יתגדל ויתקדש / יחיאל וסרמן

 

על אמירת קדיש בגטבורג, שוודיה – המקום שבו עמדה אמונתה של אמא במבחן הקשה ביותר

ללא טענות.אושוויץ

בעיר גטבורג בשוודיה התקיים בשבת פרשת תרומה (ראש חודש אדר א') שבתון לצעירים יהודים מרחבי סקנדינביה. הוזמנתי על ידי הקהילה היהודית במקום, יחד עם שליחי ההסתדרות הציונית באזור, להיות אורח השבת. הקשר עם הקהילה היהודית נוצר לפני כעשר שנים, כאשר המערך לשירותים רוחניים בתפוצות שאני עומד בראשו שיגר לראשונה לעיר שליחים במסגרת תוכנית "בן עמי".

אני נמצא בשנת אבל על פטירת אמי, נעמי וסרמן ע"ה, וממעט בנסיעות לחו"ל בשל אמירת הקדיש. אך לגבי הנסיעה לגטבורג נטיתי להסכים, שכן בגטבורג חיה אמא ע"ה שנה וחצי לאחר שחרורה ממחנה ההשמדה אושויץ. חשתי אפוא צורך לומר קדיש על אמא גם בגטבורג. ואכן, אמירת הקדיש בבית הכנסת בעיר גטבורג הייתה ייחודית ומשמעותית עבורי. אמירת הקדיש, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", לעילוי נשמת הנפטר, באה למלא כביכול את החלל באמונה שנוצר בעולם עם הסתלקותו של הנפטר. האומר קדיש מהלל ומשבח את שמו הגדול של הקב"ה ובכך משלים את החוסר באמונה.

אמא הגיעה לגטבורג יחד עם מאות רבות של נערות יהודיות יתומות ובודדות ששרדו במחנה ההשמדה אושוויץ, צעדו בצעדת המוות, ובסיומה של המלחמה הובאו באוטובוסים הלבנים לשוודיה.

הנערות נותרו גלמודות, ללא קרובי משפחה, בלי קורת גג, חולות בגופן ותשושות בנפשן, וחסרות כול. השוודים, במסירות נפלאה, העניקו להם מחסה פיזי, טיפול רפואי, ביגוד, וחשוב מכול – חום וטיפול נפשי הולם.

הם השתדלו גם להחזירן למסלול חיים נורמלי עד כמה שניתן, דאגו להן לתעסוקה ונתנו להן דמי מחיה. אט אט הנערות החלימו פיזית, ואולי קצת נפשית, עבדו והשתכרו. במקביל, התפתחו גם חיי חברה סדירים ונראה היה שהן התאקלמו בסביבה החדשה.

אמא הייתה אחת מן הנערות הללו. בת שבע עשרה שנה היא הגיעה לשם, בודדה וגלמודה בעולם; הוריה וכל בני משפחתה נרצחו במהלך שנות המלחמה, ולא נותר לה בעולם בן משפחה, מכר או קרוב. היא הייתה חסרת כול.

אחת ממשפחה גדולה

אמא נולדה בעיירה הקטנה סקמפו בפולין, המרוחקת כמאה וחמישים ק"מ מהעיר ורשה. בעיירה סקמפו התגוררו כמאה משפחות בלבד, ורק ארבעים מהן היו משפחות יהודיות. היא הייתה הילדה ה-11 במשפחה בת שנים עשר ילדים, משפחת פודרוגל. אביה היה אופה שפרנס את משפחתו הענפה בצמצום אך בכבוד, ובזמנו החופשי למד תורה.

כאשר הייתה בת עשר פרצה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים נכנסו לפולין, שני אחיה הגדולים גויסו לצבא הפולני, וכעבור כמה שבועות אביה, אמה ותשעת הילדים האחרים גורשו מביתם ונדדו בדרכים כשהם מבקשים מחסה מהצורר הגרמני. בנדודיהם סבלו רעב ונברו בפחי אשפה לחפש מעט מזון.

לאחר זמן הגיעו לגטו ורשה. תקופה זו בגטו צרובה הייתה היטב בזיכרונה של אמא. היא זכרה את תנאי החיים הקשים בגטו, את הרעב והמחלות, את החיפוש אחר מזון. האב יחיאל מאיר חלה בטיפוס ונפטר, והיא ושתי אחיותיה נאלצו לקבור אותו. הם עזבו את הגטו ושוב נדדו כשנה ברחבי פולין, כשהן מסתתרות במקומות שונים בעזרת פולנים מקומיים. סיפורים מסמרי שער היו באמתחתה על תקופה זו.

ב-18 לנובמבר 1942 נתפסו על ידי הגרמנים והמשפחה נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ. על ידה נחקק המספר 26143 וכך הפכה לאסירה במחנה ההשמדה. במהלך הזמן נרצחו אמה ושאר אחיה ואחיותיה, ורק היא, נערה בת 14, נשארה בחיים. היא נותרה ללא מכר וגואל בעולם. קשה לדמיין כיצד אפשר לשרוד למעלה משנתיים ימים במחנה ההשמדה אושוויץ, כיצד ניתן לעמוד בקשיים הפיזיים והנפשיים במשך תקופה כה ארוכה.

בחודש ינואר 1945 הוחל בפינוי האסירים מאושוויץ ואמא הייתה בין האחרונים שעזבה את מחנה ההשמדה בירקנאו, בדרכה לצעדת המוות. בסיומה של המלחמה, בחודש יוני באותה שנה, הובאה כאמור לשוודיה ושם שהתה עד שעלתה ארצה.

אמונתך בלילות

בכל ימי חייה הייתה אמא בעלת אמונה חזקה ומעולם לא איבדה אותה. אישה מאמינה הייתה, לא רק בבחינת "להגיד בבוקר חסדך" אלא גם ובעיקר "ואמונתך בלילות".

גם כאשר הלכה בגיא צלמוות לא נסדקה אמונתה של אמא, גם כאשר נאלצה לקבור את אביה בגטו ורשה, גם כאשר נאלצה לחפש את מזונה בשנות המלחמה הארוכות. גם כאשר שהתה במחנה ההשמדה אושוויץ, ויום יום ראתה את העשן המיתמר מכבשני האש וידעה כי חלק ממשפחתה מובל לתאי הגזים, לא פסקה אמונתה.

אך דומה כי האמונה עמדה במבחן הגדול ביותר כאשר הגיעה לשוודיה בסיומה של מלחמת העולם, לאחר ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ. נערה יתומה, בודדה, גלמודה, ללא מכר ולא קרוב בעולם, המשיכה להאמין בבורא עולם, לא שאלה ולא התריסה כלפי שמים. יתרה מכך, בכל פעם נהגה לומר: "אין לי טענות לריבונו של עולם". בעיר זו באה לידי הביטוי אמונתה המוחלטת והבלתי מעורערת של אמא בבורא עולם.

במהלך שנת האבל אני אומר קדיש בעשרות מקומות בארץ ובתפוצות, בצפון אמריקה ובדרומה, בפריז וגם ברומא; אך כאשר אמרתי "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" בבית הכנסת בעיר גטבורג, ושיבחתי את בורא העולם, חשתי כי אכן אני משלים את חוסר האמונה שנוצר בעולם עם פטירתה של אמא. לגביי זו הייתה הרגשה מיוחדת של סגירת מעגל בחייה של אמא ע"ה.

הרב יחיאל וסרמן הוא ראש המרכז לשירותים רוחניים בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בניסן תשע"א, 29.4.2011

 

 

 

פורסמה ב-1 במאי 2011, ב-גיליון קדושים תשע"א - 716 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. צבי צוברי

    השטן השוודי

    הרב וסרמן כותב:
    השוודים, במסירות מופלאה, העניקו להם מחסה פיזי, רפואה, ביגוד, והחשוב מכול – חום וטיפול נפשי הולם…

    הרב וסרמן, שים לב. היסטורית, העיקר חסר מן הספר. ואכתוב את דברי אגב הסיפור שלי.
    אמא שלי נולדה וגדלה בשוודיה להורים ניצולי שואה שהגיעו לשוודיה חולים ותשושים מברגן בלזן ומאושוויץ. לפני זמן מה ביקרתי במוזיאון בברגן בלזן וכשראיתי את שמה של סבתי ברשימות הניצולים בכניסה למוזיאון הייתי נרגש ונסער. שומרי האתר ראו אותי וקראו לאחד ממנהלי המוזיאון שניגש אליי והזמין אותי לחדרו. האיש (אינני זוכר את שמו) היסטוריון גרמני והוא ביקש להיעזר בי באימות עובדות היסטוריות הרשומות אצלו על סבתי – בעיקר על גילה, כי רבים היהודים שזייפו את גילם על מנת להתקבל לעבודה ולהינצל. ואז להפתעתי הוא הציג בפניי מסמכים מקוריים רבים הכוללים פקודות משלוח שהוציאו מפקדות האס אס לשיבוצי עבודה של סבתי מעבודה זו לאחרת ואפילו דוחות רפואיים. הוא השאיר בידיי העתקים של מסמכים אלה. ואז סיפר לי את מה שכבר ידעתי, שהיא יצאה מברגן בלזן לשוודיה.
    כאשר הוא סיפר פרט זה – שכמובן ידעתי ממילא – ציינתי את אצילותם של השוודים במבצע הקליטה שעשו לניצולים ואז הוא קפץ ממקומו והעמיד אותי על טעותי, שהיא גם טעותו של הרב וסרמן. במשך שנות המלחמה שוודיה ה"נייטרלית" סחרה בזהב שהנאצים שדדו מהיהודים. שוודיה הרוויחה הון עתק מירושת היהודים המגורשים והנרצחים והייתה קרש הצלה כלכלי למשטרו של היטלר. לאחר סיום המלחמה השוודים החליטו לרחוץ ידיים ולהשתמש בכסף המלוכלך שעשו לטובת שיקום הפליטים ודווקא החולים והתשושים ביותר. בחסדם בגדול ובאצילות נפשם הם אספו יהודים פליטים מבתי החולים והביאו אותם לבתי הבראה בשוודיה. הם השתדלו לשקם את הפליטים ע"י איזרוח שלהם בשוודיה ועירוב באוכלוסיה השוודית. הם ניסו להרחיק את הניצולים מהניצולות, להרחיק יהודים מיהודיות, ויזמו מסיבות היכרות עם מיטב בנות שוודיה.
    אולם תכניתם כשלה. רוב הניצולים העדיפו לעזוב את אירופה לארה"ב ולארץ ישראל וגם הנותרים חיפשו ובחרו בני זוג יהודים.
    את כל הדברים האלה לימד אותי ההיסטוריון הגרמני בברגן בלזן, מה ששינה את מבטי על שוודיה מקצה לקצה. עדיפים בעיני הם בני הרוצחים הגרמנים המתביישים במעשי אבותיהם, מהשוודים המסורים והרחמנים יפי הנפש, הגאים במעשי האצילות שלהם שקלטו פליטים יהודים… מכספי אתנן השוד הנאצי.
    וכל מי שעושה היקש לפוליטיקה הסקנדינבית העכשווית – עושה זאת על דעת עצמו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: