.

שאל אותי חבר לא מכבר: מורדי, מה קורה לכל אותם חברים מהישיבה שהיו כל כך "דוסים", ופתאום, פתאום הכיפות קטנות להן, הדיבור נעשה שונה, והלבוש. איך רבים כל כך השתנו? אותי העובדה הזאת לא מפתיעה כלל ועיקר, ומבחינתי היא מסמלת את התהליך הטבעי שאנו עוברים, התהליך ששורק מבקש להכיר בו באופן מושכל טרם יקרה מאליו ולא בהכרח באופן האידיאלי.

ארחיב: השכל הישר והתחושה הפשוטה, כפי שהגדיר שורק, קוראים לחיים; לשותפות עם הרחוב הישראלי. ובהקשר זה "חובשי הכיפה הם סוג של דתיים מקצועיים… כך תופסים אותם מבחוץ". מי ששוב אינו חי או נמצא רוב זמנו בחברה דתית לאומית – בעבודה דתית, במחלקת בני"ש או בכל מסגרת דתית אחרת – עומד מול "דילמת הכיפה". בעבור אנשים מבוגרים ונשואים הורדת הכיפה היא כמעט בלתי אפשרית, ואילו עבור הצעירים יותר, עם כל הקושי והמחיר החברתי הכרוך בדבר, היא סבירה בהרבה.

וכאן מגיעה הנקודה המרכזית: הורדת הכיפה כן, נטישת הדת לא. הורדת הכיפה משום שרבים מבינים כי בין אם טוב הדבר ובין אם לא, חובש הכיפה הופך לסוג של 'מיני' רב בעיני הציבור, לסוג של סמל דת. עבור אלו המבקשים להשפיע, או עבור אלו שהדת בתקופה המסוימת של חייהם מרכזית ומעסיקה, הסטטוס הזה יתקבל בברכה, בעוד עבור רבים אחרים תהווה הכיפה מכשול מיותר. לא מכשול בדרך אל העולם החילוני לכל פרטיו ודקדוקיו, אלא אל העולם בכלל, אל הישראליות, אל הפשטות. לכל אלה נוספת הידיעה המרעישה (שאותה מכיר היטב כל אדם דתי) שלפיה הכיפה היא לא יותר ממנהג שהשתרש לאורך שנות הגלות. וכעת נותרת התהייה: האם אכן במדינת ישראל, ברחוב יהודי, יש צורך בהפרדות הללו? בסממן הזה שכבר מזמן אינו מצביע על כלל המזוהים עם היהדות? שכבר מזמן אינו מצביע על אלו הרבים והולכים אשר "לעולם אינך יודע" את שבלִבם ובמחשבותיהם? 

דתיים לפעמים

כיום, כפי שתיאר שורק, מי שמתנתק מהכיפה, מי שכבר אינו מקפיד להתפלל בכל יום ומי שחש בנוח עם בגדים פחות ישיבתיים ויותר מודרניים, מי שהולך בזמנו הפנוי לראות סרט תחת לימוד בחברותא, לשמוע מוזיקה תחת קריאת מאמר תורני, נדחק בעל כורחו אל מחוץ לחברה הדתית. מדוע? כי ההגדרות ברורות. חרד"ל – מה טוב, לייט – יהיה בסדר, אך מעבר לכך, גם אם החיים שבחרת כוללים תפילה רק מפעם לפעם ואינך מחויב לחלוטין לפרטי ההלכה, על אף שאתה מקפיד על כשרות (אמנם לא בד"ץ) וחש קשר עמוק ליהדות – אינך דתי. וכך, רבים שהיו יכולים להיחשב חלק מוגדרים עם הורדת הכיפה כדתל"שים. ואני אומר: דתל"שים בעל כורחם.

בספרות הדתל"שים של בני הדור הקודם, ילידי שנות השבעים והשמונים, עולות תחושות של כעס וזניחת הדת מוסברת בסיבות שכיום נראות לנו תמוהות: סתירה בין תורה ומדע, היחס למיעוטים, מעמד האישה ועוד. כיום ברור לכול כי התשובות טובות לא פחות מהשאלות והן נותנות מענה המתיישב על הלב. כיום מי שנוטה שמאלה במפה הפוליטית יכול להשתייך לישיבות הנחשבות פתוחות יותר ועל פי רוב גם שמאליות יותר. הוא יכול להשתייך לשמאל הדתי ולדקדק בקלה כבחמורה, ולמצוא תשובות מספקות בעניין מעמד האישה בהלכה, שזוכה לעדנה בהגות התורנית בת זמננו (דוגמה עדכנית: מאמרו של יונתן גרשון בכתב העת 'אקדמות' האחרון העוסק בצירוף נשים לזימון). כללו של דבר: כיום הנטישה אינה נטישה והפניית עורף לתורה או ליהדות, אלא בעיקר לאורח החיים הדקדקני שנוצר בחברה.

הרב שרלו, באחת משיחותיו, טען גם הוא טענה דומה ואמר כי כיום התופעה המרכזית היא פחות תופעה של דתל"שים ויותר תופעה של דתל"פים: דתי לפעמים. ואני אומר, בעקבות מאמרו של שורק: לא עוד דתל"פים אלא דתיים לגיטימיים, זאת עם ביטול ההגדרות הנוקשות המוציאות מחוץ לגדר כל מי שאינו עומד בתקן ההלכתי המקובל; הגדרות שאינן מתחשבות באלו המזוהים עם היהדות בכל נימי נפשם, ועוברים בעל כורחם להיות "לשעבר" בשל חוסר הרצון לצרפם למחנה אשר מבקש לחזק את היסוד החשוב באמת: דמותה היהודית של המדינה.

שיח ישראלי

כאמור, בין אם מדובר בהסרת הכיפה לאחר מפגש עם הרחוב הישראלי מתוך רצון להיות שותף מבלי להיות מתויג ולשאת דגלים דתיים למיניהם בכל צעד ושעל, ובין אם הכיפה נשארת מחוסר מוכנות נפשית לשלם את המחיר החברתי (ורבים הם אנשי ה"כיפה בכיס" לשעת הצורך ההולכים עם כיפה לסירוגין), איננו עסוקים בניתוק ובניכור אלא בשייכות עמוקה, באמונה בה', בשיח עמו בעתות משבר ושמחה, אך יחד עם זאת ברצון עז לחיים, ובתחושה עמוקה כי אורח החיים הקודם אינו נכון; כי מעגל החיים הדורש ריכוז דתי בכל מעשה ורגע אינו בריא לכולם. יתרה מכך: ייתכן שאינו בריא בשלבים מסוימים בחיים עבור אנשים מסוימים. האם לא ניתן להכיר בכך?

כפי שכתב שורק, הסרת ההגדרות הקיימות כיום תהפוך את השיח משיח על יהדות "בין החוץ לפנים" ל"חלק מהשיח הפנימי", קרי: משיח של "הדתיים" מול "החילונים", שבו פעמים רבות תגבר ידם של החילונים – וגם אם לא, ייווצר מצב של דווקא או של רטינה והתמרמרות כנגד הדת כולה – לשיח פנימי של ישראלי מול ישראלי, או שמא נאמר: ישראלי עם ישראלי. ובאנלוגיה לעולם הדתי: משיח בין רבנים מישיבות שונות ומתנגדות לשיח בין שני רבנים מאותה הישיבה. האחרון נותן פתח גדול יותר להקשבה, מפחית מתחים ונובע מתוך היכרות אישית. הביצורים הדתיים כיום אינם טובים לשיח היהודי הציבורי, כי הם מותירים אותו בידי ה"הם", ה"דוסים".

האם החברה המכונה כיום "דתית לאומית" תהפוך למודרנית יותר ומקפידה פחות? לא. כפי שהציע שורק, בתי הכנסת ובתי המדרש ימשיכו תמידים כסדרם בעוז, אלא שהפעם תהיה הבנה שלצד אורח החיים הבלתי מתפשר של רבנים, תלמידי ישיבה ואנשים המצויים בשלב דתי יותר בחייהם, ישנם גם מי שזקוקים למרווח גדול יותר בשל אופיים או בשל בחירתם האישית. גם אם אין הסכמה לגבי הכרעתם, ניתן יהיה לעמוד לצידם בתור גוף ישראלי גדול בעל גבולות רחבים ביותר המייצג את נאמני המסורת והזהות היהודית, כנגד המבקשים למחוק את הסממנים היהודיים ולטשטש את ייחודה של מדינת ישראל. ניתן יהיה לחיות יחד כחברה אחת בעלת גוונים רבים, שתעמוד תחת דגל היהדות. במלחמת התרבות "בין זהות מובהקת להתבוללות במרחב המערבי… בעת שייפתח המודל הדתי, היא תוכרע במהרה לטובת הזהות היהודית – היא תוכרע לטובה אבל לא בהכרח למקום דתי".

———————————————————————————————–

 ישנם שלא נולדו להאמין / יאיר טיקטין

על סמך תורתו של ר' צדוק הכהן, ניתן כיום להכיר בחברה לא מאמינה משום שכנראה לכך נועדה. ייתכן שיש כאלה שמשימתם עלי אדמות היא משימה שונה מקיום תורה ומצוות

במרכז מאמרו של שורק עומד הרעיון של קבלה לכתחילאית של האופציה להיות יהודי חילוני. על עניין זה ברצוני להעיר הערה מתוך עיון בכתביו של רבי צדוק הכהן מלובלין (עם מעט "נגיעות" של 'מורה הנבוכים').

האדם הלא מושגח

בספרו 'רסיסי לילה' כותב ר' צדוק כך:

כי כפי שורשם כך הם כל עניינם, כדרך שאמרו (סנהדרין צ ע"א) 'הוא כפר בתחיית המתים לפיכך אין לו חלק בתחיית המתים'. וזהו מצד הבחירה, ומצד הידיעה הוא בהיפך, שמי שאין לו חלק בתחיית המתים הוא כופר בתחיית המתים (רסיסי לילה אות יח).

על פי הגמרא בסנהדרין אדם שלא מאמין בתחיית המתים לא יזכה לקום לתחייה באחרית הימים, אך ר' צדוק מגלה לנו שבַּשורש הדבר הפוך – אותו אדם מראש לא אמור לקום בתחיית המתים ולכן הוא כופר בה. לכן, כאשר אדם זה אומר שאין תחיית המתים הוא לא משקר, שהרי מבחינתו באמת אין תחיית המתים. עצמותיו זועקות את האמת האותנטית שלהן, שמבחינתן אין ולא תהיה תחייה לאחר המוות.

לעניות דעתי ניתן לקחת את דבריו של ר' צדוק צעד אחד נוסף, אל המשוגע הניטשאי שצועק על דבר מות הא-לוהים או אל "סתם" אדם שבוחר לא להאמין. בפשט – הוא לא מאמין בא-ל ולכן גם הא-ל לא מאמין בו ולא משגיח עליו (כפי שמשתמע מדברי הרמב"ם המפורסמים ב'מורה הנבוכים' חלק שלישי פרק נ"א בהערה: "כאשר תרוקן את מחשבתך מן הא-ל… (הרי) כבר קטעת את הקשר אשר בינך ובין הא-ל. אז אין אתה עִמו וכן אין הוא עִמך!"). אך בשורש העניין ייתכן שהסדר הוא הפוך – על אדם זה אין השגחה א-לוהית ולכן הוא לא מאמין בא-ל. כלומר, אדם מעין זה שאומר "אין א-לוהים" לא אומר דבר שקר, שהרי "באמת" אין לו א-לוהים – אין עליו השגחה! 

מעבר למקורות בדברי ר' צדוק והרמב"ם, דומה שניתן לראות דברים אלו גם במציאות. למי מאיתנו אין חבר או חברה שבאמת רצו להאמין בא-לוהים, שבאמת ניסו "להתחבר" וללמוד בישיבה או מדרשה, אך הדברים פשוט לא מתאימים להם? על אף האמונה הפשוטה שהתורה מתאימה לכ-ו-ל-ם, ייתכן שיש כאלה שמשימתם עלי אדמות היא משימה שונה. בדחילו ורחימו אני מעוניין להשוות את 'האדם הלא מושגח' לאדם שנולד עם נטיות הומוסקסואליות. ייתכן שהוא היה רוצה להקים משפחה הטרוסקסואלית, אך הנטיות שלו והאותנטיות שלו מושכות אותו בעל כורחו לכיוונים אחרים. ואולי על מקרים מעין אלו אמר דוד המלך: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד א-להים אחרים" (שמואל א כו, יט).

ראוי לציין כי יחס זה לחברה היהודית הלא-הלכתית שונה במהותו מיחס בסגנון "תינוק שנשבה". אלה שרואים את החילוני כ"תינוק" ועוד כ"שבוי" מחויבים לחנך אותו ולפדות אותו מבית האסורים. לעומת זאת, מי שיבחר לראות את החילונים במודל "האדם הלא מושגח" לא ינסה לכפות עליו את אמונותיו. מאפיין נוסף למודל זה הוא שימור רגשות "גאוות היחידה" של שומרי ההלכה, שזכו (בין אם הם רוצים בכך ובין אם לא) להרגיש את א-לוהים בלִבם. לעניות דעתי, כל זמן שגאוות יחידה זו באה ללא רצון לנסות ולכפות על האחר את אמונותיך הרי שגאווה זו הִנה רגש חיובי שנותן לחבורת שומרי ההלכה אופציה לקבל שכר על עבודתם כבר בעולם הזה.

שוני ושותפות

החלוקה בין יהודים מושגחים שצריכים לשמור על ההלכה לבין יהודים לא מושגחים ולכן גם לא הלכתיים איננה חלוקה היררכית של גבוה ונמוך. בעולם הקבלה אנו מוצאים תיאור של כוחות א-לוהיים שונים המנהלים את העולם, כאשר כל הכוחות יחד מייחדים את שם הא-ל. כמו כן, אנו מוצאים במדרשים שלכל אחד מהמלאכים קיים תפקיד מוגדר ולכל אחד יש שירה מיוחדת משלו.

בצורה דומה ברא הא-לוהים את בני האדם. לאנשים שונים יש משימות שונות שדרכן הם יכולים לממש את ייעודם ולזכות בשכר (בפשטות זו הייתה החלוקה בימי הבית הראשון בין הכוהנים לבין ישראל. תפקיד הכוהנים היה לעבוד בקודש בעוד שאר בני ישראל נשארו בעסקי החולין והיו מפרנסים את הכוהנים במעשרותיהם. למודל זה של בית ראשון ולשאלה האם הוא מתאים גם לדורנו אני מקווה בעז"ה לייחד מאמר עצמאי).

האמונה בכך שיש כאלה שלא נועדו לחיות חיים אמוניים אינה מובילה לפירור החברה בבחינת "איש איש לאוהלו" או  בבחינת "חיה ותן לחיות". אמנם לכל אחד יש משימה שונה אך עדיין יש  לשמור על גבולות גזרה תרבותיים-יהודיים משותפים. האתגר האחד-העמי (או הביאליקי) הוא לאפשר לאלו שלא נועדו לחיות את חיי האמונה להישאר קשורים בחבלי אהבה אל המסורת היהודית, כך שעל אף היותך "אדם ללא א-לוהים" אתה עדיין יכול (ולעניות דעתי גם מחויב) לשמור על חלק מהמסורת.

ייתכן שיהיו קוראים שיתקפו אותי על כך שדבריי נמצאים על  גבול הדטרמיניזם. אכן, בפתיחת הפרק הרביעי בספר 'צדקת הצדיק' כותב ר' צדוק כך: "אף על פי שהבחירה נתונה לאדם, מכל מקום אין אדם יכול להשתנות משורשו". למרות דברים ברורים אלו, בהמשך הפרק כותב רבי צדוק: "לב טהור ברא לי א-לוהים ובריאה היא יש מאין, והיינו שמאחר שזה בידו של הקב"ה מועיל רחמי שמים", כך שגם אדם שאינו מושגח יכול לנסות ולזכות ברחמי שמים ואולי בעזרת מאמץ הוא יזכה לעבור למחנה האמונה.

———————————————————————————————–

 יואב שורק משיב:

לשמחתי, מאמרי עורר עניין ונידון לא רק כאן אלא גם באתר שלנו באינטרנט, ובכמה פורומי-רשת נוספים. לצערי, נוכחתי שרבים פירשו את דבריי באופן אחר מזה שכיוונתי אליו. אנצל אפוא את ההזדמנות להערת הבהרה חיונית אחת, ולהתייחסות לחלק מן התגובות כאן.

טועים מי שקראו בדבריי ויתור על המחויבות לתורה ולמצוות והפיכתן לעניין וולונטרי. בהיותה ברית ולא תרבות בעלמא, המחויבות היא עניין חיוני לתורה. אני, כמו כל אחיי היהודים, 'מושבע ועומד מהר סיני' לשמור את התורה, ואף – כאיש רוח – לטפח את המחויבות הזו ולהעמיק את ביטוייה.

ישנם עניינים מסוימים מאוד, שאינם גופי תורה אלא מאפיינים של אורח החיים הדתי, ולגביהם – ורק לגביהם – ביקשתי לקבוע כי ראוי שיבוטלו מלהיות חובה ויוגדרו כ'מידת חסידות' וולונטרית. זאת לא כדי 'לקרב' מאן דהוא (חולשה ורדידות אינן מקרבות איש) אלא כיוון שאורחות חיים אידיאליים אלה מציבים סטנדרט של חיי קודש שמתאים לתלמידי חכמים או לחברה אידיאולוגית 'מגויסת' ולא לעם המכיל את כל הקשת האנושית וחי במלוא כוחותיו בהווה. הרחבה בעניין זה ניתן לקרוא במאמר שפרסמתי באתר המוסף תחת הכותרת 'הלכה לאנשי חולין' (https://musaf-shabbat.com/2011/04/22/2584/).

הטעות בקריאתי אינה מקרית. הנחת המוצא של רוב הקוראים הדתיים רואה את כל ה'חבילה' כעניין אחד, ולא מקבלת הבחנות בין הנאמנות לתורה ולברית ובין הנאמנות לאורתודוקסיה. בשבועות הקרובים אפרסם מאמר משלים שיבקש להבהיר הבחנה זו, שהתחדשות היהדות והפיכתה לתורת כלל ישראל תלויות בה.

ולמר אורן אשיב: אינני מבקש להכריע בשום שאלה פתוחה. כמותך גם אני מאמין בכל לב שהתחדשות התורה היא תהליך שתוצאתו אינה גזורה מראש. הדברים שהבאתי ב'חלום' שבמסגרת לא נועדו אלא כדי לתת דוגמה והמחשה לכיוונים שעשויים להתפתח.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011

פורסמה ב-8 במאי 2011, ב-גיליון אמור (יום העצמאות) תשע"א - 717, תגובות ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: