אם יש גן עדן / סיגל דסברג – שטרסר

 

גם מי שאיבד את משפחתו בשואה, ושכל את בנו בתעלת סואץ, יכול לראות את חייו כמלאי אור, אם זכה לראות את האדם במלוא קומתו המוסרית, ואף להיות כזה

אבנר בר חמא, שברים לא נעלמים

בערוב שנותיו נהג סבי, הרב נתן דסברג, לומר שוב ושוב כי הוא ככל הנראה לא יגיע לגן העדן בעולם הבא כיוון שכבר קיבל גן עדן בעולם הזה. בבדיחות עיניים אך ביושר לבב אמר זאת. השומע הנאיבי יכול למצוא כאן מחמאה גלויה וכנה לקיבוץ בארות יצחק שבו חיו סבי וסבתי בשנותיהם האחרונות – כהורים של חברת קיבוץ – ואותו כינו גן העדן שלהם; אך יודעי הביוגרפיה יכולים וצריכים לתמוה. הייתכן שאדם שאמנם ניצל מציפורני הנאצים ימ"ש, אך אחיו ובתו התינוקת – ועוד רבים במעגל השני והשלישי – אבדו בגיהנום ההוא; אדם שעזב את ארצו הפצועה, את מעמדו ומשרתו ועלה לארץ חדשה ונולדת להתחיל לבנות יש מאין; אדם ששכל את בנו על קו התעלה בתופת של יום הכיפורים ההוא – הייתכן שאדם כזה יתאר את חייו כגן עדן?

אולי יש באמירה זו כדי להעיד על האופטימיות של סבי וסבתי, ואולי יש בה ראיה ליכולות הצמיחה האנושיות. צמיחה מתוך שבר, מתוך כאב. צמיחה של אוד מוצל כעץ השדה.

לצערי נפטרו סבי וסבתי, זו שנה אחרי זה, בטרם בשלתי מספיק כדי לשאול את השאלות ומתוך כך גם לקבל תשובות, אך אני בטוחה כי לאנשים הטובים, אנשי החסד, חסידי אומות העולם שסייעו להם בשנות החושך הגדול, יש חלק באופטימיות, באמונה באדם למרות הכול ואף על פי כן. וגם בצמיחה.

יודעת אני כי דעות שונות מתפרסמות מעת לעת על יהודי הולנד ועל פעולות שכניהם, הגויים ההולנדים, בתגובה לרדיפה הנאצית. ודאי יש להן לדעות אלו על מה להסתמך. אך יודעת אני גם כי בסטטיסטיקה הפרטית שלנו, כולנו, כל מאתיים וחמישים בני הענף הזה של משפחת דסברג, חייבים את חייהם לאותם הולנדים לא יהודים. כפשוטו. אין לראות בדברים אלו מחקר רחב היקף ממצה ומאפיין אלא רק סיפור פרטי אחד של משפחה פרטית אחת. סיפור פרטי שראוי לו ולגיבוריו שיצא לאור הציבורי.

חסידי הילוורסם

גיבורי הסיפור הזה הם השכנים, החברים וגם אנשים זרים. כולם אנשים טובים, אנשי חסד, חסידי אומות העולם.

סבי וסבתי שגרו בהילוורסם שבהולנד העריכו כבר עם פלישת הנאצים להולנד שהמצב עלול להיות רע יותר, הרבה יותר, וכך עוד בראשית 'ימי העצב הגדול' (כפי שכינה אותם אלי דסברג, אחיו של סבי) קשרו עם מכריהם הגויים קשר הצלה. בסוף שנת 1942 דרשו הנאצים מהיהודים להכין עבור כל אחד ואחד מבני המשפחה תיק מסומן בשם לקראת נסיעה למחנה וסטרבורג. כשראה סבי את ששת התיקים ושמות בני משפחתו עליהם מסודרים זה ליד זה, מהגדול ועד לקטן עבור התינוק בן החצי שנה, הבין כי הרע ביותר הגיע.

וכך, ברגע האחרון, רגע לפני שהאקציה שלחה אותם אל מחנה הריכוז, הפעילו סבי וסבתי את הקוד המוסכם שנקבע ותוך ארבעים ושמונה שעות צללו הם וארבעת ילדיהם למחתרת. כמה פשוט וקצר נשמע המשפט הזה – אך כמה עוז רוח, אומץ וסיכון עצמי הוא כולל בתוכו. אנשים שיכלו לטמון את ראשם עמוק בתוך ביתם, חפציהם, חייהם המוכרים והממשיכים, לא לראות ולא לשמוע, ולהרימו רק בשוך הזעם, אנשים כאלה בחרו לסכן את עצמם, את משפחתם, את חייהם, כדי להציל אנשים אחרים, זרים לעתים.

סבי וסבתי, אבי ושלושת אחיו הגדולים הוחבאו בכל אותן שנים, כל אחד בנפרד, אצל משפחות לא יהודיות שהסתירו אותם בבתיהן. ההורים הוחבאו בבית משפחה שדאגה גם לכלכלתם וסירבה לקבל תמורה כלשהי על כך, ולילדים נתפר סיפור כיסוי והם גדלו כבני המשפחות.

אבי, למשל, שהיה אז בן חצי שנה, התגורר אצל רין וסטין ון דר פלוג, קצין במשטרת הולנד ואשתו שלא היו להם ילדים משלהם. בפני הסביבה המחטטת הוצג כרודי, בן משפחה שנשלח מאזור אחר בהולנד שבו שרר רעב. בשוך המלחמה, כששוחררה הולנד בידי בעלות הברית, החזירו בני הזוג את הילד בן השלוש להוריו. ולא רק זאת אלא אף זאת: הילד הקטן שראה את 'הורי המלחמה' שלו (כפי שקורא להם אבי) כהוריו, נקשר אליהם וקשתה עליו הפרידה. ואף להם קשתה. כך היה מגיע אום (דוד בהולנדית) רין ערב ערב אל בית סבי וסבתי לכסות את הילד לפני השינה ולשבת לידו עד שנרדם.

רוח גבורה

כל אחד מאותם אנשים ידע כי בבחרו לנקוט פעולות אמיצות אלו הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו עד כדי סכנת חיים. כדי להציל חיי אחרים הוא עלול לשלם בחייו שלו ובחיי בני משפחתו; והיו כאלה שאף שילמו בפועל.

מה גורם לאנשים להכניס עצמם לתוך תופת לא להם, לעמוד כחומה כדי להגן על חיי אחרים מתוך ידיעה כי עלול להיות למעשיהם מחיר כבד מנשוא בהינף רעש אחד מיותר, שָׁכן חטטן או סתם חשד של הנאצי העובר ברחוב למטה?

אולי זהו שאר רוח, אולי עוז, אולי חברות אמיצה, וללא ספק זוהי גבורה. במובן הפשוט ביותר של המילה ושל הגיבור.

ונראה שאותה גבורה ואותו שאר רוח הם שהובילו את סבי וסבתי לפתוח בהולנד, מיד לאחר המלחמה, בית שאליו אספו ילדים שהוריהם לא שבו לאספם. כמו שאמר סבי: "אנחנו וארבעת ילדינו ניצלנו, ודבר זה חייב אותנו לפתוח את ביתנו לילדים נוספים שלא זכו למצוא את הוריהם בחיים".

כארבעים ילדים נקבצו אל הבית הזה שנקרא 'פרוזדור' –  הדרך, המעבר לארץ ישראל. בבית הזה דאגו סבי וסבתי לכל צורכיהם הפיזיים של הילדים, לעטוף אותם בחום, ללמד אותם עברית ולהקים ספריית קריאה. ובבית המיוחד הזה לא בירכו את הילדים בערב שבת, גם לא את אלו הביולוגיים, כדי שלא יקופח אף אחד, ובברכת המזון בירכו 'הרחמן הוא יברך אותנו ואת כל אשר לנו' במקום 'את אבי מורי ואת אמי מורתי, אותם ואת ביתם'.

אט אט הצליחו סבי וסבתי להעלות את הילדים לישראל ואף עלו בעצמם למדינה הצעירה שזה עתה קמה. חלק מהילדים התערו במקומות שונים בארץ וחלקם נשארו לגדול בביתם גם בישראל, והם עבורי דודים לכל דבר. וכך יכול להיות לאבי, שאינו בן שבט לוי, אח שהוא כהן.

כי הגבורה גוררת גבורה ושאר רוח גורר שאר רוח וכך נמשכים הדורות.

לזכרם של סבי וסבתי, נתן ואלישבע דסברג, ולזכרם של חסידי אומות העולם בהולנד. כולם אנשי חסד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011

פורסמה ב-8 במאי 2011, ב-גיליון אמור (יום העצמאות) תשע"א - 717 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: