הסמל אשר לחייל האלמוני / מאיר חובב

 

הקרב בעמק איילון היה מר מכל הקרבות שידענו. הרבה קרבנות נפלו בו, וההישג בא רק בעקיפין – נפתחה דרך בורמה לירושלים. סחוטים עד לעייפה חזרנו עם הכרזת ההפוגה לבסיסנו במרכז הארץ לשם התארגנות. קמעא קמעא הכרנו את שותפינו-חברינו למעשה המלחמה

הקרב בעמק איילון היה מר מכל הקרבות שידענו. הרבה קרבנות נפלו בו, וההישג בא רק בעקיפין – נפתחה דרך בורמה לירושלים. הגדודים נתארגנו תוך כדי קרב. לא הכרנו איש את רעהו. לא ידענו מי לוחם עמנו באותה גזרה. הימים היו לוהטים וחמים ואפורים, והלילות היו לקרבות.

סחוטים עד לעייפה חזרנו עם הכרזת ההפוגה לבסיסנו במרכז הארץ לשם התארגנות. קמעא קמעא הכרנו את שותפינו-חברינו למעשה המלחמה. נתקבצה גם עדת חיילים דתיים שלימים נתבלטה באופיה המיוחד ובהישגיה בשילוב תכנים רוחניים לתוך החולין שבחיי הצבא.

בין הבאים לתפילה היה גם חייל קשיש, אוביץ שמו. גבה קומה ומסורבל, היה מסתובב בשבילי הקסרקטין. עומד על גבם של משחקי קלפים, יועץ גרוע למתמודדים על טבלת שח-מט, מנוי תמידי בשק"ם, ומוצא גם שעה לתפילה חטופה בציבור. וככל נשמה תועה, מצא גם הוא את תיקונו במסגרת הצבאית – עשאוהו נגר גדודי. סוף סוף הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. תחם לו פינה בקסרקטין שריח של חיי החולין האזרחיים נודף הימנה. הסיר מעליו את מדיו המרופטים והריהו נגר ככל נגרי הפרברים של תל-אביב או חיפה.

יום אחד מצאתיו לאוביץ כשהוא מטלטל את רגליו בכבישי המחנה. הולך הוא לאיטו ועל דש חולצתו סמל נאה. קרבתי והצצתי – לא פחות מאשר סמל בני-עקיבא, מן הסמלים של סניפי רומניה, הונגריה וצ'כיה. האי מאי? תמהתי לאותו חידוש. כלום חבר אתה לבני-עקיבא, או היית חבר בארגון – שאִלתיו. ולשם מה החלטת לפתע להתקשט בסמל זה בקרב עדת חיילים שאין סמל זה אומר להם מאומה. לא הוצרכתי להתאמץ לדובבו, והוא ענה לתומו: "לא מיניה ולא מקצתיה. סמל זה", הוא ממשיך לספר, "מצאתיו על גבי חולצתו של אחד החללים בחזית לטרון. ואמרתי לעצמו אטול אותו מעליו ואביאנו לילדִי. הן יודע אתה, משתי לירות לחודש אין במה לקנות מתנה לילד, ומחר נוסעים לחופש וצריך להביא משהו. הוצאתי את הסמל והריהו מוכן ומזומן לילדִי".

עמדתי מופתע. אני ראיתי חיילים מגירים את דמם בעמק איילון ואת זוועות המלחמה שם. כלום יכול היה חייל עברי לפשוט בין החללים אחיו, ולהכין מתנה לבנו? וכלום עשוי סמל ספוג דם להיות צעצוע לילד? נדהמתי!

התחננתי בפניו שייתן לי את הסמל. הבטחתי לו שסמל זה ימצא את תיקונו בדרך אחרת, טובה יותר והולמת יותר זכרו של החלל האלמוני. בחנתי את הסמל. מילויו של האמאיל מתחת לפטיש שעליו נתפוצץ וכל כולו חרוץ וסדוק. כלום זו פגיעת מלחמה, הרהרתי, והוספתי לשדלו ליתנו לי ולא הועלתי. לא היו לו כל סנטימנטים. הוא צריך להביא מתנה לילדו. הוצאתי את פרוטותיי האחרונות מארנקי ופדיתי את הסמל.

אז חשבתי שאי-פעם תקים תנועת הנוער הדתית ארכיון ומוזיאון, ובו יִמְצא מקומו סמל זה. אולם דבר כזה לא קם. מאז מונח הסמל במגירתי. ומדי ראותי אותו צפה דמותו של החייל לעיניי, חבר בני-עקיבא שמן האונייה ירד לשדה-קרב ולא שב. אפשר היה זה פליט מחנות, שריד יחיד למשפחה. אפשר השאיר קרובים שתלו בו תקוות כסולל דרכם במולדת הנבנית. מי הוא היה? לא אוכל לדעת. הוא החייל האלמוני שלנו. הוא הלך לקרב וסמל תורה ועבודה על דש בגדו. בט"ו באייר יום זכרו!

יתגדל ויתקדש שמיה רבא  – – –

———————————————————————————————–

נפל ביום הראשון / יחזקאל חובב

ביום עשרה בטבת תשע"א נפטר אבי, הסופר והעורך מאיר חובב ז"ל. באזכרה ביום השלושים לפטירתו הקראתי את הסיפור "הסמל אשר לחייל האלמוני", שפרסם אבי בשנת תשי"ח, בעיתון "שלוחות", ירחון לנוער הדתי, שאותו ערך.

זמן מה לאחר האזכרה פנה אלי איש משואות יצחק, משה מושקוביץ (מושקו), ואמר שככל הנראה הוא יודע מי הוא אותו "אלמוני". בשיחות שהיו לו עם מאיר חובב ז"ל, סיפר לו מושקו על קורותיו כשליח בני עקיבא בקפריסין. באחת ההזדמנויות עלה עניין הבאתם לארץ של חניכי בני עקיבא ממחנה המעצר בקפריסין אל החזית בלטרון. מושקו סיפר לו על חייל בודד שהגיע לקפריסין ללא משפחה, והיה מן הפעילים בהנהגת התנועה ואחראי לחינוכם של החניכים הצעירים יותר. הוא פעל תחת שרביטו של מפקדם של חברי בני עקיבא יוצאי רומניה במחנות הגירוש בקפריסין, אריה גלזר.

גלזר הצטרף מיד עם עלותו ארצה לטירת צבי והיה חבר בו עד יום מותו, לפני שנים מספר. בכורו היה טייס בחיל האוויר ונפל במלחמת יום הכיפורים. "בשיחותיי עם גלזר", סיפר מושקו, "הוא סיפר כי אותו בחור צעיר ואמיץ, שהיה מדריך בבני עקיבא, היה בין החיילים שהובאו ישירות לחזית בלטרון ונפל ביום הראשון להגיעו לארץ. כבדרך אגב המשיך לספר: "הוא היה גאה בחברותו בבני עקיבא והלך בכל מקום עם הסמל על דש בגדו".

ייתכן שיש כאן צירוף מקרים, ואותו סמל שאבי פדה מחברו לקרבות אכן היה סמלו של אותו הבחור. יהיו סיפור וסמל זה, שכבר הוצב במוזיאון ב'היכל שלמה' בירושלים, עדות אחרונה לאיש, לפועלו ונפילתו גם יחד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011

פורסמה ב-8 במאי 2011, ב-גיליון אמור (יום העצמאות) תשע"א - 717 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: