מים יבשים / שלום עזריה

 

מעשה שהיה, מסיפורי עליית תרשיש 

 

איור: מנחם הלברשטט

 

קודם כל דברי הנה אביא לפניכם ברשותכם קטע כפשוטו רקע לסִּפּוּר, מהמבוא ל'מִיָּם עַד יָם' שלי. קובץ מסִפּוּרֵי בְּנֵי גוֹלָה אחת ועליהם.

…עוֹלָם בָּנוּי וְחָרֵב וּבָנוּי וַאֲבוֹתֵינוּ בַּתָּוֶךְ. תְּנוּעוֹת נוֹעַר צִיּוֹנִי הָעֲלִיָה לְאֶרֶץ הַקּוֹדֶש בְּשִׂמְחַת לֵבָב, הָהֲלִיכָה גּוֹלָה אחר גּוֹלָה לְגַלְיָא – צַרְפָת וְהָנִשְׁאָרִים אַשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָּה בְּתּוּנֶס, הִיא תַרְשִׁישׁ שֶׁל יוֹנָה עַל פִּי רַבֵּנוּ אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא, הִיא אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם, אַפְרִיקִי בְּפִי חֲכָמֵינוּ.

בַּת יְהוּדָה יָשְבָה עַל אדְמָתָא תַרְשִׁישׁ לְחוֹף יַמִּים. כָּל מְשׂוֹשָׂה חַגָּה חָדְשָׁה וְשַׁבָּתָה וְכָל מוֹעֲדָה. יָמִּים טוֹבִים, יָמִים שֶׁל חוֹל וְיָמִים אֵין בָּהֶם חֶפֶץ. נִגּוּנִים וּטְעָמִים. קְהִילַּת התּוּאַנְסַא 'בְּנֵי מְקוֹמָם' קְהִילַּת הַגְּרַאנַא הַבָּאִים מִלִיבוֹרנוֹ הלא הם 'קָהָל גֵּרוּש, פּוֹרטוּגֵזִיס', ומה שביניהם ובשאר ערים. זֶ'רבַּא דְמִתְקַרְיָא ירושלים דאפריקִי, רוֹבַע קָטָן רוֹבַע גָּדוֹל כֹּהנים וישראלים, והגְ'רִיבָּה הפְּלִיאָה. על כל אלה סִפּוּרִים פשוטים תמימי דרך.

גְּדוֹלֵי הַגּוֹלָה הָהִיא הָיוּ יוֹעצִים לְמֶלֶךְ וְשָׂרִים, וְרַבָּנֶיהָ, בְּיוֹתֵר הֵם, שְׁמָם נִישָׂא גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם בְּפִי כָּל קְהַל הָעֵדָה בְּאהבה רבָּה יראה רוממה והכל נכסֹף נכספים לבית אבא הארץ הטובה הזאת.

על יחסי הַשְּׁכֵנוּת גֵּרוּת הַמְּרוּכָּבִים. גּוֹי בקרב גּוֹי 'וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא'. עם לבדד וקשרי סחר.                          צרים שחקו על מִשְׁבַּתֵּנוּ אַיַאם לַ'אלְמַאן שנות ראינו רעה, ימים שכל הגּוֹלָה היתה כִּמדוּרת האש הגדילו פֶה והסגירו ביום צרה ומעט מִן המעט לא עמדו מִנגד. ורוש פרעות אויב.  השם יצילנו.

סוֹף דָּבָר. רַבִּים סִפְּרוּ וְרַבִּים מְסַפְּרִים אֶת רוּבֵּי הַסִּפּוּרִים בְּאוֹפָנִים שׁוֹנִים. וּכְשאנִי לְעצְמִי מָה? אֲנִי מִתְאַוֶה תַּאֲוָה לְתַוּוֹת לָהֶם מזמרת הארץ לַחַן שִׁיר חָדָשׁ, הַלְבֵּשׁ אוֹתָם מַחֲלָצוֹת, וְכָתוּב יוֹשֶׁר           בסגנון הולך אל המקראות ובא מהם.

 אם טוֹב, אכתוב מה עוללה ילדות שבִּי.

אנחנו בגלותנו זכרנו מרחוק את ה' וִירוּשָׁלַיִם עלתה על לבבנו בסוד כל שיח רוח אפינו המשיח               ודעתנו בהולה על התמורה ועל הגאולה. וכבר שחה לעפר נפשנו דבקה לאָרֶץ ברוב געגועיה עד השקיף וירא ה' מִשמים, ויתן לנו ראשית מִצער באֶרֶץ חמדת אבות. מה יקר חסדך א-לוהים.

אמרו האנשים אדוני האָרֶץ, הבה נבנה לנו אדם יהודי חדש באֶרֶץ התקוה הנושנה. יזמו לעשות להעבִיר כל בחור וטוֹב כל נערה טוֹבה, עד להכאיב אם ואב. וזקנים וקטנים היו עליהם לטורח יען כי, לא בהני סבי עתיד ולא בבני דרדקי עצה, יען כי, צנע זה אין קומצו משבִּיע את הארי אף כי את שאינו עובד ואת שאינו בריא.

בימִים ההם ובעת ההיא ואני בן שנתים ימִים יֶלֶד יוּלַּד לָנוּ בֵּן נִתָּן לאמא ואבא. אח לְצרה יִוָּלֵד. פייטו 'ירח יקר מלא בן יומו' לר' יצחק שָּׁוּוָּאט זצ"ל נְעִים זְמִירוֹת, והבִיאו החתן בברית. עמד מוהל ברך על היין ברך אשר קִדַּש ידיד מִבטן חִנֵּן קול קַיֵּם את הילד הזה לאבִיו ולאמו וְיִקָרֵא שמו בישראל…ישראל. אחר שתיה כדת וטעימת מה תהה, לשם מִי קראת שמו ישראל? אמר אבָּא מרי, נכספה וגם כלתה הנפש לאֶרֶץ ישראל. אמר אברהם הוא המוהל הוא ממונה מטעם הסוכנות, ואתה מבקש לבוא אליה? – בכל לב ובכל מאוד, ענה אבָּא. אמר מר, ובכן אם כן תן לִי בנך הבכור בתך הבכירה ראשונה.

מה יעשו אב ואם? מְטוּפָּלִים בִּילדים אשר חנן א-לוהים, שולמִית סִיְּעָה את אמא בבית באהבתה רחמִים הפלִיא הך בתוף בְּחֶבֶל מנגנים של אבָּא, ממש מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה. נִצְּחוּ כִּסּוּפִים מֵעוֹלָם           דִּמְיוֹן מדינת היְהוּדִים כאילו עתה לעתיד לבוא שדִּבְּרוּ נביאים. בָּא המִטעם לִיטול אחי ואחותי. אמר לו אבא, הנה בננו הנה בתנו השם ישמור צאתם ובואם, עולִים מִזה, ונחנו מה? מה עלינו? אימתי נזכה אנחנו והילדים רכים לעלות לֵרָאוֹת בִּירוּשָׁלַיִם? למען דעת. גם אנו בגלותנו שׂמְנוּ את שֵּׁם יְרוּשָׁלַיִם על אֶרֶץ אהבתנו כולה, עיר אורהּ על כנפות האָרֶץ. שמע מוהל ושתק שהה שִׁהֵק ושתק. עצם עינים פקח פה קבע, עוד חודש חודשיִם. אמר אבָּא, סִיגּוּרוּ? דָבָר בָּרוּר?

– השם יהיה בינותינו… מילה שלי מילה.

נתעודד אבינו יעקב וקם שלח לפניו את רחמים ואת שולמית יחיו, עמד מכר הבָּית לישמעאלים באפס כסף והחנות בלא מחיר וּבְעִתָּה חש הלך לבית הממונה. ראה זה יצא אליו אֶל המדרגות.                אמר אבָּא, יַא בְּרָהָם מה יהיה? מכרתִּי הבָּית החנות. – אני אמרתִּי לך מכור? ענה נֶהְפַּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ. אמר אבָּא, ולא אתה אמרת חודש חודשיִם? הניח את אבָּא וחמק חלף הלך. יְקַר רוּחַ סגי נהור אבָּא שב דך נכלם. אחר זמן חזר אבָּא בָּא אצלו. הִתְנַכֵּר חֲסַר לב דִּבֵּר אֶל אבא תּוֹעָה, התּוּעִיבָּה.

לא עֵת הארץ עתה,  ומכאובות עֲלִיָּתָה.

מִהַר אבָּא מרי שכר בית דירה בחצר ברובע ישראל. ונשב בָּרובע ימים רבִּים כימים אשר ישבנו.          שבע שנים גרנו באֶלחארה היא רובע היְהוּדִים בתונס העיר, לבנו במזרח אנחנו באפריקה צפון. אלמלא תלמִידי חכמִים שבָּה ובתי כנסיות ובתי מדרשות שבָּה ושבתות ומועדים וימים טוֹבִים שהנחילנו המקום ברוך הוא באהבתו ובחמלתו, אין יוֹדֵע היאך היינו עומדים בצער ובגעגועים.           צער ישיבת חוצה לארץ געגועים לאחים רִחֲקוּם בִּזְרוֹע. היתה אִמֵּנוּ ז'וּלִי זוֹהְרָה עליה השלום אוֹר עֵינַי וְלִבִּי, שואלת מאבָּא, יְעִישֶׁךּ, וּוֹקתַאשׁ נֶמְשִיוּ לוּלַאדְּנַא? יְחַיֵּךָ, מתי נלך לילדים שלנו? והיה הוא עליו השָּׁלוֹם הולך ובא אצל אנשי המעלה המה הפקידים הממונים,  והיה בָּא והולך.        

*

נניח נא לצערנו, אולי יאות אף הוא להניח לנו מעט.

נשוב לעוללות ילדות.              

אשר עשה לנו את הנפש הזאת, אוצר חיים, נְתָנָהּ בִּי בעלת חלומות אלומות מעודה עד היום. בראשיתה טבעה בָּאוֹר, יְרוּשָׁלַיִם גאולה. משיח נשמע לִי מַ שַׁיַח לפי תומי, מים יבשים בהגרית. גשם נדבות יניף א-לוהים. גשם מנוגב. מְטר פלאים ירד כאותם חִטִּים בֶּעָבִים שאמרו חכמִים. וַאשתומם על המראֶה הייתי כחולמים.

תאמרו, מה לְמים יבשים שבדיתי לכם ולתקון עולם? לא מחכמה שאלתם על זה, רעים אהובִים.              וכי, קץ המגולה ובנין יְרוּשָׁלַיִם קבוץ גלויות ותחית המתים, פלא נוֹפֵל ממים יבשים שכריתי לִי?              אילו הייתי זוכה בחסד עליון להיות אחד הנולד בָּה בציון, היה נותן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת                ולא הייתי נכשל בדבר שכל תִּינוק ותִּינוקת בארץ ישראל מן יטבת עד ידפת מצפת ועד גבת מגבע עד באר שבע, יודעים בְּעל לב. עכשיו שזכיתי להיות אחד המצפה לראותה בלבד דייקא, גַּלְתִּי את אוזן אבָּא אהוב. שמע מור אבָּא מדרש הַפְּלִיאָה, שחק שחוקו המתוק כקול הכינור ופרש לִי על פי דרכי, הותר הפשר וְנִשְּׁתוּ מים יבשים. מַא שַיַח לֹא יבֹא מַא שַיַח ממש לא שייך.                      

שמתי הדברים על לב. לַאמְתַּא נֶרְזַ'א פִיהּ וּלְמשיח מַא זַ'אשׁ? עד אנה אחכה לו ומשיח לא בָּא?         הייתי מתהלך מִתַּמֵהַּ כאיש נדהם, היתה נפשי משוטטת עם ענני שָמַיִם ואני בתוך גּוֹלָה פעמי.                       פתאום לפתע, אין יוֹדֵע אֵי מִזֶּה, בָּאו בִי הרהורים מעשה חושב, אפשר שמא ואולי אני הוא… חֲבוּ כִמְעַט רֶגַע ואני מתגדל ומתגלה ומוליך ומביא אתכם יְרוּשָׁלַיִם באניות תַּרְשִׁישׁ, לְאֶרֶץ חֶפֶץ אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים, ואת אבי ואת אמי ואת אַחַי ואת אַחוֹתִי בשמחת עולם אל שולמית ורחמים נ"י, במקוה ישראל בִּשְׂדוֹת יָם.

רק, אני לא עָצַרְתִּי כֹּחַ לעמוד עוד עד מועד מועדים.

תינוק של בית רבָּן הייתי באותו הפרק, בכותאב 'אור תורה', שכונת חפצייה. כבן שש כבן שבע.                                         בתום יום של חומש של הפטרה של פיוט, בָּחרתִּי שלא לשוב הבָּיתה. הִפקרתִּי הילקוט בכִּתָּה                     פניתי אֶל ככר הכרך מעבר לַבָּיִת מעבר מעבר לבית הספר, הולך הלוך וּמהר מגמת פני מערבא             רחוב מה זה מוכר מתחלף ברחוב מוכר מעט מתחלף ברחוב כמעט לא מוכר מתחלף ברחוב זר             עמית אמִיץ שבָּא עִם אִתִּי שב כלעומת, אמר, יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי לְמוּדָה לחכות לְבָנֶיהָ, אִימ'שְׁלִי לא.

אני שָׁלוֹם וכי אדבר. הוספתִּי לֶכֶת, חותר ברחובות אדם כדגי הים. היטב זכורים לִי צבעי בגדים       שחור אדום ירוק. טבָּעת זרה עוטרת ילד אוטרת עליו. הם מכסים כל אופק הוא טוֹבע בֶּהמון. אֶרֶץ אֶרֶץ אֶרֶץ הוֹ ארצי מולדתִּי. היום רד מאוד ויהי השמש לבֹא ואימה גדולה. נתתִּי קולי בִּבְכִי.

ראו רואים את הקולות, אמרו מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה, תמהו, יַא וּלִייֶד, ילדון, מַה לּךָ פֹה מִי לְךָ פֹה? אנשים טוֹבִים באמצע הדרך אנשים טוֹבִים. הבִיאו אותי לבית המשטרה.

ישבתי שם באשר ישבתי גם בכיתי. צִיּוֹן תמתי רחוקה והבָּית לא קרוב.

בֶּן יעקב מבקש לבוא שָׁלוֹם לאֶרֶץ אבותיו, והנה זרים סָבִיב והנה שׁוֹטְרִים.

 ובבָּית מבוכה. מה היה לילד בושש לשוב? יַא שָׁלוּם יַא שָׁלוּם בִּקשו בָּשוק בָּחוץ בבתי חברים, אין. כי חָבּרוּן, החבר בן העלִיה סב שב לאמו אכל כמה דברים טובים שתה כמה דברים טובים, פְרִיכָּסֵה אוּלַי ורוֹזָטָה ואץ לשחק תִּירוֹ לגלגל בּוּתשִׁי לסבסב זַרבּוּט, ואת דְּבַר המסע לא הגיד. הלכו ל'דָּאר ל'פּוֹלִיסִיַא. שמעו שוֹטְרִים לקחו דְבָרִים בָּתִּילִיפוּן, כאשר חזה זמנים אחרים מכאן, אחד מוּפְלָא בֵּין יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים:

'הַאוּוּ אַיַּאם זַ'איִין  בּגָ'רְד רָ-בּבִּי, מַא מֶן לַחיוּט וּכְּלַאם מֶן לַכיוּט'

'הנה ימים באים ברצות השם, מים מן הכתלים וּמִלִּים מן התְּיָלִים'.

בכל האָרֶץ יצא קום ובקצה תבל מליהם.

בָּאה זִ'ילבֶּרת ה' ישמרהָ, בָּת בּינוֹת דודתי עליה השָּׁלוֹם, והוציאתני מן הבָּית ההוא.

שבתִּי בית אבִי ואמִי, ונפשי מקומטת עוד יספה להתענות  בָּחלומה.  עד עֵת בֹּא עֵת.

 

*  

זה כתבתי לפני שנים, אולי טו"ב. ממה ששמענו בבית ההורים ממה ששמור עמי בקלטות קלטות מעינות נכבדי מים. אחר, כך עלה במחשבה לפרסם במקו"ר, ישבתי לדייק ללטש לתקן או לא. עכשיו ליל אִסְרוּ חג המצות תשע"א. מכאן, כל הכתוב הוא קולמוס ראשון. כמעט. טוב, מקלדת. נשאלתי מה היה אחר כך. הלואי לא אקלקל.

סוף מעשה, ארצה עלינו ערב ראש השנה תשי"ח, מלאו לי תשע. מִתּוּנֶס למרסיי בספינת משא עולה שמים יורדת תהומות, ואחר אהב"ה ימים, באניה יְוָנִית נינוחה לחיפה. משם לכפר יבנה אוטובוס כזה של מוזיאונים, 'עם האף' ומושבי עץ. נהג נוהג בשיגעון באישון לילה ואפלה כאילו כל הארץ לפניו. טִלטֵל גִּלגֵּל כהוגן קטון וגדול. שעת בטרם יום אנו באנו אל המנוחה. פחון בחולות. כפול. מִטּוֹת סוכנות, מזרני עשב ים, פתיליה ועששית. צפרדעים מקרקרים ביום תנים מיללים בלילה או גם וגם. [כל המרחב הזהב הטוב הזה לכל מלוא העין התנדלן מכבר לבש שלמת בטון. וילות חבילות חוילות]. לבוקר והנה נערה אחת טובת שכל מאוד, ואני רץ פנימה קורא, אמא אבא, שולמית באה. והיא תמיהה על פניה, איך ידעת? בא רחמים החמוד ובאו דמעות דמעות באו חִבּוּקִים וְנִשּׁוּקִים.

אז הגיעו ימים לא פשוטים. במעט הבטה לצלם א-לוהים שבאדם יכלו לשים אותנו בקהילה אפשר תהיה מצויה בה פרנסה בכבוד. בלוֹד כמשל או באר שבע. אבא היה יוֹדֵעַ נַגֵּן להפליא. ואך, מתנה טובה נקנית ביסורים. עודי שומע את אבא, גבר בגוברין, בוכה אז כמו ילד, בלילות, כי אין לחם לפי הטף, וגם בעל המכולת שנתן בהקפה ח"י ככרות ליום, כן, על זה התקיימנו, הרים ידים לא מוכן עוד. רחמים ושולמית עבדו חצי חודש חצי חודש בקטיף כותנה, אין בזה די גם לצרכים מועטים. היה אבא נוסע לתל אביב שוב ושוב, בעת ההיא זה היה מבצע מבצע, הולך למלב"ן [רת"י: מוסד לטיפול בעולים נחשלים. כך!] שם משום מה היו 'עושים ממנו',  עליו השלום, צחוק, והיה שב הביתה ריקם.

עד השקיף וירא ה'. בן שושן המערבי, לִמֵּד את אבא העניו הסבלן, 'איך מתנהלים כאן ענינים'. שב נסע למלב"ן, מקום שנהגו בו כמו שנהגו. בעָצְבּוֹ בעלבונו בדאגת לִבּוֹ, הפך את השולחן ישב על כסא, בוכה. לְשֵׁמַע אוֹזֶן חש בא ממשרד סמוך יהודי בעל נפש, החזיק ביד אבא, הביא לו כוס מים, הבטיח יטפל בענינו עד יהיה שבע רצון. מלא ברכת ה' לאיש ההוא. ארכו הימים. לסוף סִיְּעוּ אותנו לקנות חנות, לסוף, חלף החנות שם בגלות בה מכרו ותִקְּנוּ כלי נגינה מזה ואופניִם מזה, כאן קנה ומכר וטחן תבלינים ונודע בכל הסביבה בישרותו בכשרותו. ברוך השם אשר לא עזב חסדו. הטיבה ה' לטובים, קם שבט מאבא אמא הישרים בלבותם. בנות ובנים נכדים ונינים כן ירבו פה בארץ חמדת אבות.

                                                     שָׁלוֹם עַזְרִיָה, בתקוע לעת עתה 

Shalomaz@yahoo.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011

פורסמה ב-8 במאי 2011, ב-גיליון אמור (יום העצמאות) תשע"א - 717, סיפורים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: