סוד היחיד והיחד / עינת רמון (לפרשת קדושים)

 

משמעותה של תביעת הקדושה היא הכרת הנבדלוּת שבין האיש והאישה כתנאי מקדים להזדקקות ההדדית, במקום שוויון שסופו קנאה. על שאלות מגדריות ועל דרכה של ההלכה

איור: מנחם הלברשטט

היסוד המוצק שעליו נבנית תפיסת הקדושה כפי שהיא מנוסחת בתחילת פרשת קדושים הוא: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, אני ה' א-להיכם" (ויקרא יט, ג). אנו אולי קוראים זאת בשוויון נפש, אבל התביעה ליראת האם לצד יראת האב משקפת סוג של שוויון ושותפות עמוקה, שראוי לעמוד עליה.

סמיכותה של מצוות השבת לתפיסת השותפות של האיש והאישה, בשליטה בעולם ובאחריות לו ובהורות, חוזרת על עצמה בעוד שני מקומות בתורה. ראשית, בסיפור הבריאה שבספר בראשית:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים:
נַעֲשה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ

[…]

וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים
וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים

[…] וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם

ופסוקי "לכם" ו"אתם" אלה סמוכים מיד לפרשת השבת – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" וגו'.

 שנית, בעשרת הדיברות שבספר שמות:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשּבָּת לְקַדְּשוֹ
ששת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ
וְיוֹם הַשּבִיעִי שבָּת לַיי אֱ-לֹהֶיךָ

[…] כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ.

ואמנם, לא בכדי מוצא מדרש חז"ל קשר בין פרשתנו ובין עשרת הדיברות:

תני ר' חייא: פרשה זו [פרשת קדושים] נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה.  ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה […] (ויקרא רבה, כד).

אף חוקרי הפשט בדורות אחרונים, בעלי "ביקורת המקרא" (ובעיקר, לדידי, החוקר ברוך שוורץ), הבחינו בזיקתה של הפרשה לסיפור בריאת העולם, וזאת בציינם כי פרשת קדושים וסיפור הבריאה בפרק א ובראשית פרק ב בספר בראשית משורש אחד הם, נושאי השקפת עולם אחת ומיוחדת, של תורת הקדושה של ה"מקורות הכהניים". ניתן להבחין בהם בצופן מחשבתי החוזר על עצמו – קדושת השבת שזורה בבריאה המשותפת ובברכת הפריון המשותפת ואלו מובילות את הדרך לאמונה בה' ולהתקדשות בדרכו. 

ההזדקקות מחברת

מה מגלה לנו סמיכות זו? מה משמעותה בדור הטרוד בשאלת ה"שוויון", ואשר מסתפק בפרוסה אחת מהשקפת עולם זו (בראשית א, כח: "זכר ונקבה ברא אותם") ומתעלם מהמשכה ומהשלכותיה בפרשת קדושים?

דומה שפענוחו של צופן זה מורה כי כשם שהחזרת כבודה ומרכזיותה של השבת לדור של עבדים למגע החשמלי (הנפקדים ממעגלי המגע האנושי) היא חיונית לשימור האנושיות שבאדם, כן תודעת הרעות וההזדקקות של איש ואישה זה לזו וזו לזה חיונית לרעיון השוויון ביניהם.

שוויון שאין בו קרבה, שאין בו אחווה, שוויון שהוא משורש ההשוואה והקנאה, סופו ניכור ושעבוד סמוי של האישה, שכבליו קשים מן השעבוד הגלוי וכמוהו כעבודה זרה ממש. ואילו הקדושה הריהי דרך לקרבה, לרעוּת ולאחריות הדדית, וזו תכליתה. 

נבאר: ההשקפה כי זכר ונקבה בצלם א-להים יחד נבראו מנהירה כי רק הא-ל לבדו, כפי שלימדתנו הקבלה, מסומל כדו-מיני, בבחינת "בצלמנו כדמותנו" – זכר ונקבה, אב ואם עליונים. האדם שנברא כשני מינים נפרדים הופך להיות בצלם הא-ל מתוך הזדקקותו של מין אחד לבן או לבת המין האחר. הזדקקות זו פנים רבות לה והיא איננה מינית בלבד. יתרה מזו; הפיכתה למינית בלבד, אם נעדרת ממנה הידיעה של "מאירים פנים בפנים" (זוהר על פרשת תזריע), כלומר ההזדקקות כידיעת הא-ל האמיתית, מחטיאה את ייעודה.

ההוראות והציוויים בספרים שמות ו-ויקרא מורים את המשמעות המעשית הראשונה של "פנים בפנים": השותפות ההורית המשתקפת בכבוד וביראה שילדים חבים לאב ולאם, לאם ולאב ביחד. מתוך כך מתרחבת ההזדקקות המגדרית אל זו הבין-דורית – המשפחה.

בכל מקום שבו מוּעצמת רעוּת זו של האיש והאישה מוּעצם צלם א-לוהים באדם. פרדוקס זה ראוי לו שניתן דעתנו עליו: מידמים אנו לא-ל דווקא שעה שמודים אנו בשונותנו ממנו. ייתכן שעל כן פותח צופן הקדושה בציווי על יראת אב ואם וחותם בפרשת העריות. אלו ואלו מורים בדרך החיוב ואחר כך בדרך השלילה כיצד ניתן לשמר את הדיוק והאיזון בין הידמות לא-ל ובין שונות ממנו בהקשר המגדרי. השעה שבה מודים אנו בהיותנו "חצי גוף וחצי נפש" של צלם השלמות הא-להית היא שעת הרחמים. מתקרבים אנו לא-ל דווקא שעה שאנו מודעים לריחוּק ממנו, ריחוק שיסודו בתודעת היותנו נבראים, תודעת שוּתפוּתנו עם עולם החי מחד גיסא ועם הא-ל הנצחי מאידך גיסא.

בלי ענווה אין שבת

ומכאן התובנה בדבר הקושי בהבנת הקדושה בדורנו. כשם שהשבת, שזכירתה בעולם החומר שאי-מנוחתו היא מהותו הופכת בדורנו קשה הן בשמירתה (בציבור אחד) והן בחומרותיה (בציבור אחר), כן הולכים ומאבדים אנו את הכלים לשמירה על הזיווג בין איש ואישה, הקשה לעתים כקריעת ים סוף, באיזונו ובדיוקו, בהתדמותו ובשונותו מבורא עולם.

במרומז הזהירה התורה בסיפור הבריאה על נזקן של תחושות אי-הזדקקות האישה לאיש והאיש לאישה. שמו של קין, בבחינת "קניתי איש את ה'", היה בבחינת איוּן מכוון ויהיר של אביו, אדם. השמטה זו של האב מתהליך השותפות עם אשתו אירעה לאחר שחדירת היוהרה ליחסי האישות הובילה את האיש לנצל את תשוקתה כלפיו לצורך השפלתה – "כי אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". השאיפה לשלוט או לאַיין את בן או בת המין האחר הפכה להשלכתה הבלתי נמנעת של דעת הרע בנוסף לטוב, בשונה מן הידיעה הנובעת של עץ החיים, דעת שבכוחה לאיין את הבריאה, לאיין את האדם, נזר הבריאה.

בהקשר זה, הקדמת האם לאב בפרשת "קדושים" תואמת את סיפור הבריאה של האיש והאישה ביחד – ומנוגדת להנחות יסוד "פטריארכליות" שבהן הזכר או מנהגיו שולטים באישה בגלוי או בסמוי. יראת האם הקודמת ליראת האב מאזנת (לשיטת חלק מן הפרשנים) את הקדמת האב לאם בעשרת הדיברות. היא ממחישה בציווי זה את ביטויו המעשי של חזון הבריאה – איש ואישה אשר נבראו "דבוקים ביחד" בצלם א-להים, ועל מנת להפיג בדידותם הופנו להתבונן איש בפני רעותו.

אפשרות פיצוחו של האטום בידי האנושות המודרנית תולה אותנו, בניהם ובנותיהם של אדם וחווה, בין שמים וארץ ובין עבר ועתיד, באי ודאות שאין לה תקדים. משום כך אין דור כדורנו הזקוק כל כך לשבתות ובנוסף להן ל"שבתיוּת", מונח שטבע א"י השל ומשמעו: חשיבה והתנהגות שבתית בכל אדם ואדם ובכל שעה ואתר. לצד היכולת להרוס את פארו של הטבע, להרעילו לדורות, יכולת שהעלתה את שליטי האנושות המודרנית למדרגת השואפים להחליף את מקום הא-ל, נוספה גם האפשרות לנתק נתק מוחלט בין איש ואישה ובין אדם וגופו ומיניותו, בין מין ורבייה באמצעות טכנולוגיית הפריון המתפתחת. הגיעה העת שבה הזדקקות איש לאישה ואישה לאיש אין בה עוד הכרח חומרי, והשאלה העולה היא האם אנו שואפים לה מבחינה רוחנית?

שמירת סדרי בראשית

לפנינו הברירה: הנימָלט מאתגר חיינו – אתגר הקדושה, המכוון לנבדלוּת שמתוכה צומחת ההזדקקות – אל נתיב ה"על-אנושות", "עיצוב האדם את עצמו", וההכלאה בין האדם ובין המכונה? הנתפתה ללכת מבלי משים בדרך הניכור הנכפית עלינו במסווה של רטוריקת ה"שוויון", או שנלך בדרך הנבראוּת, וניעזר במעשי ידינו – הטכנולוגיה – אך ורק על מנת לשמור את חזון הקדושה – משמרת הבריאה – ולא נחטא בשינוי סדרי בראשית?

דור השואף לפתור את בעיותיו בדרך הטכנולוגיה, דור שאינו מקבל ומבין את ברכת הפרייה והרבייה הטבעית לצד ברכת ההיאספות בבוא העת לאבותיו ולאמותיו, אינו זקוק עוד לזיקה, לרעוּת. האדם לדידו, האיש והאישה גם יחד, הנם בבחינת נשל, כעורו של נחש, בהתפתחות הטבע החומרי. הבטחות השוויון של הפמיניזם המערבי שאין בהן זיקה והזדקקות בין איש ואישה שמו ללעג את תופעת התקשרות האישה לאיש אשר ידעה, או לתינוק/ת אשר ילדה. מן העבר השני, הרואים בתכונותיה הייחודיות של האישה חזות כל כולה, ולִבם אינו פתוח ללמדה תורה וללמוד תובנותיה בתורה, גם הם מבטלים את נושא ההזדקקות וההתקשרות שבין האיש והאישה.

נשות ישראל נמצאו כעומדות בתווך ומימינן ומשמאלן חומות של ניכור פטריארכלי: העולם החופשי והחילוני היהודי לוקה בשסע בין איש ואישה בהקשרים הרגשיים והמשפחתיים, ומנגד שוסע העולם השמרני היהודי שסע בין גברים ונשים בחינוך, בלימוד התורה, בהנהגת העם היהודי ובשיתוף הרוחני-שכלי המתבקש ביניהם. היעדר "אהבה ואחווה, שלום ורעות" נמצא כנרקם מכל הצדדים – אלו ואלו אינם יכולים לעמוד מול התביעה להפרדה, אלו בתחום הפרט – הורות ומשפחה – ואלו בתחום הפרהסיא – בית המדרש, בית הספר, בית הכנסת והרחוב.

ואנו, המבקשים והמבקשות את שילוב הכוחות הגבריים והנשיים במשפחה וגם בקהילה היהודית ובקרב הנהגת העם – אנה אנו באים? 

מערכת של איזונים

דומה שניתן לראות בחוק המקראי ובהלכה היהודית ההיסטורית שהתפתחה ממנו מפתח שיחלצנו ממבוכת המגדר. האוצר המשפטי שירשנו מאבותינו ומאמותינו מכונן מערכת הדבקה ללא חת ביצירת חברה המחנכת להזדקקות לא רק של גברים לנשים ונשים לגברים אלא גם של עניים לעשירים ועשירים לעניים, של שבטי העם אלו לאלו, של העם לארצו, של א-לוהים לאדם. בכך חולקת השקפת העולם היהודית בעומקה על השקפת העולם האלילית הרואה את שורש השוויון בהשוואה ולא בזיקה.

בנוגע להזדקקות המגדרית, ההלכה בנויה בדרך של הטיות נקודתיות, בעת אחת לטובת האיש ובעת אחרת לטובת האישה, כאשר אי שוויון הנוגע לצד אחד בעניין אחד מתאזן באי שוויון לרעת הצד השני במקרים אחרים. ההטיות השונות מצטרפות לתמונה אחת שוויונית, פחות או יותר, שעניינה יצירת רעות והזדקקות במובן המשפחתי והשכלי גם יחד. ואם טרם בשלה ההלכה לכדי איזון הרי זאת משום שפרשניה טרם ירדו להשקפת העולם הייחודית שברצונה להנחיל לאנושות דרך עם ישראל.

בדרך זו ניתן לבחון, לדוגמה, את ההטיות במבנה הגירושין בעם היהודי. בעת מתן הגט ופירוק הנישואין מצוי הכוח ההלכתי בידי האיש, אך בסוגיית משמורת הילדים ניתנת עדיפות לאישה. תבנית הטיות מתאזנת זו בונה עולם של הזדקקות הדדית, ששורשה בקדושה, גם בשעה שהוחמצה עיסת הזוגיות; ודווקא בשל אי היכולת, ברוב המקרים, להתיר קשר בשרים זה שיתקיים לעד אם זרעם של הנפרדים ממשיך את אחדותם לאחר היפרדותם.

כמובן שתמיד קיימת הסכנה שתחושות של פטריארכליוּת, ניכוּר, קנאה ונקמה יארבו לרקמה עדינה זו של איש ואישה בהיפרדם. אין האדם נקי מיצרי הניצול של הטיות אלו. אך בימינו ידוע כי חתימה על חוזים של כבוד הדדי יכולה למנוע ברוב המקרים עיוות של ההטיות ההלכתיות וניצולן לרעה באותם אזורים של פגיעוּת משפטית. מנגד, ראוי לנו להיות ערים לכך כי החקיקה האזרחית בעולמנו מעוררת לעתים מציאות קשה יותר, מפלה יותר ומנוכרת יותר דווקא כלפי הפגיעים והפגיעות ביותר – נשים עניות וילדים – בהיותה שוסעת שסע במרקם המשפחתי בכללו ומפוגגת את תוקפו ואת ערכו.

הרהור נוסף יכול להובילנו לבחון את הלכות בית הכנסת. אין עוררין על כך שההלכה מתירה קריאת נשים בתורה, אך לספירת נשים למניין מועטים מאוד התקדימים. האם נוכל לראות בכך הנחיה של עולם ההלכה ההיסטורי שספירה זו ראוי לה שתתקיים רק בשעת הדחק, ואילו בעתות אחרות יש בהזדקקותן של נשים לעשרה גברים למניין ערך ולא ביטוי לנחיתותן?

דברים אלו אין בהם כדי להעביר ביקורת או לדון לכף חובה את אלה שמנהג אבותיהם ואמותיהם בידיהם ואינם מעוניינים לחרוג ממנו. מתוך ידיעה ששינוי הנוהג בבית הכנסת הינו בבחינת ניסיון אישי ולאומי במובן הבראשיתי היהודי של המילה הריהו תובע את מידת הענווה, הסבלנות והסלחנות, ועל כן אין למוד אותו בקנה מידה של שוויון הנעוץ בתפיסת ההשוואה, הקנאה והתחרותיות אלא בערכי האחווה, ההזדקקות, הזיקה, הנבדלוּת והרעוּת שיש לרקום בקשרים בין איש ואישה בכל מרכיב של החיים וגם בערכי האחדות והקרבה בין קבוצות החלוקות ביניהן בעם ישראל.

ייתכן שהרהורים אלו יש בהם כדי להסביר את ההבדל בין היהדות ובין שיטות מחשבה אחרות. בלשונו הגנוזה לעתים של א"ד גורדון, ניתן להסביר כי יחסים בין הגבר והאישה משמעם, על פי היהדות, ש"קדושים תהיו" קודם ל"ואהבת לרעך כמוך" וגם ל"עזה כמוות אהבה".

הנה מתוך עיון בשאלות מגדריות סבוכות אלו ניתן אולי להבין את פשר התביעה לקדושה בהקשריה החברתיים והבינאישיים. הביטוי "קדושים תהיו" אין משמעותו רק "פרושים תהיו" כפי שהבינוהו בדורות קודמים. כוונתו לפרישות כתביעת התכנסוּת פנימית, כתנאי קודם להזדקקוּת; פרישוּת כרגע של מודעות לנבראוּת האדם, כחצי צלמו; פרישוּת במובן יהודי של רעוּת של האיש והאישה כתשתית לכל מערכות היחסים, כהארת פנים בפנים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בניסן תשע"א, 29.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 באפריל 2011, ב-גיליון קדושים תשע"א - 716, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. יש להצטער על כך שהעיתון מקור ראשון שרוב מנוייו דתיים בחר לתת במה לגברת המכונה "רבה" קונסברטיבית .

  2. זווית אחרת

    למגיב מס' 1: ד"ר רמון עזבה את התנועה הקונסרבטיבית (אינה מציגה עצמה יותר כרבה) היות והתנגדה לכך שרבנים קונסרבטיבים יערכו חתונות חד מיניות והתנגדה לקו הפוליטי הרשמי של מנהיגי התנועה הקונסרבטיבית כיום שעניינו לפוצץ את מרקם היחסים העדינים בין יהודים אורתודוקסים ולא אורתודוקסים בישראל.
    מאמר זה כתוב ברוח הקו הרעיוני של מקור ראשון- אם תקרא בעיון תראה שהוא מבקר את הפמיניזם הקיצוני ומבקש קביעת גבולות ברורים בענייני משפחה (קריאה שגם רבנים אורתודוקסים מהססים ביחס אליה) וקשב ללב של גברים ונשים גם יחד בחינוך ליחסים נכונים ביניהם על פי התורה. מי יתן כל עם ישראל נביאים, חברים וערבים זה בזה.

  3. הדברים במאמר יפים,
    ברכות
    אני יהודי מארץ ישראל ולא דתי אך ארצי וציוני על אדמתי,
    כך היתי רוצה לראות ולשמוע את שאלותיו של העם היהודי
    תודה

להגיב על זווית אחרת לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: